עשר דקות - קיארה גמברלה
תרגום מאיטלקית: יערית טאובר
הוצאה כתר ספרים
2016. 204
עמ'
קיארה שגדלה
בכפר מוקפת באהבת משפחה וחברים עוזבת עם בעלה עורך הדין לעיר הגדולה וכותבת טור שבועי
באחד העיתונים. כשבעלה עוזב לדבלין כדי להשלים את עבודת המאסטר שלו , הוא
מחליט להישאר שם, ובלעדיה. יש בחייו אהבה חדשה.
חייה של קיארה עוברים
מהפך כשבנוסף היא מפוטרת מעבודתה. היא
מרגישה שהקרקע נשמטת מתחת רגליה ומחליטה לקבל עזרה ופונה לטיפול פסיכולוגי. באחת הפעמים הפסיכולוגית שלה מטילה עליה משימה
ומבקשת ממנה להקציב עשר דקות כל יום במשך חודש, לעשות משהו חדש שהיא אף פעם לא
עשתה. לא חשוב מה זה יהיה. קיארה שהיתה מאד תלותית בבעלה, וחיה חיי שיגרה, מרגישה מאוימת , אבל מתחילה בהיסוס רב מהדברים
הפשוטים, כמו להכין פנקייקס, ללכת למכון יופי , למרוח לק בצבע חריג, ללמוד
נהיגה, להקשיב לאמא שלה ולרקוד היפ-הופ, לאט לאט היא מגלה את הצמיחה וההתפתחות הרגשית שלה
שמובילה אותה להתחבר לחייה, לגלות את עצמה, לגלות אחרים, ולהציף את הרגשות הקבורים
בתוכה שמובילים לשינוי המתבקש בחייה.
במלל בלתי פוסק ועם פעילות של 10 דקות הספר מעביר לנו מסר על החיים:
עשר דקות ביום מצליחות להוציא את קיארה מכל ההרגלים הישנים שלה.
עשר דקות ביום מלמדות אותה אף פעם לא לוותר, פחות יכול
להיות יותר, דברים שחשבת על עצמך ומתגלים כקשיים, יכולים להיות הזדמנות לגלות את עצמך, להוביל
לצמיחה, לעצמאות, ולפתוח אותך לאנשים אחרים. דקה אחר דקה קיארה מגלה ששינויים אמנם מפחידים,
אבל הכרחיים, והם אלה שעוזרים לה להתחבר מחדש לחיים.
הרעיון בבסיס
הספר של להקדיש רק עשר דקות ביום מהזמן כדי לעשות משהו שמעולם לא נעשה, הוא טוב ומקורי
כשלעצמו, אבל יש משהו בסגנון הכתיבה שגרם לי כקוראת לא להזדהות או להתחבר.
ראשית, זה
הרגיש כמו ספר הדרכה, שנכתב בגוף ראשון וכיומן אישי, עם דיאלוגים אין סופיים
ומתישים שכללו חצאי משפטים או חצאי מחשבות.
שנית, הגיבורה,
קיארה, היתה מעצבנת, מאוד מרוכזת ואנוכית. לא מסוגלת להגיע להחלטה, לא מסוגלת
להתקדם בחייה מהמצב בו היא שרויה בגעגועיה אחרי בעל מטומטם. אני יודעת שהדמות הראשית היא הסופרת
ואני מכבדת אותה על כך שהיא לא מציגה את עצמה כדמות מושלמת, אבל להיות בתוך הראש
של קיארה ולראות הכל מנקודת המבט ולשמוע את ה"קול" שלה שכתוב בצורה כל כך
מונוטונית, לא גרם לי להנות מהספר או להזדהות איתה. להיפך, זה גרם לי לאהוב אותה
פחות.
קשה לי לנטוש
ספר אחרי העמודים הראשונים, ותמיד אני מצפה שבהמשך משהו יקרה וישאב אותי לתוכו ,אבל
האמת היא שלא הרגשתי רצון להמשיך, והקריאה היתה מאבק אחד גדול. אחרי שקראתי סוף סוף את הדף האחרון, אני יכולה להעיד שלא הפקתי הרבה
הנאה או סקרנות מהקריאה בו.
לשיקולכם!
