ספרייה לאוהבי ספר – מדלן מרטין

ספרייה לאוהבי ספר – מדלן מרטין

תרגום: דפנה לוי

הוצאת מודן

מאי 2025. 360 עמודים

אמה היא אלמנה צעירה, אמא לאוליביה בת ה-8, שחוותה אובדן רב בחייה. היא חיה בנוטינגהאם, המלחמה בפתח, היא צריכה למצוא מקום עבודה ולפרנס את בתה, ומעל ראשה מרחפת הדרישה לפנות את הילדים לאזור הכפרי, כדי להגן עליהם מהתקפות הגרמנים.

בילדותה, הוריה ניהלו חנות ספרים שברבות הימים נשרפה, ולאורך כל חייה, אמה שמרה על אהבתה לקריאה. עכשיו היא מחפשת עבודה בספריית חובבי ספרים, רשת של ספריות השאלה הפועלות מרשת בתי המרקחת "בוטס".

למרבה המזל, המנהלת בספרייה עוצמת עין מאמהותה ושוכרת אותה כספרנית באחת מספריות ההשאלה. התנאי להעסקתה הוא, לא לגלות לאף אחד שהיא אלמנה ויש לה בת. אמה זקוקה להרבה כוחות נפשיים כדי לצאת לעבודה בידיעה שאוליביה נשארת בבית לבדה שעות ארוכות, להסתיר את העובדה שהיא אם חד הורית ואלמנה בתקופה שבה נשללו הזדמנויות תעסוקה מאמהות אלמנות והן נאלצו להתמודד עם סטיגמות רבות.

 

במהלך עבודתה אמה פוגשת מגוון דמויות, חלקן חביבות יותר מאחרות, אך כולן אוהדות, אדיבות, ובעלות כוונות טובות. כך גם בבניין הדירות שבו היא גרה. היא לומדת לסמוך על אחרים ומבינה שאנשים הם אף פעם לא כפי שהם נראים.

הספר עוסק הרבה בקשר החזק של אמה ואוליביה והאהבה שלהן אחת לשניה. הן הכוח אחת של השנייה. ללא ספק אוליביה בוגרת לגילה, אך לעיתים קרובות היא מתנהגת בחוסר אחריות ובפזיזות, דבר שבא לידי ביטוי בדברים שהיא אומרת, בסיבולת שלה, ובהתנהגותה. לצד כל אלה אמה מתמודדת עם החלטות מייסרות. כשהמלחמה מגיעה לאנגליה וההפצצות מתחילות, אמה נדרשת כמו שאר האזרחים לשלוח את אוליביה לאזור הכפרי כדי שתהיה מוגנת מפני התקפות אוויריות אפשריות. ההחלטה האם לשלוח או להשאיר אותה קרובה אליה, קשה מאד והיא מתלבטת רבות.

 

אמה יוצרת קשרים וחברויות עם מרגרט שעובדת איתה בספרייה ועם בעלת הבית שלה גברת פיקרינג, שפותחת את ביתה בפניה, תומכת בה ועוזרת לה. אמה מפתחת מערכת יחסים רומנטית עדינה, עם צ'ארלס פיסק, כבאי מקומי ואחד המנויים בספרייה בה היא עובדת. הקשר ביניהם נבנה דרך אהבתם לספרים, וחוויות משותפות ששניהם חווים בתקופת המלחמה, אך הוא מרגיש מאולץ,  ללא ניצוץ אמיתי, שלא לדבר על רומנטיקה.

במהלך העלילה מתוארים היבטים של החיים טרום המלחמה ובזמן המלחמה, אך המלחמה נמצאת ברקע, ולא יוצרת הרבה מתח.

 

 

אישית פחות התחברתי לספר. למרות שהסיפור היה אמור להתמקד על איך ספרים וקריאה יכולים להיות גלגלי הצלה עבור אנשים בזמן מלחמת העולם השנייה, הספרייה נדחקה במידה רבה אחורה והעלילה התמקדה בעיקר סביב אהבתה של אמה לבתה.

 

סגנון הכתיבה הרגיש כאילו זה יומן שבו אמה מתעדת אירועים, מחשבות ורגשות. התחושה היא שלסופרת היתה רשימה של אירועים שקרו בזמן המלחמה שהיא רצתה לכלול בעלילה ולסמן עליהם וי. ההתייחסויות למלחמה די מדויקות ומוסיפות עניין לסיפור, אך היו צריכות להיות משמעותיות יותר ולא כקישוט לעלילה. לא אחת קרה שבאותה פיסקה היתה קפיצה בזמן מנקודה מסוימת לכמה חודשים קדימה. הקצב היה איטי והסיפור הרגיש מאולץ ומשעמם בחלקים רבים. כמעט ויתרתי. אין מקרי מוות, אין פציעות קשות, יש מונולוגים פנימיים של אמה ושל מרבית הדמויות שחוזרים על עצמם, ועלילות המישנה הם סוג של מיני דרמה שמגיעות אחת אחרי השנייה ונפתרות מהר כמה עמודים מאוחר יותר. מצאתי את עצמי מדלגת על פסקאות רבות.

 

לכל מי שחושב שזה סיפור על "ספרייה לאוהבי ספרים", אל תתנו לכותרת להטעות אתכם. זהו, למעשה, סיפור חייה של אמה, שמדברת על מצוקתן של נשים באנגליה של שנות ה-40. על פי הכריכה, הכותרת והתיאור, חשבתי שזה ספר על ספרייה באנגליה בתקופת הבליץ של מלחמת העולם השנייה, אך בדיעבד, מעט מאוד נכתב על הספרייה וחבל, כי לא ידעתי דבר על ספריות בוטס, והייתי רוצה לדעת על כך יותר. הספרייה סיפקה לאמה דרך לפרנס את עצמה ואת בתה, נתנה לה הזדמנות לפגוש את מרגרט וצ'ארלס, אבל מעט מאוד מהעלילה מתרחשת או מתפתחת שם. ישנן שתי "תעלומות" שמתרחשות בספרייה אך הן נפתרות בשתי פסקאות. אמנם אמה חובבת ספרים וספרים רבים מוזכרים בסיפור, אבל הכותרת מטעה. למען האמת, הדינמיקה בין הדיירים בבית הדירות שבו אמה ואוליביה גרות, היה מעניין הרבה יותר, וכך גם הפעילות של הנשים למען החיילים והקהילה.

 

לשיקולכן.

נ“ב, אני שונאת אותך – לורן קונולי

נ“ב, אני שונאת אותך – לורן קונולי

תרגום: קטיה בנוביץ'

הוצאת ידיעות ספרים

מרץ 2026. 384 עמודים

מאדי סנדרסון, בת ה-26 נמצאת בטקס האזכרה לאחיה האהוב, ג'וש, שעדיין לא מלאו לו 30. באופן לא מפתיע, מאדי מתפרקת.

במשך כל חייה מאדי חוותה הזנחה הורית, נטישה רגשית ופיזית ועכשיו נוסף האבל על מות אחיה האהוב. מאדי מסווה כאב ואי נוחות באמצעות הומור, לעתים סרקסטי, כמנגנון התמודדות מפגיעה רגשית, אך הוא אינו מסתיר את השברים העמוקים שהותירו בה ההזנחה המשפחתית ושברון הלב מהעבר.

היא בונה חומות רגשיות, חיה חיים זהירים ונמנעת מלקחת סיכונים, מתרחקת מאנשים ומתנגדת לטיפול או לעצה של אחרים. היא נוטה להסיק מסקנות מהירות, לחסום אנשים שרוצים בטובתה (כמו חבריה או דום) ולהדוף עזרה, ומבטאת את האבל שלה דרך כעס וטינה. היא מתקשה לשחרר רגשות ואפילו לא מצליחה להתאבל ולבכות, אבל תקועה שנים בעקבות סטוץ של לילה אחד עם דום, שהתרחש בשנות העשרה שלה.

 

מאדי סובלת  מאסתמה, וההתקפים שהיא מקבלת  מסמלים את מצבה הרגשי השברירי. אביה מעולם לא רצה אותה, ואמה ססיליה וסבתה פלורנס מאשימות אותה בנטישתו. כל אלה גרמו לחוסר ביטחון ולאמונה השגויה שהיא לא שווה שיאהבו אותה או ישארו שם בשבילה. רק אחיה הגדול, ג'וש, הוא הקבוע היחיד בחייה והוא האדם היחיד שהיא אי פעם יכלה לסמוך עליו בלי לפחד שהוא ינטוש אותה.

 

אלא שעכשיו הוא מת, ומכיוון שמותו הוא תוצאה של מאבק בסרטן, היה לו זמן לחשוב על מה שהוא רוצה להשאיר אחרי לכתו. בצוואתו הוא משאיר הוראות למאדי וחברו הטוב ביותר, דומיניק פרי. הוא משאיר להם שמונה מעטפות, כל אחת עם קואורדינטות מדויקות בשמונה מדינות בארה"ב, שהוא לא הספיק לבקר בהן, ומבקש ששניהם יפזרו בהם את אפרו ויקראו מכתב אחד בכל אחד מהמקומות. מאדי הייתה רוצה לסרב כי דומיניק הוא האיש ששבר את ליבה, כשהיתה בת 19, והיא עדיין שונאת אותו ושומרת בתוכה הרבה כעס עליו, אך למרות מערכת היחסים המעורערת ביניהם, השניים מסכימים בחוסר רצון לכבד את מישאלתו של ג'וש. מה שהיה אמור להיות פרידה מתוקה-מרירה מג'וש, הופך לרכבת הרים כאוטית ורגשית.

 

דום גר בפילדלפיה ומאדי גרה בסיאטל. פעם בכמה חודשים, כשהעונות מתחלפות,  הם נפגשים באחד היעדים, והמיפגשים האלה מעוררים במאדי מחשבות לגבי העבר:

האם העבר יכול להישכח כשהם מנסים לתקן את ליבם השבור, ולמצוא יותר מסתם נחמה זה בזה?

האם הטיול הארוך הזה יהיה ההוכחה שעדיף למאדי להשאיר את רגשותיה כלפי דומיניק נעולים?

ג'וש הוא הלב של הספר. אנחנו יודעים מההתחלה שהוא מת, אבל הסיפור שומר אותו חי בכל עמוד לאורך כל הרומן על ידי העלאת זכרונות מהזמנים הכיפיים שהדמויות היו איתו עד הסוף. לעלילה הבסיסית היה פוטנציאל, ובהחלט נהניתי מדמויות המישנה, אבל היה מתיש להיות בתוך הראש של מאדי במשך קרוב ל-400 עמודים. בערך באמצע הספר, משהו השתנה. הסיפור מצא את הקצב שלו, ורק לקראת הסוף רואים צמיחה של הדמויות.

אני חושבת שאם הספר היה מסופר מנקודת מבט כפולה, גם מהצד של דום, הייתי יכולה להבין את האבל שלו ואת ההיגיון שלו לא להיות פתוח וכנה עם מאדי לגבי הרגשות שלו כל כך הרבה שנים. דום לא דיבר הרבה עד המחצית השנייה של הרומן. אבל ללא ספק הוא היה בדיוק מי שמאדי היתה זקוקה לו ברגעי הפרדה מאחיה. תומך, סבלני ,מרגיע ובעיקר מכיל. ממפגש אחד לשני מתפתחת בין השניים הרומנטיקה, הם מתקרבים אחד לשני והכימיה ביניהם לוהטת.

 

והטוויסט? את זה אשאיר לכם לגלות.

 

"נ“ב, אני שונאת אותך" הוא סיפור שעוסק בריפוי מאובדן, כאב משפחתי, והחומות שאנו בונים כאשר אלה שאמורים לאהוב אותנו, מאכזבים אותנו הכי הרבה. עם טרופ של מאויבים לאוהבים, סיפור אהבה של החבר הטוב ביותר של האח הגדול והזדמנות שנייה, זהו ספר שנקרא מהר ונשכח מהר.

 

לשיקולכם.ן

ניפגש בשוליים – מליסה פרגוסון

ניפגש בשוליים – מליסה פרגוסון

תרגום: תומר בן אהרון

הוצאת מטר, אגם

ינואר 2026. 276 עמודים

סוואנה קייד, בת ה 29, עובדת כעורכת משנה ב"פנינגטון" הוצאה לאור קטנה בנאשוויל, שחרטה על דגלה להוציא לאור רק ספרים איכותיים. מתחת לפני השטח ההוצאה סובלת מבעיות כלכליות, הרווחיות הולכת ופוחתת, ובנה של הבוסית, ויליאם פנינגטון, מגיע כדי להציל את העסק המשפחתי השוקע.

חייה של סוואנה נמצאים בכאוס מוחלט. השכר שלה אינו מאפשר לה לשכור דירה לעצמה, לכן היא גרה באותה דירה עם אחותה ובן זוגה, שהוא גם החבר לשעבר שלה.  אחותה האסרטיבית  די רודה בה והיא נאלצת להבליג על יחסה הבוטה.

סוואנה חולמת להיות סופרת. היא כותבת בסתר רומן רומנטי תחת שם בדוי. מאחר והיא מודעת לכך שלא תוכל לפרסם את כתב היד שלה בהוצאה בה היא עובדת, היא נאלצת להסתיר זאת מכולם, כולל את הקשר עם הוצאה אחרת. תקרית לא נעימה באחת הישיבות מאלצת אותה למצוא מקום מסתור לכתב היד שלה וכשהיא מגלה חדר סודי בעליית הגג של ההוצאה לאור, היא משאירה אותו שם. כשהיא חוזרת למחרת לאסוף אותו היא מגלה להפתעתה שמישהו קרא אותו והשאיר הערות בשולי הדפים, כאלה שידרשו תיקונים נרחבים או אפילו כתיבה מחדש. היא זועמת ומתעלמת מהן, אך כשהיא שולחת את כתב היד לעורכת שלה, היא דוחה אותו ומביעה חלק מאותן ביקורות שנכתבו בשולי כתב היד שלה.

הרצון לפרסם את ספרה ולהגשים את חלומה, גדול, והיא מבינה שעליה להתייחס להערות השוליים כאל ביקורת בונה. היא נעזרת בהערות של ה"חבר סודי לעט"  כדי ל"שפצר" את כתב היד שלה, סקרנית לדעת מי בדיוק האדם שעוזר לה ומדוע הוא מרגיש צורך לעשות זאת.

 

זהו בעצם סיפורה של סוואנה, כשהיא נאבקת בין ניהול עבודתה לבין סיום כתב היד שלה עם דד-ליין שמתקרב במהירות, ובתוך כל זה, מתפתחת חברות עם הבוס החדש שלה, ויליאם פנינגטון.

סוואנה מסתפקת בעבודה שלה, יש לה תקוות וחלומות, והיא קצת כמו שטיחון בכל הנוגע לעמיתיה לעבודה ומשפחתה. החבר לשעבר שלה, שאיתו יצאה במשך שמונה שנים, מאורס כעת לאחותה, והיא חולקת דירה עם שניהם, ועוזרת להם בתיכנון החתונה וריהוט דירתם. למרות שהיא מקצועית בעבודה, היא חסרת בטחון עצמי, כזו שמאפשרת לאחרים לנכס לעצמם את ההצלחות שהיא הובילה להשגתן. המשפחה שלה נוראית בעיני. התחרותיות בכל דבר, הביקורתיות וחוסר התמיכה מצד אחותה, פריקית אתלטית, והוריה שלא תרמו כלום לסיפור, לא מטופלים לעומק.

קיוויתי לקצת יותר רומנטיקה בין סוואנה וויליאם, אך הספר היה נטול דרמות. הוא גם נקי, חסוד, ללא קללות, אלימות, או סצנות לוהטות. מערכת היחסים ביניהם היתה ידידותית, פתוחה וכנה מאוד, אך לא היה שם ניצוץ.

ההתחלה היתה איטית מאוד, העלילה פשוטה וצפויה, והסגנון גולש לתיאורים מפורטים של כל מחשבותיה של סוואנה. לדעתי הדמויות היו די חד-ממדיות.

בשורה התחתונה "ניפגש בשוליים" הוא רומן קליל, אפילו לא רומנטי, שהזכיר את הסרט "יש לך הודעה", אבל כזה שמתרחש בבית הוצאה לאור. הרעיון העלילתי נחמד, הסיפור פשוט , לא עמוק במיוחד ובעיקר צפוי.  אישית היה לי קשה להתחבר לדמויות. זהותו של העורך המסתורי, לא מפתיעה אף אחד.  יש בו מין סיפור בתוך סיפור, כי הספר שסוואנה כותבת נראה כמשקף את מה שהיא עוברת בכל נקודה ברומן עצמו. 

היה נחמד לקרוא על מאחורי הקלעים של תעשיית הספרים, ועל מה שקורה בהוצאה לאור.

אם אתם אוהבים לקרוא על דמויות שסיפורן מתרחש בהוצאה לאור, זה יכול להיות ספר מהנה עבורכם.

 

לשיקולכם.ן

  

לילה אחד על האי – ג'וזי סילבר

לילה אחד על האי – ג'וזי סילבר

תרגום: יואב כץ

הוצאה: דני ספרים

ספטמבר 2022. 392 עמודים

ערב יום הולדתה ה-30, קליאו, בעלת טור בריטית בשם "למצוא את הפלמינגו שלי" שכותבת על מציאת אהבה, אך עדיין לא גילתה אותה בעצמה, נשלחת לאי קטן ויפהפה באירלנד, על ידי הבוסית שלה כדי להתחתן עם עצמה ולכתוב על כך.

למאק סאליבן יש קשר משפחתי לאי, והוא מגיע לשם כדי לחקור את מוצאו ולצלם את האי עליו שמע כל כך הרבה מאמו וסבתו. הוא בורח מאשתו המנוכרת ומחייו המתפוררים ומקווה לעבד את רגשותיו המורכבים בכל מה שנוגע לפרדה מאשתו, אם כי הוא מתגעגע מאד לשני בניו.

במילים אחרות, הוא לא הולך לשום מקום.

רק כשהשניים מגיעים לאי הם מבינים שהם הזמינו את אותה בקתה בת חדר אחד. נסיונם למצוא מקום אחר עבור אחד מהם, נוחל כשלון. באי הזעיר אין מקומות לינה אחרים, והם נאלצים לחלוק את הבקתה עד להגעת המעבורת הבאה. השניים מתקשים להכיל זה את נוכחותו של זה בבקתה, אך ככל שהזמן עובר, הגישה שלהם משתנה.

עד כאן צפוי?  

אתם יכולים לדמיין איך הסיפור יתפתח? 

כן. 

 

"לילה אחד על האי" הוא רומן איטי מאוד, שמתמקד במחשבות וברגשות של הדמויות הראשיות. יש פחות אקשן והרבה דגש על תיאור האי ויושביו. הנושא המרכזי בעלילה שלו קשור ל "זיווג עצמי". המשמעות של זה היא, שבמקום חתונה מסורתית, הכלה חוגגת טקס נישואין עצמי, בו היא  מתחייבת לעצמה, באופן מלא ומוחלט, שאין לה צורך בבן זוג כדי להרגיש שלמה. זוהי בדיוק ההזדמנות שקליאו צריכה כדי לצאת משגרת חייה, ומהמציאות חסרת הברק של חייה הרומנטיים, כדי לגלות מי היא באמת.

 

הפרקים מתחלפים בין קליאו למאק, וכך נקודות המבט, אך העלילה עצמה הרגישה מופרכת,  ולמרות שהיא הכילה את כל האלמנטים שאני בדרך כלל נהנית מהם, כמו מקום רומנטי, אי אירי מרוחק, בלבול בהזמנות, חדר/בית אחד, ועוינות בין הדמויות, למרבה הצער, שום דבר מזה לא קסם לי.

אם להיות כנה לחלוטין, לא ממש התחברתי לאף אחת מהדמויות המשניות,  הם היו הסחת דעת והסיטו את ההתמקדות בקליאו ובמאק, ובמהלך הקריאה הרגשתי שאני מתעייפת לשמוע עליהם.

לא התחברתי גם לדמויות הראשיות. לא היה להם מספיק עומק או כימיה כדי למשוך את תשומת ליבי. מאק שחושב על הילדים שלו כל הזמן, וקליאו שמתלוננת שהיא מגיעה לגיל שלושים, התישו אותי. הבעיה העיקרית היא שמאק לא באמת זמין. הוא נשוי, ולמרות שהוא כרגע פרוד מאשתו, מצב מערכת היחסים שלהם תלויה באוויר, נישואיו לא בהכרח "נגמרו", והוא עדיין מקווה לסדר את העניינים ביניהם, ולמרות זאת, הוא מפתח רגשות רומנטיים כלפי קליאו?!

קיוויתי שהסוף ירשים אותי קצת יותר ויסטה מהמצופה בהתבסס על סוג השאלה הפתוחה שהספר מציג, אבל גם כאן נחלתי אכזבה.

ולא, זה לא מתרחש על אי בלילה אחד בלבד, אלא בלילות רבים. אז הכותרת מאוד מטעה.

גם לא היה משהו אחד מצחיק, וגם לא היתה כימיה אז זה ממש לא קומדיה רומנטית.

קליאו אומרת שהיא נותנת לרומנים רק 59 עמודים כדי להרשים אותה.

חבל שלא שמעתי לעצתה.

אני יודעת שאני בדעת מיעוט אבל אני לא מצליחה לאלץ את עצמי להמליץ על הספר.

החיים קצרים. אז......

לשיקולכם.ן

מתובל באהבה – לורי גילמור

מתובל באהבה – לורי גילמור

תרגום: ניצן לפידות

הוצאת ידיעות ספרים

אפריל 2025. 296 עמודים

הסיפור מתמקד בג'יני, צעירהה די נוירוטית, שמחליטה לעזוב את עבודתה המשרדית המלחיצה בעיר בוסטון ולעבור לעיירה דרים הרבור הקטנה והמגובשת, כדי לנהל את בית הקפה של דודתה. היא רואה בכך הזדמנות להתחלה חדשה. חיש קל היא כובשת את ליבם של תושבי העיר בידידותיותה ובקפה הטעים שלה. רק לוגן, החקלאי החתיך והרווק, שנכווה בעבר ויש לו בעיה עם אהבה, מהסס ליפול בקסמה, ולפתוח את ליבו שוב, זה די אתגר בשבילו .הוא סולד מרכילות אנשי העיר, אך מגלה שעולמו מתהפך עם הגעתה של ג'יני.

לעיירה יש קבוצה של חברים מאוחדים, קצת מוזרים אבל די כיפיים, עם מועדוני הספרים שלהם, או חוגי התפירה שלהם, ועם ההרגל להתערב בעניינים של אחרים, גם אם הם עושים זאת מתוך כוונות טובות.

בין הקפה לבין המסתורין המקיפים את בית הקפה שלה, ג'ני הצעירה מנסה לכבוש את ליבו של לוגן.

האם היא תצליח?

 

כשראיתי את הכריכה היפה, אמרתי, בטח מחכה לי רומן חמוד, קליל ורומנטי, אבל כשהתחלתי לקרוא לא הצלחתי להבין את ה"הייפ" שיש סביבו.

הספר מאמץ את כל המאפיינים של הז'אנר, ביניהם אווירה של עיירה קטנה, אהבה מיידית, משפחה שנמצאה, וגבר רגזני, אך בשורה התחתונה התפתחות הדמויות די  שטחית, במיוחד הרומנטיקה, שלא הרגישה אמינה. שני הגיבורים (לוגן וג'יני) מתאהבים זה בזה תוך רגעים ספורים, רק מיצמצתי  והם מאוהבים?  לא היו רגעים רומנטיים במיוחד לאורך הסיפור, ונראה שהקשר ביניהם בנוי יותר על רצון ל"התנפל" זה על זה מאשר על רגש אמיתי.

לוגן, הוא גבר שמצולק מטראומה, מתאהב בג'יני כמעט מיד. למרות שאני מבינה שזה חלק מהסיפור, זה הרגיש מאולץ, לא מציאותי, במיוחד כי הקשר הופך להיות כל כך אינטנסיבי תוך זמן קצרצר. גם הקנאה שלו בגלל שג'יני מחייכת לחבר שלו, עד כדי כך שהוא רוצה להכות אותו, היתה תגובה מוגזמת, ולפעמים גם רעילה, שגרמה לי לאבד קצת אהדה כלפיו. מעבר לכך, לוגן מפקפק כל הזמן בג'יני, למרות שהיא הבהירה לו מספר פעמים את כוונותיה. מערכת יחסים בנויה על אמון, וחוסר האמון של לוגן די מעצבן. ואם לומר את האמת, העובדה שלשתי הדמויות הראשיות יש  אפס כישורי תקשורת, גרמה לי לגלגל עיניים לא אחת.

 

 

התעלומה שמתעוררת, אם אפשר באמת לקרוא לה כך, לא מעוררת הרבה סקרנות. היא בקושי מכסה עשרים עמודים של הרומן כולו והיא בנאלית באופן מטריד. אני חושבת שממש חבל שהמחברת לא ניצלה אותה במלואה. למעשה, לאחר פרק שהוקדש ל"חקירה" משותפת, התעלומה נפתרת כמעט לחלוטין, והפתרון נראה מהיר מידי וחסר מתח.

 

בנוסף, דמויות המשנה. נראה שכל העיירה מתערבת כל הזמן בחייהם של ג'יני ולוגן, וגם אם זה חלק מה"קסם" המאפיין עיירה קטנה, לי זה הפריע, מאד.

הדבר החיובי היחיד בעיני הם התיאורים בסיפור שיוצרים אווירה נעימה, האופיינית לסתיו. תיאורי העיירה הקטנה המקסימה הזכירו את הסידרה "בנות גילמור". בתי הקפה, מזג האוויר, חגיגות ליל כל הקדושים והאווירה הנעימה כתובים יפה, ואולי הייתי צריכה לקרוא את הספר הזה בסתיו ולא בחום הגדול של אוגוסט, כדי להפיק ממנו את המירב.

 

למרות הנקודות השליליות הללו, לאפילוג יש נגיעה עדינה, שבה לוגן פונה לבסוף לעזרה מקצועית, שכל כך מתבקשת. יש גם כמה רגעים רומנטיים, כמו: "אני רוצה אותך בדיוק כמו שאת. (...) אני רוצה את ג'יני שכמעט הורידה לי את הראש, אני רוצה את ג'יני שמאמינה ברוחות, שמדברת עם התרנגולות שלי ורודפת בגשם אחרי אוהל משוק האיכרים..." (פרק 30)

רגעים כאלה מוסיפים טיפה רגש לסיפור, אבל זה לא הספיק כדי לפצות על ההיבטים האחרים שצרמו לי.

 

לבסוף, אני יכולה לומר שלספר היה פוטנציאל להיות רומן סתווי נחמד, אבל חוסר העומק בעלילה, הרומנטיקה החפוזה והמסתורין הבינוני הופכים אותו  לספר קריאה שבהחלט אפשר לוותר עליו. בעיני הוא כמו קנקן יפה מבחוץ אבל ריק מבפנים, והקוראים נשארים בלי תוכן אמיתי.

מבחינתי, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. לא נראה שאמשיך לספר השני.

לשיקולכם.ן

המתכונים הסודיים של סופי – סמנתה וראנט

 המתכונים הסודיים של סופי – סמנתה וראנט

תרגום: שירי פינקמן

הוצאת ידיעות ספרים

ספטמבר 2024. 330 עמודים

סופי היא שפית אמריקאית שנולדה בצרפת. חלומה להיות אחת מהשפיות הבודדות במסעדה בעלת שלושה כוכבי מישלן, עומד להתגשם.  היא למדה לבשל מסבתה הצרפתייה ולמדה במכון הקולינרי של אמריקה. היא עובדת כשפית דה פארטי בסנדרילון ניו יורק, מסעדה בעלת שני כוכבי מישלן. השף דן אושיי וצוותו מאמינים שהמסעדה עומדת לזכות בכוכב שלישי, אך מגלים להפתעתם שהמסעדה איבדה כוכב.

אריק, שף עמית ואקס של סופי, שניסה ללא הצלחה לפתות אותה להצטרף למיזם חדש בראשותו, מחבל בעבודתה ובמהלך מניפולטיבי משכנע את שף אושיי שזו אשמתה של סופי. אושיי מפטר אותה מבלי לתת לה הזדמנות להסביר. חלומה של סופי מתמוטט ברגע אחד. היא נכנסת לרשימה השחורה והקריירה והמוניטין שלה נהרסים.

 

במשך שבועות סופי אבודה בערפל הכישלון, והסיכון להפוך לאישה שבורה, כמו אמה, נראה לפתע אמיתי. היא לא מסוגלת להרים את עצמה, לא יודעת מה לעשות עם עצמה. בגלל המניפולציה שחוותה, היא לא סומכת אפילו על כישוריה הקולינריים, ולמרות ניסיונות העידוד של חבריה הטובים והתומכים אתם היא חולקת דירה, היא פשוט קורסת.

 

כאשר היא מגלה שסבתה האהובה שחיה בכפר קטנטן בדרום מערב צרפת, עברה שבץ מוחי, היא חוזרת לטירה שנמצאת בבעלות משפחתה במשך דורות, ובה בילתה את קיצי ילדותה. מאז מות אמה, סופי דחקה את זיכרונותיה המאושרים מהקיצים בצרפת לירכתי תודעתה, אבל החזרה לטירה אחרי היעדרות של 13 שנים, והמפגש המחודש עם הפנים המוכרות מילדותה מחיה את הזכרונות והיא מגלה שכל מה שזכרה וידעה על הטירה השתנה לחלוטין. מתברר שסבתה מנהלת מלון ושתי מסעדות מצליחות ובמצבה הנוכחי זקוקה לעזרתה של סופי.

 

סופי זהירה. החיים עם אמה המנוחה לא היו קלים והותירו צל אפל מעליה. כדי להתקדם היא צריכה להבין מה קרה בעבר. יחד עם סבתה, היא חושפת את החלקים החסרים בחייה. לא כולם מרוצים מהגעתה הפתאומית, ולוקח לה זמן להחזיר את ביטחונה ולהוכיח את מקומה בטירה. 

 

האם זו תהיה ההזדמנות עבור סופי להשיב לעצמה את חייה והקריירה שקרסה?

 

"המתכונים הסודיים של סופי " הוא ספר עם כריכה יפה, תקציר מפתה ועלילה שכתובה בסגנון די חובבני. הוא מתמקד בסופי שמגלה את עצמה מחדש כדי להחזיר את חייה למסלול הנכון, מעין סיפור "התבגרות",  דרכו היא מגלה מה באמת חשוב, ולאן היא באמת שייכת.

 

עבורי זו היתה קריאה מאכזבת. לסיפור העלילה היה פוטנציאל. הוא התחיל טוב אבל בהמשך הלך לאיבוד ובסוף כבר די ריפרפתי, כי לא מצאתי בו ענין. היה קשה לפתח סימפטיה כלפי הדמויות השטוחות, לא הצלחתי להתחבר לסופי או למצוקה שלה, או למצוא אותנטיות בדיאלוגים הרדודים. העלילה היתה מתישה וצפויה. יותר ממאה וחמישים עמודים הקורא מבלה עם סופי כשהיא הרוסה לחלוטין, שקועה ברחמים עצמיים, מיבבת פרק אחרי פרק על כך שאינה מסוגלת לבשל יותר. בעיני, זה כשלעצמו הוא מעבר למה שעשוי לעודד את הקורא הממוצע לשמור על עניין בו. הסבתא חולה אבל מושכת בחוטים, הסודות הם לא כאלה סודות, הקונפליקטים לא כאלה קונפליקטים, ג'יין עצבנית וסנובית, ורמי רגזן ומרוחק. ואז, כמעט ברגע אחד, הכל מתהפך, ואמור להתקבל סיפור רומנטי, אלא שהוא כל כך מאולץ, ואין בו קמצוץ של כימיה.

החלק הטוב בו, שגם אותו אפשר היה לקצר, היה תיאור הטירה, השווקים ורחובות טולוז. היה ניתן  להריח את ריחות המטבח ואת התוצרת מהגינה והכרמים, לדמיין את המנות שהוכנו, וכבונוס להכיר כמה מהמתכונים האהובים על סופי.  

זה ספר שאולי יגרום הנאה לחובבי אוכל צרפתי, או כאלה המתעניינים בבישול צרפתי.

בעיני, אפשר לוותר.

לשיקולכם.ן

ים הזכרונות – פיונה ואלפי

ים הזכרונות – פיונה ואלפי

תרגום: יפעת הדר

הוצאת הספרנית

מרץ 2024. 267 עמודים

אלה בת התשעים וארבע מתגוררת בבית אבות. עם כל יום שעובר הזיכרון שלה מאכזב אותה יותר ויותר, והיא יודעת שלא נותר לה הרבה זמן לחיות. היא רוצה שנכדתה קנדרה, תכתוב את סיפור חייה. קנדרה מוצפת ברגשות אשמה על שלא בקרה את סבתה אבל חייה כל כך עמוסים עד שלא נותר לה זמן פנוי לדברים אחרים. היא עובדת כמורה במשרה מלאה, נשואה לבעל מובטל, ובנוסף, הבן שלהם נמצא על הרצף ואובחן כאוטיסט ברמת חומרה קשה. קנדרה חוששת מהביקור אצל סבתה. למעשה, היא מרגישה שהיא לא יכולה להתמודד עם שום דבר עכשיו, אבל הולכת בכל זאת

במהלך המיפגש עם סבתה קנדרה מבינה שמאחורי הבקשה הזאת מסתתרת סיבה נוספת. הקשר של סבתא אלה עם בתה רונה, אמה של קנדרה, נותק. קנדרה תוהה מה גרם להיווצרות הנתק בין האם לבתה, ומבינה שבאמצעות סיפור זכרונותיה של סבתה, היא מקבלת הזדמנות להבין מה קרה.

 

הרומן מחולק לשלושה חלקים ומסופר בשני צירי זמן, השנים שבין 1938 ל-2014. 

ציר זמן אחד הוא ההווה, בשנת 2014,  בו קנדרה דנה בדברים עם סבתה. הוא גם עוסק בחיי המשפחה של קנדרה, וליתר דיוק במשמעות של  ללדת ולגדל ילד עם אוטיזם. הסיפור של סבתה מעודד אותה להסתכל על מה שקורה בחייה, ביחסיה עם בעלה בעיניים אחרות לגמרי, ולשאוב כוח. קנדרה מתארת ​​את ימיו הטובים והרעים של בנה, את הקשיים היומיומיים, את רגעי השמחה המועטים.

 

ציר הזמן השני מתרחש בעבר ומתחיל בשנת 1938 כשאלה בת ה 17 נוסעת לצרפת, ושוהה באיל דה רה, בבית של חברת נעוריה של אמה. היא מבלה את ששת השבועות של חופשת הקיץ בחברת התאומים קרוליין וכריסטוף שנכנס אל ליבה, משפרת את הצרפתית שלה, ומעבירה את הזמן בלי דאגות, בחופים החוליים והמים הצלולים של האי, ונהנית מכל דקה. לראשונה בחייה, היא מרגישה חופשיה באמת.

בשנה שלאחר מכן היא מוזמנת שוב, אבל כשפורצת מלחמת העולם השנייה הכל משתבש והיא נאלצת לשוב לסקוטלנד, למציאות קצת אחרת. היא מתחילה להתנדב למאמץ המלחמתי, פוגשת את אנגוס, ומרגישה שהיא נסחפת הרחק ממי שהייתה באיל דה רה.

 

אלה היא דמות חזקה. היא אולי בת תשעים וארבע אבל היא מאוד אינטליגנטית ויודעת בדיוק מה היא רוצה ומה היכולות שלה. ואם זה מפאת קוצר זמן או בגלל המכתבים שקנדרה נחשפת לתוכנם, הקשר בינה לבין נכדתה מתחזק מאוד.

 

העלילה מסופרת בעיקר מנקודת המבט של סבתא אלה, אבל גם מנקודת המבט של בתה, ומנקודת המבט של נכדתה. הסיפור זהה פחות או יותר אצל שלושתן, אבל התפיסה של כל אחת מהן לגבי מי היא או מי היתה אלה, שונה. ההווה משתלב עם העבר ואינו מאפיל עליו,  והדמויות לומדות אחת מהשנייה

 

הספר מעורר מחשבות על אהבה ונישואין ומעלה שאלות כמו:

האם האהבה הראשונה היא באמת היחידה?

האם אפשר לאהוב שני אנשים בו זמנית?

האם אלה תצליח לחיות בהווה כשהעבר מושך אותה אליו?

 

"ים הזכרונות" הוא רומן מריר-מתוק. סיפור חייה של אלה מנערה בת שבע עשרה ועד לאשה מבוגרת בגיל מבורך, שידעה חיים עם הרבה עליות ומורדות וחולקת את זכרונותיה עם נכדתה. סיפור על אהבה ראשונה, אהבה אבודה שמסתיים במסר חשוב על איך לא תמיד אנחנו משיגים בחיים את מה שאנחנו רוצים, ואיך לפעמים, אנחנו לא רואים את מה שאנחנו צריכים, אבל ממרחק השנים מבינים שמה שהיה לנו כל הזמן, זה בדיוק מה שהיינו צריכים באותו זמן. סיפור על חברות, בחירות הרות גורל, הזדמנויות שנייה בחיים, פיתולי גורל, טעויות שנעשו וכמובן אהבה.

 

אם לומר את האמת, בעיני, הספר הוא דוגמה טובה לאופן שבו רומן שהיה בו פוטנציאל לסיפור מעניין, יכול להיות הרבה פחות. מספר הפעמים שגלגלתי עיניים במהלך עשרות העמודים הראשונים היה עצום, אבל המשכתי לקרוא מתוך תקווה שזה ישתפר. הדמויות היו די שטוחות, חסרות עומק, האינטראקציות הרומנטיות הרגישו קלישאתיות, הדיאלוגים ילדותיים, ולעיתים קרובות החלטות שהתקבלו נראו פתאומיות וללא בסיס.

אני יודעת שרבים אהבו והמליצו עליו. אני התקשיתי לחוש הזדהות ולכן מבחינתי הוא היה בסדר. לא מעבר.

 

לשיקולכם.ן

בעוד חמש שנים – רבקה סרל

בעוד חמש שנים – רבקה סרל

תרגום: נעה בן פורת

הוצאת אריה ניר, מודן

ינואר 2023. 317 עמודים

הספר הזה לא מתמקד במערכות יחסים רומנטיות האופיינייות לעלילה רומנטית. זה גם לא סיפור אהבה במובן הקלאסי של המושג, אבל בכל זאת סיפור של אהבה, של חברות נאמנה עם קמצוץ ריאליזם קסום שפוזר מעליו. ספר שיש בו קצת עומק, הרבה עצב, ובכל זאת מסתיים בתקווה.

 

בשנת 2020 , דני היא עורכת דין ניו יורקית, מכורה לעבודה, פרפקציוניסטית בנשמה לא רק בכל מה שנוגע לעבודה אלא גם בכל מה שקשור לחיים הפרטיים שלה. היא בעלת הישגים גבוהים ועורכת דין מצליחה. כל מה שהיא עושה, נעשה נכון ומתוך מטרה. היא אוהבת להיות בשליטה. צעדיה מתוכננים, הכל נרשם, שום פרט לא חומק מתחת לרדאר שלה. היא נמצאת במערכת יחסים ארוכת שנים עם דיוויד, והשניים מתגוררים במרכז מנהטן. דני מתמקדת ומתקדמת במשרד עורכי הדין בו היא עובדת.

בלילה שבו היא מתארסת, היא חולמת בשנתה שהיא מתעוררת חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 2025 , בדירה אחרת, בברוקלין, ולצידה גבר אחר. דני, חולמת על מפגש מיני עם גבר חלומותיה. הוא כל מה שהיא אי פעם רצתה. כשהיא מתעוררת היא מהרהרת במציאות העתידית הזו ואז חוזרת לחיים המתוכננים שלה בשנת 2020.

האם זו תחושה מוקדמת?

פנטזיה על גבר שהיא לא מכירה?

תחילתו של משולש אהבה?

לרוע המזל, הבחור הזה הוא לא הארוס שלה. דני  חוזרת לחייה האמיתיים, אבל החלום ממשיך ללוות אותה במחשבות  שנים. היא מרגישה שזה חלום נבואי. אך מאחר והחלום לא מתאים לתכניות שלה היא מנסה להוביל את חייה כך שבתאריך שהחלום מנבא עליו, היא תהיה נשואה לבן זוגה. אלא שארבע וחצי שנים מאוחר יותר, הגבר מהחלום מופיע באחד הימים כבן זוגה ובהמשך, כארוסה לעתיד של חברתה הטובה, בלה.

דני עומדת פנים אל פנים עם הגבר בחלומה.

 

איך זה אפשרי? 

איך היא תתמודד עם הנוכחות שלו בחייה? 

מחשבות בוראות מציאות?

 

החיים עומדים להשתנות כשבלה חברתה הטובה של דני, אמנית כייפית וחופשיה, ההיפך הגמור מדני, מאובחנת כחולה במחלה סופנית.

סיפור החברות האיתנה בין דני ובלה, הוא  בהחלט "סיפור אהבה" אם כי הוא סיפור אהבה בין החברות הכי טובות. לאורך הסיפור רואים את החברות מתפתחת ומתעצמת, גם אם דני מגוננת על בלה  יתר על המידה, עד לנקודה שבה מתרחש מהפך. לדעתי, הקשר בין השתיים זו  הנקודה החזקה ביותר ברומן הזה.

 

מעבר לכך, אני די מאוכזבת.  

זה לא סיפור על מסע בזמן. זה לא סיפור בדיוני על יקומים מקבילים. זה גם לא סיפור רומנטי.

הביקורות שקראתי על הספר הזה היו כל כך חיוביות. נראה שאני בדעת מיעוט, מכיוון שלא התלהבתי ממנו כמו רוב הקוראים האחרים. זה לא שלא נהניתי לקרוא חלקים מסוימים ממנו אך מבחינתי, ההיבט החזק ביותר בסיפור היה החברות בין דני ובלה. ולכן אין לי מושג מה היתה הפואנטה בחלום הנבואי, כי כל ההיבט של מסע בזמן לא ממש השפיע על הסיפור הכללי. הדמות של דני מעולם לא הרגישה לי אמיתית, היא הייתה חלשה, אנוכית, לא ישרה ברגשותיה, ואפילו בוגדנית. היא לא עברה איזה שינוי משנה חיים. במקום זאת היא מצאה מטפלת, "שפכה" בפניה את סיפורה ומעולם לא הביטה לאחור עד שגרג מופיע כחבר של בלה.

בכל פרק היה שם של מסעדה מפוארת עם התפריטים והמקומות המפוארים. ואני לא אתחיל לספור את מספר הפעמים שמוזכרים המותגים של כל פריט לבוש שהדמויות לבשו. זה היה רדוד בלשון המעטה. כאילו המחברת רצתה להתפאר בכל השמות המגניבים שהיא הכירה.

הכתיבה הייתה בסיסית והתיאורים היו כל כך קליניים, שלאורך כל הסיפור פשוט לא הרגשתי שום חיבור רגשי לאף אחת מהדמויות,  שהיו בעיני חד מימדיות וקלישאתיות, מה שהיה מפתיע בהתחשב בתקציר של הספר הזה כסיפור " סוחף ושובה לב ". דני מנתחת כל דבר ולועסת כל אירוע או מחשבה כמו מסטיק ולמרות שהעלילה הכילה אירועים כואבים, לא הרגשתי כלום כשקראתי אותם,  והיו לי רגשות סותרים לגביהם. אני לא בטוחה אם זה היה בגלל האופן שבו הדמויות נכתבו או שהתיאורים לא היו מספקים, אני רק יודעת שציפיתי להרגיש יותר ממה שהרגשתי בפועל.

 

הדבר היחיד שהיה מפתיע  - היה הטוויסט בסוף.

ספר שממש לא אמליץ עליו לחברותי. 

לשיקולכם.ן