כימיה – וייקי ואנג

כימיה – וייקי ואנג

תרגום: אסנת הדר

הוצאת: תמיר סנדיק. 2019. 208  עמ'

הדמות הראשית והמספרת ללא שם ברומן הביכורים של וייקי ואנג היא דוקטורנטית לכימיה באוניברסיטת בוסטון, גרה עם החבר שלה אריק, "מאחורי גבם" של הוריה השמרניים. היא סינית-אמריקאית שהגיעה לארה"ב עם הוריה כשהייתה בת 5. זו העלילה הראשית, אבל עיקר הספר הוא על המסע אל מחשבותיה של הדמות הראשית, כך שהקורא יכול להקשיב לדיאלוג הפנימי שלה ולמאבקים עם מערכות היחסים שלה, עם ההורים, הלימודים והחיים בכלל.

"מוכרחים לאהוב כימיה ללא תנאים.

אבל כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא כמה אני לא כשירה למשימה"(עמ'31)

המספרת, לומדת במשך שנים, ועדיין לא הצליחה לעשות את פריצת הדרך המחקרית שתוביל לסיום עבודת הדוקטורט, לקבלת התואר, להשגת עבודה. לא די שאתגריה האקדמיים נכשלו, שהיא מפגרת אחרי עמיתיה בהשגת תוצאות, שהמנחה שלה מיואש ממנה, היא נאבקת בהרגשת האכזבה ובצורך לרצות את הוריה שדוחפים אותה להישגיות והצלחה מאז ילדותה, שלא מוכנים לקבל פחות מאשר הצלחה מצידה. הם לא רוצים תירוצים, עיכובים, הסברים. הערכים התובעניים שלהם רודפים אותה עד כדי כך שהיא לא יכולה לתפקד. חייה אינם שלה. כל מה שהיא עושה זה למענם יותר מאשר בשבילה.

עכשיו התווספה הצעת הנישואים של אריק. כמדען עמית, אריק הלך אחר חלומותיו האקדמיים בהצלחה וללא מכשולים, הוא מסיים את התואר, מקבל עבודה מחוץ לבוסטון. הוא לא מבין מדוע היא לא יכולה לקבל את האפשרות שאולי כימיה, או אפילו תחום המדעים כולו, לא מתאימים לה. כל מה שהוא יודע זה שהם מתאימים אחד לשני, ולא ברור לו מדוע היא לא מקבלת את הצעת הנישואים שלו ומדוע היא לא מוכנה ללכת אחריו לכל מקום שעבודתו לוקחת אותו, ומדוע אינה נוקטת עמדה ביחס להוריה ומפסיקה לאפשר להם לשלוט בחייה.

אבל מה לעשות שהמחקר שלה נכשל, היא נאבקת באהבתה לתחום ונלחמת בחוסר הביטחון שנוצר בה בכל הנוגע  ליכולותיה.

"90 אחוז מכל הניסויים נכשלים. זו עובדה. כל מדען הוכיח את זה. אבל בסוף אתה מתחיל לתהות אם שיעור הכישלון קשור גם אליך. לא יתכן שזאת אשמת הכימיקלים. אתה חושב. אין להם נשמות. " (עמ' 30)

לראשונה בחייה מתעמתת הגיבורה עם השאלה: איך היא יכולה לוותר על חלומותיה וללכת בעקבות אריק, מבלי לתת לעבודתה את כל מה שיש לה? האם היא באמת יכולה לבנות חיים עם מישהו שמעולם לא נאלץ להיאבק? שהוריו תומכים בכל מהלך שלו? האם היא  יכולה להעניק לו את האמונה בעצמו שהוא זקוק לה?

כאשר הלחץ הופך להיות רב מדי מכדי לשאת אותו, היא מקבלת החלטה בשבריר שנייה שמשנה את הכל.

עכשיו אין לה מושג מה היא רוצה מהקריירה שלה, ממערכת היחסים שלה, מהוריה או מעצמה. האם עליה ללמד? האם עליה להתחתן עם אריק ו / או לעבור איתו? האם עליה לספר להוריה איך היא באמת מרגישה, או להמשיך לעבוד כדי סוף סוף לגרום להם להיות גאים בה?

הדילמות שעומדות בפניה הופכות אותה לאדם שונה לחלוטין, כזה שהיא לא תמיד מכירה או אפילו אוהבת.

הגישה של הגיבורה לחיים היא מדעית. היא אמנם ריאליסטית, מונחית על ידי עובדה מוכחת ופחות על ידי רגש ורגשות. בזמן שהיא מחפשת איזון בחייה היא בוחנת את המרכיבים של חייה ומפרקת אותם כמו שמפרקים חומרים בכימיה, אטום אחר אטום, מולקולה אחרי מולקולה. 

"האופטימיסט רואה את הכוס החצי מלאה. הפסימיסט רואה את הכוס החצי ריקה. הכימאית רואה כוס מלאה לגמרי, חצייה בנוזל וחצייה בגז, שניהם קרוב לוודאי רעילים. "(עמ'95)

הספר ממש מרתק. המספרת ללא שם מספרת את הסיפור לא על ציר זמן כרונולוגי. הסיפור מורכב ממשפטים קצרים,מקטעים קצרים ולא עוקבים מבחינת הזמנים,שנשזרים אחד בשני ,הווה ועבר, ומהוים סימבול למצבה הנפשי של המספרת ויחד עם זאת מעצימים את הרגישות והאנושיות של דמותה. אף אחד לא מושלם והיא יודעת לזהות את הפגמים בהתנהגותה. היא כל כך כנה, שזה מרגיש  אמיתי עד כאב. השחיקה, הדיכאון, אובדן התחושה כלפי משהו שאהבת פעם, הדרמה במעבדה, האדישות כלפי החיים, הפחד המשתק מכישלון.  רגשי האשמה הנובעים מהצורך להצליח וגם מהעובדה שאין לה רצון להגשים את ההצלחה. היא לא נתפסת כאדם החם ביותר, אך הסופרת מעניקה הצצה לפגיעותה ואל הרגש שמתחת לתדמית הקרה שהיא בנתה לעצמה כדי להגן על עצמה מהוריה ומאלה שלא מאמינים שלנשים יש מקום במדע.

"כימיה" הוא ללא ספק ספר מיוחד שאולי לא מתאים לכל אחד, אך יחד עם זאת עמוק ומרגש באופן מפתיע. הוא רומן קצר מלא תובנות מדהימות, שורות פילוסופיות וסיפור אישי דינאמי. הכתיבה של ואנג חדה, מושחזת ומינימליסטית, בכל מה שקשור למלל. היא אומרת רק את מה שחובה והמטאפורות שלה הן מזון נפלא למחשבה כשמדובר בהבנת הדמות הראשית והמסע שהיא עוברת.

כאשר הגיבורה מבקשת למצוא תשובות לבעיות שעבורן התשובות לא תמיד זמינות, היא מוצאת את דרכה, באמצעות המדע והומור ייחודי. היא דמות פגומה ללא תקנה בגישה שלה לחיי היומיום, יחסה לזוגיות ואהבה,אבל יש בה רגישות מפתיעה ותובנות כנות.

אל תתנו לשם הספר או לתמונת הכריכה להרתיע אתכם מלקרוא אותו. הספר והנושא מסופרים להפליא ומתארים תמונת מצב כנה מאוד של חיים, והתרגום של אסנת הדר מעולה.

***  

וייקי ואנג היא בוגרת אוניברסיטת הרווארד, שם סיימה תואר ראשון בכימיה וקיבלה תואר דוקטור בבריאות הציבור. כימיה, ספר הביכורים שלה, נכתב לאחר שסיימה תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בוסטון וזכה בשישה פרסים ספרותיים נחשבים, בהם פרס פן/המינגווי.

בימים אלה מעובד הספר לקולנוע.

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי - ג’ואנה קאנון

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי - ג’ואנה קאנון

תרגם מאנגלית: שי סנדיק,

ידיעות ספרים, תמיר סנדיק , מרץ 2018

יש שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי.

הדבר הראשון הוא ש"היא החברה הכי טובה שלי".

הדבר השני, ש"היא תמיד פורמת את תפרי הדאגות של אחרים ומעלימה אותם. היא תמיד יודעת מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח".

והדבר השלישי - ייקח קצת יותר זמן להסביר, גם אם הקורא המיומן ימצא רמזים...

פלורנס בת ה- 84 נפלה בדירתה בבית הדיור המוגן צ'רי טרי  - הבית עבור קשישים. בזמן שהיא מחכה שימצאו אותה, היא חושבת על האירועים האחרונים בחייה , מספרת לנו על חברתה מילדות אלזי, שנמצאת איתה יחד בדיור המוגן, ועוזרת לה לפתוח את המגירות של זכרונה. מספרת על ג'ק,  דייר חלוש גוף אבל חד מחשבה, וגם על הגעתו של דייר חדש,  גבריאל פרייס, שקשור בעברה.  היא תוהה אם סוד נורא מהעבר עומד להתגלות, והאם הדייר החדש המקסים , הוא מי שהוא טוען, מפני שהוא נראה בדיוק כמו האדם שהיא הכירה ויודעת שהוא מת לפני שישים שנה!

פלורנס מעידה על עצמה שאף פעם לא עשתה משהו מרשים בחייה. היא חייתה חיים פשוטים למדי. עד כדי כך פשוטים שאפילו לכומר לא היתה תשובה לשאלתה - מה הייעוד שלה בחיים ולמה היא כאן.  למרבה הצער, פלורנס זקוקה עכשיו ללא מעט עזרה בעיקר כדי לזכור דברים, לא רק מהעבר אלא גם בהווה. וגם אם לדעתה, יש  דברים שבן אדם לא אמור לשתף, אפילו לא עם החבר הכי טוב שלו, עדיף אם כמה סודות ישארו במקום שבו אף אחד לא יוכל למצוא אותם. אלא שלזיכרון רצון משלו, וכך, הדברים שפלורנס הכי רוצה לזכור נעשים חמקמקים בזמן שדברים שהיא מעדיפה לשכוח צפים אל פני השטח ללא הזמנה.

תוך כדי התוודעות אל חייה של פלורנס והאנשים השזורים בחייה  אנחנו לומדים הרבה אמיתות על החיים אבל בעיקר על שלושה מהדברים החשובים ביותר, שהם:

1. מעשים עדינים וקטנים של אנושיות וחסד יחברו את כולנו לנצח.

2 .לכל  אדם , גם אם הוא אינו מודע לכך, יש תכונות נסתרות ובעלות חשיבות הרבה יותר מאשר הדבר הגרוע ביותר שהוא עשה.

3. אפילו החיים הפשוטים ביותר יכולים להשאיר את ההד הכי חזק, ולפעולות הכי קטנות עשויות להיות השלכות ארוכות טווח.

אי אפשר לקרוא את "שלושה דברים על אלזי" ולא להתרגש.

זהו סיפור מפתיע אך כובש לב ועדין, עם דמויות חביבות, ותעלומה שמניעה את העלילה. סיפור עם נגיעות יפות של הומור, לעיתים ציניות, אך בו זמנית ,עצוב.סיפור עם הרבה תובנות על החיים ועל הזיקנה בפרט.

"קראו לזה דיור מוגן אבל לא ממש הבנתי ממה מגינים עלינו. העולם עדיין ארב בחוץ. הוא התגנב דרך העיתונים והטלוויזיה.....אותנו החביאו, אותנו אספו והרחיקו מעין כל, ופעמים רבות תהיתי שמא דווקא העולם הוא שעליו מגינים מפנינו".

הסופרת כותבת בחמלה ומתמודדת בכנות עם בעית הדמנציה וההזדקנות לצד קשרי חברות וידידות. היא מצליחה ליצור תמונה מורכבת של קהילה שבה קבוצת אנשים קשישה מצליחה לתמוך אחד בשני ועוזרת לשכך את תחושת הבידוד והבדידות:

"אין בעולם צליל בודד יותר מסכין ומזלג המקישים לבדם על הצלחת" .

היא מצליחה להעביר לקורא במיומנות נפלאה את הבלבול של אלזי, את התסכול שלה על שלא הצליחה לזכור, ואת צהלות השמחה שלה, כשהיא  זוכה בניצחונות קטנים על  זיכרונה ההפכפך. כל אלה ואחרות, היו נקודות שנגעו ללבי, עד שמדי פעם מצאתי את עצמי דומעת בדממה.

המסתורין סביב התושב החדש והפתרון של התעלומה לא לגמרי עבדו בשבילי כי היו חלקים שמצאתי אותם די צפויים. עם זאת, אהבתי את האופן שבו חלקי הפאזל התחברו בחוכמה, עם קשרים קטנים, מעוצבים להפליא בין האירועים לדמויות.  ואף על פי שאי אפשר שלא להתאהב בפלורנס, הדעתנית , חיבבתי כמה מן הדמויות המשניות: את מיס אמברוז, את סיימון השרת, שדמותו רבת חסד וחמלה מנוגדת לדמותה של מנהלת המוסד, את ג'ק, שממש מקשיב לפלורנס כאשר אנשים אחרים אומרים, "יש לה דמנציה והיא לא יודעת על מה היא מדברת." ג'ק שמאמין לה ולוקח ברצינות את דאגותיה ופחדיה. כולנו צריכים להיות דומים לו יותר. הוא אינו מאפשר לפלורנס להרגיש שמתעלמים ממנה.

והסוף , כל כך עצוב!

הספר בנוי מפרקים שמציגים את פלורנס בהווה, שם היא מעידה על מה שהיא חושבת שיקרה ואז הפרקים בהם היא חוזרת אחורה, לחודש לפני האירוע, כשהכול התחיל. כל פרק מתמקד  באחת מהדמויות ,ביחסיה עם פלורנס ובזוית הראייה של אותה דמות.

וכמובן, נושא הדמנציה אינו נושא קל אך כתוב היטב, בסקרנות ובאהדה, ומהווה תזכורת לכך שכולנו אנושיים, ושבכל אחד מפעמת התקווה לא לשכוח אך גם לא להישכח, שנמצא את "השנייה הארוכה כשהשעון יהסס ותינתן לנו ההזדמנות להחליט  את ההחלטה הנכונה."

ולמרות העצבות  ותיאורי הזיקנה הכואבים, כמו הכוח שנלקח ממך כאדם להחליט על עתידך, או תעתועי הזיכרון שמשטים בך, השנינות של פלורנס והדמויות הקרובות לה ממלאים את הקורא ברגעים נפלאים שמתארים חמלה, חסד והומור, בגיל השלישי.