יום שבת, 7 באוגוסט 2021

כשהיינו בנות ים – ברברה או'ניל

כשהיינו בנות ים – ברברה או'ניל

תרגום: שרית פרקול

הוצאת קוראים

מרץ, 2020. 352 עמודים












העלילה מספרת על שתי אחיות והצלקות שהן חולקות, הטראומה שרודפת אותן ,והדרך שהן עוברות כדי  להתגבר על משקעי העבר.

קיט, רופאה בחדר מיון בסנטה קרוז, קליפורניה, יודעת שאחותה,  ג'וזי ביאנקי, נהרגה לפני חמש־עשרה שנים בפיגוע טרור ברכבת, בזמן ששהתה בצרפת. אבל כשהיא צופה בשידור טלוויזיה על שריפה במועדון לילה באוקלנד, ניו זילנד, היא רואה מישהי שדומה דמיון מדהים לאחותה המתה. הדמיון כל כך גדול, שאפילו אמה של קיט מזועזעת ומפצירה בה לקחת פסק זמן כדי לבדוק את האפשרות שג'וזי עדיין חיה.

 

קיט טסה לניו זילנד, והחיפוש אחר אחותה מוביל אותה לגילויים מפתיעים שמעוררים זכרונות עבר על הימים שבהם היא ואחותה היו שתי ילדות קטנות, שגדלו בבית על הצוק עם הורים מאוהבים זה בזה עד כדי כך  שהזניחו את בנותיהן והותירו אותן רוב הזמן ללא השגחה. באחד הימים בזמן שפוקדת את האזור סערה, מופיע בדלת ביתם, דילן, נער מתבגר יפה תואר, שעבר הזנחה והתעללות. הוא הופך לחלק ממשפחתן ולמבוגר האחראי, ומעניק להן ביטחון ויציבות ומלמד אותן לגלוש. נראה שהוא המלאך השומר שלהן.

כשקיט מגיעה לניו זילנד היא פוגשת מוזיקאי לטיני מסעיר, ומערכת היחסים המתפתחת ביניהם תופסת מקום גדול בעלילה במקום המקום שהיה צריך להיות מוקדש לדרמה המשפחתית. הקשר ביניהם די פגם בנחישותה של קיט לאתר את אחותה ודי גרע מהעלילה. אבל כשהעבר התחיל להתמזג עם ההווה והחלקים של מערכות היחסים הפכו ליחידה מגובשת, מערכת היחסים הזו קבלה צביון אחר.

 

הסיפור מסופר מנקודת המבט של שתי הדמויות הראשיות ומסגרת הזמן מתחלפת בין ההווה לעבר. לכל אורכו יש פלאשבקים שנותנים תובנות לשנות ילדותן, להזנחה, להתעללות, להתמכרויות, לצד האהבה שהיתה להן זו לזו, לקירבה שחלקו, עד שהכל השתבש, וככל שהסיפור מתקדם הקורא מבין את שתי הדמויות טוב יותר כמו גם את המניעים שלהן. כל אחת מהאחיות הגיבה אחרת לכאב ילדותן שהותיר אותן מצולקות רגשית. קיט, צמצמה את חייה לעבודתה כרופאה, לגלישה בים ולחתול שלה. וג'וזי, שבחרה להיעלם ולבנות חיים חדשים לגמרי, זו שלכאורה יש לה הכל, מבודדת על ידי סודותיה. אף אחד לא מכיר את האני האמיתי שלה.

 

דמותה של ג'וזי שהשאירה את עברה מאחור כאשר עברה לניו זילנד והמציאה את עצמה מחדש כמארי היא דמות מאוד אנוכית. יש לה חיים טובים עם בעלה ושני ילדיהם. היא יודעת שיש סיכון שעברה יתגלה, וכאדם בוגר, היה לי קשה להבין איך היא יכלה להתרחק ממשפחתה במשך חמש עשרה שנים ללא חרטה, לשקר לבעלה במשך יותר מעשור ולחשוב שתוכל להיחלץ מזה. כל מה שהיא עושה זה להצטער בשקט על הדברים ולא להתאמץ לתקן אותם.

התיאורים המפורטים של שיפוץ ביתה של מארי, עד לרמה של ידיות לארונות , לא הוסיף דבר והאט את הסיפור(וזו רק דוגמא אחת). ויותר מהכל, ההיבט הרומנטי בסיפור בלט הרבה יותר מקו הסיפור העיקרי של מציאת ג'וזי.

 

"כשהיינו בנות ים" הוא  רומן שמזכיר לנו שמשפחה היא משפחה, וכי קשרים מסוימים, מסובכים או קשים ככל שיהיו, אינם ניתנים לשבירה. לאט לאט מתגלים סודות שהיו קבורים עמוק, ואמיתות כואבות צפות על פני השטח, וקיט משנה לנצח את תפיסותיה על העבר, ההווה, על משפחתה, ועל עצמה.

 

מה קורה כשכל מה שאתה חושב שאתה יודע הוא שקר?

 על כך  ברומן של ברברה אוניל על אחיות, סודות והזדמנות שנייה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה