רותירות – יעל משאלי

 רותירות – יעל משאלי

הוצאת כנרת זמורה דביר

ינואר 2026. 240 עמודים

רות ואבנר בעלה, חיים חיים שיגרתיים אפילו די משעממים. היא אחות, מנהלת מרפאה, ואבנר רואה חשבון. רגע לפני יציאתה לפנסיה ויום הולדתה ה-60, הם מתכננים טיול מאורגן ליעד אקזוטי בעולם, הם חושבים על פעילות התנדבותית משמעותית, והמשך חיים משותפים על מי מנוחות, כפי שחיו בארבעים השנים האחרונות. הם הורים לשלוש בנות, נהנים מנכדים, וחיים שנים ארוכות במושב. אבנר הוא בעל תומך, מנסה ללמד את רות להיות עצמאית בכל מה שקשור לתיפקוד תקין של הבית, ולעניני כספים, אך רות סומכת עליו ונותנת לו לעסוק בדברים הקטנים והגדולים.

רגע לפני שהפרק החדש בחייה אמור להתחיל, עולמה של רות מתהפך עליה, וחייה משתנים לבלי היכר.  כשהיא מקיצה בחדר ההתאוששות לאחר בדיקת קולונוסקופיה, היא מוצאת את אבנר מוטל על הרצפה, סביבו רופאים ואחיות. אבנר נפטר באופן פתאומי תוך כדי המתנה לסיום הבדיקה, ורות חווה אובדן אשר משנה את מציאות חייה וגורם לה לתחושת חוסר אונים, בלבול וצער עמוק.

 

מאותו הרגע , הספר עוסק במחשבות ובהחלטות שרות מתלבטת וחייבת לקבל לגבי השנים הבאות בחייה:

האם לעבור לדיור מוגן?

האם להישאר במושב בבית גדול וישן או למכור אותו?

האם להיפתח למערכות יחסים אחרות?

 

המצב החדש שבו רותי נמצאת, בתחילת הגיל השלישי, מאתגר מאד, וקשה ככל שיהיה, הוא מתאר חיים שלחלק מהקוראים היא מציאות מוכרת, לחלק פחות. רות מתמודדת עם האובדן, חווה עליות ומורדות, דכאון, בכי, חוסר אונים אך מתמודדת עם הדברים בצורה מפוכחת, עם טיעונים של בעד או נגד, הרבה התלבטויות והרבה בדידות. בהמלצת אשת נדל"ן שהיתה מקורבת לאבנר, היא מוכרת את הבית במושב, רוכשת דירה במודיעין, מעסיקה את עצמה בשיפוץ מסיבי של הדירה, ועוברת לגור בה. 

עכשיו, כשהיא עומדת ברשות עצמה, יציבה מבחינה כלכלית, היכולת להיות עסוקה עוזרת לה להגיח מהדיכאון שאיים "לקבור אותה" אחרי מותו של אבנר. אומנם היא היתה מעדיפה שאבנר יהיה לצידה אבל לאט לאט היא מבינה שיש משהו לא רע בחיים לבד, כשהיא מארגנת לעצמה סדר יום לפי רצונה, הולכת לישון כשמתחשק לה וקמה בבקר מתי שבא לה, אוכלת מה שהיא רוצה, כשהיא רוצה. 

את הבקרים היא מעבירה בהליכה, נפגשת עם חברות, מדללת את המפגשים עם בנותיה, מתנדבת בבית גיל הזהב, שם היא פוגשת את סופי הקשישה ובנה דן.  היא בונה קשרים חדשים שממלאים אותה, והיא מגלה שעכשיו זה הזמן לעשות רק מה שהיא רוצה ומה שעושה לה טוב. היא לא מחפשת זוגיות אך כשהזדמנות נקרית בדרכה היא לא בוחלת באפשרות, מקווה לחוות אהבה שונה מזו שהיתה לה עם ראובן.

לאחר אירועי ה 7 באוקטובר, היא מגיעה לניחום אבלים אצל עוזי, חבר ותיק מהמושב, שהתאלמן מאשתו ועכשיו הפך לסבא שכול, שאיבד את נכדו האהוב. רות ועוזי  מוצאים שפה משותפת, אהבה לא צפויה ואושר שממלא אותם באופטימיות ותקווה לעתיד.

"רותירות" הוא מסע אל תוך הלב של הזקנה, המתאר את מציאות חייהם של בני הגיל השלישי ובני גיל הזהב, על כל מורכבותם. שמחה, עצב, רומנטיקה, מיניות, זוגיות מאוחרת, ועוד. סיפור מעורר השראה כיצד ניתן לשנות ולהשתנות גם בעשור השביעי לחיים. המשבר בחייה של רותי וההתמודדות עם המוות והלבד, הובילו אותה לצמוח ולעשות רק מה שעושה לה טוב, ולהוכיח שאף פעם לא מאוחר להתחיל מחדש.

כתיבתה של יעל משאלי הצליחה לפרוט על מיתרי ליבי . הקריאה זורמת, ואני מודה שהתחברתי לספר מהמילה הראשונה. מי שרוצה להתנתק מהמציאות של עצמו ולקבל פרספקטיבה על החיים, שיקרא את "רותירות". בעיני הוא קריאת חובה , ואני אמליץ עליו לכל מי שאני מכירה.

 

ספר קריא מאד, מעורר הרבה מחשבות , ומומלץ מאד.

ספרייה לאוהבי ספר – מדלן מרטין

ספרייה לאוהבי ספר – מדלן מרטין

תרגום: דפנה לוי

הוצאת מודן

מאי 2025. 360 עמודים

אמה היא אלמנה צעירה, אמא לאוליביה בת ה-8, שחוותה אובדן רב בחייה. היא חיה בנוטינגהאם, המלחמה בפתח, היא צריכה למצוא מקום עבודה ולפרנס את בתה, ומעל ראשה מרחפת הדרישה לפנות את הילדים לאזור הכפרי, כדי להגן עליהם מהתקפות הגרמנים.

בילדותה, הוריה ניהלו חנות ספרים שברבות הימים נשרפה, ולאורך כל חייה, אמה שמרה על אהבתה לקריאה. עכשיו היא מחפשת עבודה בספריית חובבי ספרים, רשת של ספריות השאלה הפועלות מרשת בתי המרקחת "בוטס".

למרבה המזל, המנהלת בספרייה עוצמת עין מאמהותה ושוכרת אותה כספרנית באחת מספריות ההשאלה. התנאי להעסקתה הוא, לא לגלות לאף אחד שהיא אלמנה ויש לה בת. אמה זקוקה להרבה כוחות נפשיים כדי לצאת לעבודה בידיעה שאוליביה נשארת בבית לבדה שעות ארוכות, להסתיר את העובדה שהיא אם חד הורית ואלמנה בתקופה שבה נשללו הזדמנויות תעסוקה מאמהות אלמנות והן נאלצו להתמודד עם סטיגמות רבות.

 

במהלך עבודתה אמה פוגשת מגוון דמויות, חלקן חביבות יותר מאחרות, אך כולן אוהדות, אדיבות, ובעלות כוונות טובות. כך גם בבניין הדירות שבו היא גרה. היא לומדת לסמוך על אחרים ומבינה שאנשים הם אף פעם לא כפי שהם נראים.

הספר עוסק הרבה בקשר החזק של אמה ואוליביה והאהבה שלהן אחת לשניה. הן הכוח אחת של השנייה. ללא ספק אוליביה בוגרת לגילה, אך לעיתים קרובות היא מתנהגת בחוסר אחריות ובפזיזות, דבר שבא לידי ביטוי בדברים שהיא אומרת, בסיבולת שלה, ובהתנהגותה. לצד כל אלה אמה מתמודדת עם החלטות מייסרות. כשהמלחמה מגיעה לאנגליה וההפצצות מתחילות, אמה נדרשת כמו שאר האזרחים לשלוח את אוליביה לאזור הכפרי כדי שתהיה מוגנת מפני התקפות אוויריות אפשריות. ההחלטה האם לשלוח או להשאיר אותה קרובה אליה, קשה מאד והיא מתלבטת רבות.

 

אמה יוצרת קשרים וחברויות עם מרגרט שעובדת איתה בספרייה ועם בעלת הבית שלה גברת פיקרינג, שפותחת את ביתה בפניה, תומכת בה ועוזרת לה. אמה מפתחת מערכת יחסים רומנטית עדינה, עם צ'ארלס פיסק, כבאי מקומי ואחד המנויים בספרייה בה היא עובדת. הקשר ביניהם נבנה דרך אהבתם לספרים, וחוויות משותפות ששניהם חווים בתקופת המלחמה, אך הוא מרגיש מאולץ,  ללא ניצוץ אמיתי, שלא לדבר על רומנטיקה.

במהלך העלילה מתוארים היבטים של החיים טרום המלחמה ובזמן המלחמה, אך המלחמה נמצאת ברקע, ולא יוצרת הרבה מתח.

 

 

אישית פחות התחברתי לספר. למרות שהסיפור היה אמור להתמקד על איך ספרים וקריאה יכולים להיות גלגלי הצלה עבור אנשים בזמן מלחמת העולם השנייה, הספרייה נדחקה במידה רבה אחורה והעלילה התמקדה בעיקר סביב אהבתה של אמה לבתה.

 

סגנון הכתיבה הרגיש כאילו זה יומן שבו אמה מתעדת אירועים, מחשבות ורגשות. התחושה היא שלסופרת היתה רשימה של אירועים שקרו בזמן המלחמה שהיא רצתה לכלול בעלילה ולסמן עליהם וי. ההתייחסויות למלחמה די מדויקות ומוסיפות עניין לסיפור, אך היו צריכות להיות משמעותיות יותר ולא כקישוט לעלילה. לא אחת קרה שבאותה פיסקה היתה קפיצה בזמן מנקודה מסוימת לכמה חודשים קדימה. הקצב היה איטי והסיפור הרגיש מאולץ ומשעמם בחלקים רבים. כמעט ויתרתי. אין מקרי מוות, אין פציעות קשות, יש מונולוגים פנימיים של אמה ושל מרבית הדמויות שחוזרים על עצמם, ועלילות המישנה הם סוג של מיני דרמה שמגיעות אחת אחרי השנייה ונפתרות מהר כמה עמודים מאוחר יותר. מצאתי את עצמי מדלגת על פסקאות רבות.

 

לכל מי שחושב שזה סיפור על "ספרייה לאוהבי ספרים", אל תתנו לכותרת להטעות אתכם. זהו, למעשה, סיפור חייה של אמה, שמדברת על מצוקתן של נשים באנגליה של שנות ה-40. על פי הכריכה, הכותרת והתיאור, חשבתי שזה ספר על ספרייה באנגליה בתקופת הבליץ של מלחמת העולם השנייה, אך בדיעבד, מעט מאוד נכתב על הספרייה וחבל, כי לא ידעתי דבר על ספריות בוטס, והייתי רוצה לדעת על כך יותר. הספרייה סיפקה לאמה דרך לפרנס את עצמה ואת בתה, נתנה לה הזדמנות לפגוש את מרגרט וצ'ארלס, אבל מעט מאוד מהעלילה מתרחשת או מתפתחת שם. ישנן שתי "תעלומות" שמתרחשות בספרייה אך הן נפתרות בשתי פסקאות. אמנם אמה חובבת ספרים וספרים רבים מוזכרים בסיפור, אבל הכותרת מטעה. למען האמת, הדינמיקה בין הדיירים בבית הדירות שבו אמה ואוליביה גרות, היה מעניין הרבה יותר, וכך גם הפעילות של הנשים למען החיילים והקהילה.

 

לשיקולכן.

אספן התקוות – אביגיל ג'ונסון

אספן התקוות – אביגיל ג'ונסון

תרגום: אילן פן

הוצאת פן,ידיעות אחרונות,ספרי חמד

מאי 2026. 295 עמודים.

הסיפור מתמקד באלפרד, אלמן קשיש המוצא נחמה באיסוף חפצים מפחי אשפה וקניה מחנויות צדקה, ובקיאן, צעיר בן 17 מלא בכעס על העולם, מאז שאמו נטשה אותו ואת אחיו התינוק, כשהיה בן 8.

חלונות ביתו של אלפרד מכוסים בנייר עיתון כדי למנוע מאנשים להציץ לתןך ביתו המלא עד אפס מקום, במגוון חפצים אינסופי, כשגבול דק עובר בין היותו אספן לאגרן. מאז מות אשתו לפני חמש שנים, זה הפך לאובססיה. אלפרד אומר לעצמו שזה לא זבל כי הוא אוסף דברים שמספרים לו סיפור, שמדברים אליו, אך האמת שהדברים יצאו משליטה עד כדי כך שהוא בקושי יכול לזוז בביתו. כאשר קיאן הנסער זורק לבנה דרך חלונו של אלפרד, אלפרד מאושפז בבית החולים עם התקף לב, עובדת סוציאלית נכנסת לתמונה, וקיאן נקלע לצרה חדשה. רשויות  הרווחה והמשפט מחליטות על  טיפול לשניהם בתכנית שנקראת "צדק משקם" במהלכו על קיאן לעזור לאלפרד לפנות את הבית מהחפצים הנאגרים, כך שיהיה ראוי למגורים. קיאן מוצא את עצמו תחת עינו הפקוחה של קצין מבחן די מאיים, שבסוף התהליך אמור לכתוב חוות דעת שתקבע אם הוא יכנס לכלא או לא.

 

קיאן הוא נער פרובוקטיבי, שהחיים לא חייכו אליו. הוא ננטש בילדותו על ידי אימו שעקבותיה נעלמו, והוא  גדל במשפחות אומנה מאז שהוא זוכר את עצמו, וכך גם אחיו הקטן, דן, איתו הוא שומר על קשר הדוק. מאחר והוא בן 17 הוא אינו יכול לקבל משמורת על דן.  אין לו עבודה, הוא חי בדירת חדר ומתקיים מקיצבה. הוא עזב את בית הספר עם מעט מאוד כישורים ואין לו מושג מה הוא רוצה לעשות עם חייו מלבד דבר אחד. הוא רוצה לדאוג לאחיו, להפוך לאפוטרופוס החוקי שלו ושהם יחיו יחד. אך החלום הזה חסר סיכויים. בלי עבודה, בלי דירה נאותה ועם הרבה צרות שהוא מוצא את עצמו מעורב בהן, הוא אובד עצות כיצד יממש את חלומו.

 

אלפרד וקיאן נאלצים לשתף פעולה זה עם זה. ההתחלה לא קלה, היא מלווה בהתנגדות ובטינה. קיאן מזועזע מהמחשבה על כך, וכך גם אלפרד. לכל אחד מהם יש סיבות משלו לא לרצות זאת למרות לחצים מצד עובדי הרווחה ובני משפחה. נראה שמערכת ה"צדק משקם" שנכפתה על שניהם לא תעזור, במיוחד כשהם נלחמים קשה מאוד כדי לא לאפשר זאת. אלפרד הנאחז ב"אוספים" שלו כדרך להתמודד עם אבל, לא רוצה שזר יגע בהם, אך יודע שאם לא ישתף פעולה יועבר לדיור מוגן. הוא נאלץ להתמודד עם המציאות הקשה של אגרנותו והפחד מהמעבר לדיור המוגן, וקיאן לא רוצה לדרוך בבית, אבל יודע שהאפשרות השניה היא כלא, שימנע את סיכויו לקבל משמורת על דן.

בין השניים מתפתח "קרב" רצונות. בזמן שקיאן מעביר חפצים לפח האשפה ביום, אלפרד מחזיר אותם למקומם בלילה, וממשיך להוסיף עוד חפצים לאוסף.

בלית ברירה, השניים יוצרים ברית בלתי צפויה, שבמהלך הסיפור הופכת לידידות בלתי צפויה. וככל שהסיפור מתקדם, מה שהיו פעם שני אנשים אבודים, שנאלצים לחיות את החיים עם הקלפים שחולקו להם, מגלים שהם דומים יותר אחד לשני ממה שהם מוכנים להודות. השניים עוברים שינוי במערכת היחסים שלהם, מתסכול, לחברות עמוקה ואמיתית, להבנה ואמפתיה. הקשר ביניהם מתעלה על פער הדורות ומוכיח שהבנה הדדית יכולה ליצור קשרים משמעותיים. גם אלפרד וגם קיאן מתמודדים עם אובדן אישי ומאבקים רגשיים, והשניים לומדים בהדרגה להתעמת עם המציאות של חייהם, לפתוח את ליבם לאחרים ולמצוא אפשרויות חדשות.

 

אביגיל ג'ונסון מתמודדת עם נושאים כואבים כמו נטישה, אובדן, בדידות ותקווה . היא כותבת ברגישות שגורמת גם לאלפרד וגם לקיאן להרגיש אמיתיים. מאבקיהם, האחד עם אבל ובידוד, השני עם כעס ונטישה, מטופלים בעדינות, מה שגורם למסע שלהם להרגיש אותנטי. גם לאלפרד וגם לקיאן היו פגמים. אלפרד גאה, עצמאי, ערמומי ועקשן, בעוד שקיאן עקשן, פזיז ובעל הערכה עצמית נמוכה.  נקודת המבט הכפולה, עוזרת לחשוף כל פעם חלק מהעבר, הקשר שלה להווה, עד שמתקבלת התמונה המלאה.

 

"אספן התקוות"  הוא יותר מסתם סיפור על אדם זקן ונער בעייתי, זה ספר ביכורים נהדר עם סיפור מחמם לב על הזדמנויות שניות, על בידוד חברתי, על חברות בין-דורית, על עזרה הדדית  וקהילה. סיפור מכמיר לב וכואב של התמודדות עם טראומה והרס עצמי  של אנשים שחיים ב "בתי כלא" שונים, והדרך בה הם מסכנים את החופש שלהם, במו ידיהם. אבל לפעמים החיים מפתיעים, ואנחנו פוגשים אנשים ומוצאים תקווה במקומות בלתי צפויים, ומגלים  שלב פתוח וחברות בלתי צפויה יכולים לשנות את חיינו בדרכים בלתי נתפסות.

 

מומלץ מאד

שפת הפרחים – שרה בליידס

שפת הפרחים – שרה בליידס

תרגום: נגה הראל

הוצאה: דיונה

מאי 2026. 325 עמודים

 

ג'וליה המספרת בהווה, היא  אדריכלית נוף העובדת בשימור גנים היסטוריים. היא מאמצת את סם, אחיינה, לאחר שאחותה מתה. הקריירה שלה בארה"ב קורסת, והיא נואשת לשינוי. היא מקבלת על עצמה את שיחזור הגנים המוזנחים של אחוזת היינוורת' הישנה באנגליה, ומבטיחה להחזיר את הגנים להיות כפי שהיו בשיא תפארתם, בשנת 1940.

בהווה חיים באחוזה מרגרט בת ה 93 ואנדרו, בן סנדקותה הנאה, רופא רווק. מרגרט רוצה שהגנים ישוחזרו למה שהיו לפני המלחמה אך בעיקר היא רוצה לקיים  הבטחה שנתנה  שנים רבות קודם לכן. היא יודעת שסוף חייה מתקרב, והיא רוצה לכבד את הבטחתה. עם זאת, המידע על איך נראו הגנים בעבר מועט, ומרגרט ואנדרו לא ממש גלויי לב.

בעבר חיו באחוזה מרגרט ואחותה למחצה, איירין, עם הוריה. המלחמה רחוקה מהם והם חיים את חייהם ללא זעזועים או צורך בהסתגלות לצורכי השעה. אבל איירין אינה מרוצה. היא מרגישה כמו זרה עם משפחתה, לא מובנת, ונואשת להתרחק מחיים חונקים. אביה נוכח-נפקד מרבית הימים, עקב עבודתו בפיתוח ציוד מכ"ם עבור המטוסים האנגליים. אחותה למחצה, מרגרט, היא ילדה חולנית, ואיירין, שגדולה ממנה בעשור, היא ציירת מוכשרת שאוהבת את הגנים באחוזה, מציירת כל פרח וצמח בדייקנות, ובנוסף מעניקה להם משמעות סמלית.

איירין בת ה 18 מתאהבת בג'יימס, ובסופה של היכרות קצרה היא בורחת איתו, נישאת לו והם חיים בלונדון של תקופת הבליץ. העלילה עוקבת אחר צעדיה השגויים של איירין התמימה בלונדון, כשהיא מסתבכת יתר על המידה בפעילויות הגובלות בבגידה. שם היא מגלה, שג'יימס אינו  מי שהיא חשבה שהוא.  בעקבות ארוע חמור, משפחתה מנתקת את קשריה איתה, ומכאן ואילך עקבותיה נעלמו, ובמשך עשרות שנים לא נוצר אפילו שביב של קשר ביניהם.

בהווה, ג'וליה מוצאת מחברת סקיצות המתעדת ומקטלגת את כל הפרחים שנשתלו בגנים ההיסטוריים. בזמן שהיא עוקרת קוצים בגנים היא מפענחת רמזים באמצעות הפרחים המצוירים, החושפים את סודותיה של איירין, חיפושה אחר חופש וחינוך, ומעורבותה בשותפות לריגול עבור הגרמנים. השערורייה המשפחתית של בגידה, לכאורה, נשמרת בסוד במשך עשרות שנים, ואף אחד לא מדבר עליה. ג'וליה חושפת אט אט את הבטחתה של מרגרט, ויחד עם אנדרו, מגלה את האמת בסיפורה של איירין, ומאפשרת למרגרט סגירת מעגל מעברה קורע הלב.

 

 

העלילה מסופרת בשני צירי זמן וכמו בהרבה ספרים עם שני צירי זמן ,אחד חזק ומעניין יותר מהשני. סיפור מלחמת העולם השנייה של איירין היה מרתק ומסקרן יותר, בעוד שנקודת המבט של ג'וליה בהווה הייתה די משעממת ולא מפותחת. הספר היה צפוי, ופיתוח הדמויות היה מינימלי. היה לי קשה להתחבר אליהן ומצאתי את הסיפור לא ממש אמין. הסוף הרגיש נדוש ומהיר.

אהבתי את ההתמקדות בפרחים ובמבנה הגנים. אהבתי חלק מהזמן שאיירין שהתה בלונדון, ואת המסע שהיא עוברת שם. סם, האחיין בן החמש, לא דומה לשום ילד בן חמש שאני מכירה, שפתו דלה, הוא מעסיק  את עצמו ללא השגחה, ללא לימודים, ללא חברים, ללא צעצועים מלבד פנקס מדבקות, בזמן שדודתו עסוקה בעבודה. גם התמימות של איירין צורמת לאחר זמן מה, והחלק הרומנטי בין ג'וליה לאנדרו סטריאוטיפי מאוד.

לסיפור היה פוטנציאל, אבל הוא לא היה טוב כפי שיכול היה להיות. יש ספרים טובים יותר בז'אנר הזה. לטעמי "שפת הפרחים" הוא רומן צ'יק ליט עם סיפור תעלומה די פשוט.

 

הרומן מספק הצצה לחלק ההיסטורי במלחמת העולם השניה בזמן הבליץ והקיצוב בלונדון, דרך סיפור בדיוני, ומומלץ לקרוא את הערות המחברת  בסוף הספר, שם היא כותבת היכן הסיפור סוטה מאירועים עובדתיים, מאיפה שאבה השראה לכתיבה ועוד.

נ“ב, אני שונאת אותך – לורן קונולי

נ“ב, אני שונאת אותך – לורן קונולי

תרגום: קטיה בנוביץ'

הוצאת ידיעות ספרים

מרץ 2026. 384 עמודים

מאדי סנדרסון, בת ה-26 נמצאת בטקס האזכרה לאחיה האהוב, ג'וש, שעדיין לא מלאו לו 30. באופן לא מפתיע, מאדי מתפרקת.

במשך כל חייה מאדי חוותה הזנחה הורית, נטישה רגשית ופיזית ועכשיו נוסף האבל על מות אחיה האהוב. מאדי מסווה כאב ואי נוחות באמצעות הומור, לעתים סרקסטי, כמנגנון התמודדות מפגיעה רגשית, אך הוא אינו מסתיר את השברים העמוקים שהותירו בה ההזנחה המשפחתית ושברון הלב מהעבר.

היא בונה חומות רגשיות, חיה חיים זהירים ונמנעת מלקחת סיכונים, מתרחקת מאנשים ומתנגדת לטיפול או לעצה של אחרים. היא נוטה להסיק מסקנות מהירות, לחסום אנשים שרוצים בטובתה (כמו חבריה או דום) ולהדוף עזרה, ומבטאת את האבל שלה דרך כעס וטינה. היא מתקשה לשחרר רגשות ואפילו לא מצליחה להתאבל ולבכות, אבל תקועה שנים בעקבות סטוץ של לילה אחד עם דום, שהתרחש בשנות העשרה שלה.

 

מאדי סובלת  מאסתמה, וההתקפים שהיא מקבלת  מסמלים את מצבה הרגשי השברירי. אביה מעולם לא רצה אותה, ואמה ססיליה וסבתה פלורנס מאשימות אותה בנטישתו. כל אלה גרמו לחוסר ביטחון ולאמונה השגויה שהיא לא שווה שיאהבו אותה או ישארו שם בשבילה. רק אחיה הגדול, ג'וש, הוא הקבוע היחיד בחייה והוא האדם היחיד שהיא אי פעם יכלה לסמוך עליו בלי לפחד שהוא ינטוש אותה.

 

אלא שעכשיו הוא מת, ומכיוון שמותו הוא תוצאה של מאבק בסרטן, היה לו זמן לחשוב על מה שהוא רוצה להשאיר אחרי לכתו. בצוואתו הוא משאיר הוראות למאדי וחברו הטוב ביותר, דומיניק פרי. הוא משאיר להם שמונה מעטפות, כל אחת עם קואורדינטות מדויקות בשמונה מדינות בארה"ב, שהוא לא הספיק לבקר בהן, ומבקש ששניהם יפזרו בהם את אפרו ויקראו מכתב אחד בכל אחד מהמקומות. מאדי הייתה רוצה לסרב כי דומיניק הוא האיש ששבר את ליבה, כשהיתה בת 19, והיא עדיין שונאת אותו ושומרת בתוכה הרבה כעס עליו, אך למרות מערכת היחסים המעורערת ביניהם, השניים מסכימים בחוסר רצון לכבד את מישאלתו של ג'וש. מה שהיה אמור להיות פרידה מתוקה-מרירה מג'וש, הופך לרכבת הרים כאוטית ורגשית.

 

דום גר בפילדלפיה ומאדי גרה בסיאטל. פעם בכמה חודשים, כשהעונות מתחלפות,  הם נפגשים באחד היעדים, והמיפגשים האלה מעוררים במאדי מחשבות לגבי העבר:

האם העבר יכול להישכח כשהם מנסים לתקן את ליבם השבור, ולמצוא יותר מסתם נחמה זה בזה?

האם הטיול הארוך הזה יהיה ההוכחה שעדיף למאדי להשאיר את רגשותיה כלפי דומיניק נעולים?

ג'וש הוא הלב של הספר. אנחנו יודעים מההתחלה שהוא מת, אבל הסיפור שומר אותו חי בכל עמוד לאורך כל הרומן על ידי העלאת זכרונות מהזמנים הכיפיים שהדמויות היו איתו עד הסוף. לעלילה הבסיסית היה פוטנציאל, ובהחלט נהניתי מדמויות המישנה, אבל היה מתיש להיות בתוך הראש של מאדי במשך קרוב ל-400 עמודים. בערך באמצע הספר, משהו השתנה. הסיפור מצא את הקצב שלו, ורק לקראת הסוף רואים צמיחה של הדמויות.

אני חושבת שאם הספר היה מסופר מנקודת מבט כפולה, גם מהצד של דום, הייתי יכולה להבין את האבל שלו ואת ההיגיון שלו לא להיות פתוח וכנה עם מאדי לגבי הרגשות שלו כל כך הרבה שנים. דום לא דיבר הרבה עד המחצית השנייה של הרומן. אבל ללא ספק הוא היה בדיוק מי שמאדי היתה זקוקה לו ברגעי הפרדה מאחיה. תומך, סבלני ,מרגיע ובעיקר מכיל. ממפגש אחד לשני מתפתחת בין השניים הרומנטיקה, הם מתקרבים אחד לשני והכימיה ביניהם לוהטת.

 

והטוויסט? את זה אשאיר לכם לגלות.

 

"נ“ב, אני שונאת אותך" הוא סיפור שעוסק בריפוי מאובדן, כאב משפחתי, והחומות שאנו בונים כאשר אלה שאמורים לאהוב אותנו, מאכזבים אותנו הכי הרבה. עם טרופ של מאויבים לאוהבים, סיפור אהבה של החבר הטוב ביותר של האח הגדול והזדמנות שנייה, זהו ספר שנקרא מהר ונשכח מהר.

 

לשיקולכם.ן

חיים יפים – וירז'יני גרימאלדי

חיים יפים – וירז'יני גרימאלדי

תרגום: מיכל אילן

הוצאת כתר

ינואר 2026. 328 עמודים

 

זהו סיפורן של שתי ילדות קטנות שגדלות באבל ואלימות, באלכוהוליזם ובהתעללות של אמם, שתי נערות שבונות את עצמן למרות משפחתן השבורה. זהו סיפורה של סבתא, מימה, שאהבה את נכדותיה יותר מכל דבר אחר, אך לא יכלה להגן עליהן מפני העולם, כי לפעמים האלימות הגרועה ביותר נמצאת בתוך הבית.

סיפור על משפחה, המתמקד באַגָאת וְאֶמָּהּ, שתי אחיות לבית דלורם. בצעירותן הן היו קרובות מאוד, אך ככל שהשנים עוברות, המשפחה מתפרקת וכך גם הקשר בין האחיות.

אמה היא הבכורה מבין השתיים, זו שמגוננת תמיד על אגאת, שכאחות הצעירה, תמיד הרגישה פחות מובנת על ידי כולם. היא מאורגנת, מסודרת, נשואה ואם ונראה שיש לה הכל. אגאת פזיזה, תזזיתית, כל חייה עברו עליה בעליות ומורדות.  התחילה עבודות ופרויקטים רבים, ניהלה מערכות יחסים אך תמיד איבדה בהם עניין.

 

מי שתומכת בהם לאורך השנים, ומקיפה אותן באהבה עד אין קץ,  זו מימה, סבתן האהובה, שחיה בחבל הבסקים, ושביתה היה המקום היחיד בו הרגישו בטוחות, וזכו לחום ואהבה וארוחה טעימה וחמה.

 

בהווה, סבתא מימה הלכה לעולמה, ביתה עומד להימכר, ושתי הנשים הבוגרות, שבחמש השנים האחרונות היו בנתק מוחלט,  מחליטות לבלות שבוע יחד בבית סבתן, לפני שהוא נמכר. הן חוזרות לבית המכיל את מרבית זיכרונות ילדותן הטובים, אך יחד איתם צפים הזיכרונות הרעים והצלקות שמלוות אותן מאז.

הרומן מסופר בפלאשבקים, מילדותן ועד ימינו, ואנו פוגשים דמויות אמיתיות, מצולקות, שאפשר להזדהות איתן, וקוראים על נושאים שמשקפים את החיים. אנו נחשפים לתפקוד לקוי של המשפחה, מחלות נפש, אבל, אלכוהוליזם, התעללות ואלימות הורית. למרות כל אי ההבנות, הקשר בין האחיות חזק, והן מבינות כמה הן בנות מזל שהיה להן אחת את השנייה.

יש הרבה כאב ברומן הזה, אך יש גם תחושה של אהבה, אחווה, גם אם בצידה תסכול, צער ואשמה . זה לא סיפור על אהבה רומנטית, למרות שיש קצת מזה, אבל זה לא המוקד. זהו סיפור החוקר את תהפוכות המשפחה, את התסכולים, את הכאב ושברון הלב של צפייה במישהו אהוב מתפרק, וחוסר האונים של מה צריך לעשות כדי לעזור לו. אמה ואגאת  לומדות כיצד לקבל את הדברים שאינן יכולות לשנות, להתעמת עם עבר רווי טרגדיה ושברון לב, להכיר ולתקן מערכות יחסים מתוחות ארוכות שנים, ובסופו של דבר להבין שיש תקווה, שחיים יפים מחכים להן ושעליהן ללמוד ליהנות מכל רגע.

 

ההתחלה היתה איטית, הסיפור מסופר מנקודות מבט מתחלפות, ונע הלוך ושוב בזמן. למרות שכל קטע מגיע עם כותרת משייכת, התקשיתי לפעמים לזכור איזו אחות מספרת, אבל לאט לאט הספר מצא את דרכו אל הלב, והכל נעשה ברור.

אהבתי את תיאורי הנוף של חבל הבסקים, כפי שנראה דרך זיכרונותיהן וחוויותיהן של אגאת, אמה ומימה, וללא ספק שלישיית הנשים הזו כבשה את ליבי , הן בזכות סיפורן והן בזכות אישיותן, מערכות היחסים שלהן וכל מה שניתן ללמוד מהן. למרות ההבדלים ביניהן, שתיהן הצליחו לגעת בי, לרגש אותי, במיוחד על ידי הבנת ההקשר שבו הן גדלו.

 

על וירז'יני גרימאלדי אין צורך להמליץ. כל אחד מספריה הקודמים נפלא. "חיים יפים" הוא עוד פנינה פרי עטה, סיפור מתוק-מריר רגיש, קולח,עם פרקים קצרים, על קשרי משפחה וכיצד הם משפיעים על מהלך חיינו.

ממליצה מאד.

 

הפרי הזר – ג'וג'ו מויס

הפרי הזר – ג'וג'ו מויס

תרגום: אביגיל בורשטיין

הוצאת ידיעות ספרים

מרץ 2026. 408 עמודים

 

"הפרי הזר" פורסם לראשונה בשנת 2003 ומתרחש בשתי תקופות זמן,האחת  בתחילת העשור הראשון של המאה ה- 21 והשנייה בשנות ה-50. 

הספר זכה בפרס ספר השנה של איגוד הסופרים הרומנטיים (RNA) לשנת 2004.

 

הסיפור מחולק לשלושה חלקים.

החלק הראשון מתרחש בשנות ה-50, בעיירת החוף השמרנית מראהם, הרחוקה כמה שעות נסיעה מלונדון, והוא מתאר אירועי קיץ אחד שישנו את חייהן של שתי נערות בגיל העשרה.

אנו פוגשים את לוטי, נערה שגדלה עם משפחת הולדן מאז שפונתה מלונדון במהלך המלחמה, ואת סיליה, בתם המרדנית של משפחת הולדן, שמרגישה מוגבלת על ידי החוקים השמרניים של משפחתה והעיירה בה היא גרה, וכל רצונה הוא להתנתק. ההזדמנות מגיעה מוקדם מהצפוי כאשר בית ארט-דקו משנות ה-30, המכונה ארקדיה, שעמד ריק במשך שנים, נרכש על ידי קבוצת בוהמיינים שמערכות היחסים המשפחתיים ביניהם לא ברורים. 

הקהילה בעיירה סוערת, אבל סיליה הולדן בת ה-18 וחברתה לוטי סוויפט, מוקסמות. הן עומדות לפרוץ את הכבלים והמיגבלות שמוטלים עליהן על ידי אמה הלחוצה של סיליה. השתיים מתחילות לבקר את הדיירים החדשים, מרותקות מהדרך האקזוטית בה הם חיים, ומחוסר העכבות שלהם. אך לאחר שאמה של סיליה מגלה על הקשר שנוצר בין בתה לדיירים החדשים, היא מרחיקה את סיליה מהעיירה ושולחת אותה ללונדון. לוטי נשארת עם משפחת הולדן. שמונה שבועות לאחר מכן סיליה חוזרת מלונדון לבקר את המשפחה עם ארוסה, גיא בנקרופט, והמיפגש הזה מוליד שורה של בעיות, ומשנה הכל עבור שתי הבנות ובמיוחד עבור לוטי, שנאלצת לעזוב את העיירה.

 

החלק השני, מתרחש חמישים שנה מאוחר יותר ואנו עוקבים אחר דייזי פרסונס, מעצבת פנים שנשכרה לשקם את ארקדיה ולהפוך אותו למלון.  דייזי, בת ה- 28, ננטשה על ידי אבי בתה בת הארבעה חודשים. היא  נאלצת להשלים עם העובדה שאין באפשרותה להמשיך לחיות בלונדון ללא אמצעים, ולוקחת על עצמה את שיפוץ המלון. כל עתידה תלוי בהצלחתה לשחזר את ימי תפארתו של המלון. היא מגיעה למרהאם, ופוגשת את לוטי ובני משפחתה. כשהיא משפצת את בית ארקדיה וחושפת את סודותיו, בעיות ישנות צצות יחד איתו, ודייזי מוצאת את עצמה מעריכה מחדש את חייה ואת בחירותיה.

במהלך תקופת שיפוץ בית ארקדיה דייזי עוברת מסע אישי,  והקורא רואה כיצד היא הופכת מאם חד הורית פגועה לאישה חזקה המסוגלת להתמודד בבטחון ובנחישות עם כל אחד, בין אם זה בוס שתלטן, אזרח עסוק, מאהב לשעבר, או מטפלת תקיפה.

 

בחלק השלישי של הספר, הסיפורים של הדמויות משני החלקים הראשונים מתאחדים ויוצרים שילוב מעניין. אהבתי איך דייזי השפיעה ועזרה ללוטי, באותה מידה שלוטי עזרה לדייזי. היה להם כל כך הרבה במשותף, למרות הנסיבות השונות שהן חוו, אך היה מעניין לראות כיצד שני הסיפורים שלהן השתלבו זה בזה ובסופו של דבר נפתרו.

נהניתי מהתיאור של כמה דמויות בעיירת החוף שתושביה רוצים לשמר אותה, שבה רכילות והתערבות בעניינים של כולם היא לא דבר חריג, ומספקת מעט בידור והקלה מהמונוטוניות של חיי היומיום.

 

ג'וג'ו מויס היא מספרת סיפורים מצוינת וסוחפת, וכמו תמיד, מושכת את הקורא פנימה עם עלילה מעניינת ומורכבת ששומרת על עירנות וסקרנות הקורא. אמנם ההתחלה הייתה קצת איטית, היו הרבה דמויות שצריך היה להבין את ההקשר ביניהן,כמו גם  עלילות משנה, אבל ברגע שנכנסתי לתוך העלילה, הסיפור קיבל תאוצה ולא יכולתי להניח את הספר מהיד. בשני צירי הזמן הדמויות מעניינות אך פגומות, יש עיסוק בשאלות הקשורות למוסר חברתי, סודות משפחתיים ואהבה בלתי אפשרית. 

קראתי את רוב הרומנים שג'וג'ו מויס כתבה, ולמרות ש"הפרי הזר" אינו הספר האהוב עליי מבין הרומנים שלה שקראתי, הוא עדיין סיפור מעניין, מלא חום ורגש.

 

אם אתם מחפשים קריאה רומנטית עם נגיעה היסטורית, שבה אהבה חורגת מהזמן, אני ממליצה