הסודות של דודה קולט – ואלרי פרין

 הסודות של דודה קולט – ואלרי פרין

תרגום: לי עברון

הוצאת תכלת

ספטמבר 2025. 568 עמודים

"הסתכלתי על דודתי בלי לראות אותה.

מה עוד אגלה על קולט, האשה שחשבתי שאין בה כמעט מסתורין, שאין לה סיפור?

חשבתי שהיו לה חיים פשוטים וחדגווניים, ופה ושם משחקי כדורגל בימי שבת או ראשון"(פרק 34)

 

קולט נראית כאישה רגילה, אבל אל תתנו למראה החיצוני להטעות אתכם.

 

אנייס, במאית מצליחה, שבעלה עזב אותה לטובת אישה צעירה, לא ביימה סרט חדש כבר שנים. היא בת להורים מוזיקאים בעלי שם בינלאומי, שחווה מהפך הקשור לדודתה, לא פעם אחת אלא פעמיים. קולט, דודתה, אישה קטנה צנועה ואפורה, רווקה וחסרת ילדים, סנדלרית הנחבאת אל הכלים, נפטרה לפני שלוש שנים ו... אתמול בלילה, שוב.

ההלם בעקבות שיחת הטלפון, והשאלות האינסופיות כמו גם הלהיטות להבין את ה"חידה" הזו, מובילים את אנייס לעיירה גואניון, בה חיה דודתה, לביתה, שם היא מתחילה להתעמק בסיפורה של האישה שהיתה דודתה,  וגם להתעמק בילדותה שלה.

בליווי ותמיכת חברי ילדותה, היא מגלה את סיפורה הפחות מוכר של דודתה, וצוללת אל העבר באמצעות רמזים, רשימות ומזוודה מלאה בקלטות שהוקלטו על ידה. היא מתחילה מסע ארוך אל העבר שמאלץ אותה להתעמת עם זיכרונותיה, ספקותיה וכאבה, וחושפת סודות משפחתיים, של חיים מורכבים הרבה יותר ממה שהם נראים.

 

מילדותה, שאין מה לקנא בה, ועד ל"אימוצה" על ידי מוכתר הסנדלר, שלא רק מלמד אותה את מלאכתו אלא גם מציע לה בית אליו מצטרף אחיה המוכשר מאוחר יותר, דרך  ידידותה עם בלאנש, שאבא פושע רודף אחריה, ועד מותה ו"מותה מחדש", מתברר שחייה של קולט מלאים הפתעות, תפניות וסודות.

תיאורי חייה, מערכת היחסים שלה עם אחיה ז'אן, פסנתרן מדהים, והקרבותיה למענו, נוגעים ללב. קולט היא אישה דיסקרטית אך חזקה, הנושאת על כתפיה השבריריות את משקל התקוות שהתנפצו והאשליות האבודות. בחירות חייה, זיקתה לכדורגל ולאחיה, היעלמותה והופעתה החוזרת, הופכים אותה לדמות מורכבת ומרתקת. היא אישה נדיבה שכולם מעריצים ואוהבים, אך מעטים באמת מכירים. למרות פצעיה שלה, היא הפכה להיות  משענת עבור משפחתה ואלה שאותם חיבקה ככאלה.

 

כמו ברומנים הקודמים שלה, ואלרי פרין חושפת את המורכבות של מערכות יחסים משפחתיות. אחד מהנושאים המרכזיים בספר עוסק בחוסן נפשי ובודק כיצד ילד מצליח לבנות את חייו הבוגרים למרות היעדר אהבת אם, אלימות במשפחה, זוועות המלחמה והחטאים.

 

"הסודות של דודה קולט" בוחן את הפצעים שלא מדברים עליהם(בין היתר פדופיליה, התעללות, מחנות ההשמדה  ועוד) ואת הקורבנות שאנו מקריבים למען אלה שאנחנו אוהבים. העלילה מתפתחת על פני מספר צירי זמן, ומנווטת בין ההווה של אנייס, זיכרונות ילדותה ואירועים מהעבר. המעבר מציר זמן אחד לאחר, מדמות אחת לאחרת, מקשה לפעמים לעקוב אחרי קו העלילה ודורש ריכוז וקשב בקריאה.

בכתיבה אמפתית, ואלרי פרין מתארת לנו דמות מרגשת של אישה בעלת חוסן נפשי המגלמת מסירות ואהבה לאחרים יותר מאשר לעצמה. העלילה מורכבת מהרבה דמויות, לכל אחת מהן הסיפור שלה והחיבור שלה אל קולט, ואל אנייס, וכל דמות מתוארת על ידי פגמיה, חסרונותיה, התמכרויותיה ונקודות החוזק שלה, ואלה הופכים אותה לדמות שלומדים לאהוב במהלך הקריאה.

הרומן מעורר מגוון רגשות, מחיוכים ועד דמעות, ומעורר מחשבות עמוקות על מה שמחבר אותנו לאחרים. אני אוהבת מאד את כתיבתה של ואלרי פרין, את האופן שבו היא בונה את סיפורה באיטיות, כאילו מחלקי פאזל מפוזרים, שכבה אחרי שכבה כך שכל גילוי הוא חוויה בפני עצמה, ולקראת הסוף, הכל מתחבר ויוצר את התמונה הגדולה.

אם אתם אוהבים עלילה כנה, סיפור מרגש ורב-שכבתי עם דמויות שמשאירות רושם מתמשך, זה הספר בשבילכם.

אני אהבתי. מאד.

ממליצה בחום.

שלושה - ואלרי פרין

שלושה - ואלרי פרין

תרגום:  אביגיל בורשטיין

הוצאה: תכלת

מרץ 2023. 584 עמודים

בספטמבר, 1986, בעיירה לה קומל בלב בורגונדי, נינה בו, אטיין בוליו ואדריאן בובין בני ה -10, משובצים יחד בכיתה ה'. נינה, שננטשה על ידי אמה כתינוקת, ובת לאב אלמוני, גדלה אצל סבה האוהב, עובד דואר. אטיין התגורר עם הוריו, אחותו הצעירה, לואיז, ויש לו אח בכור שעזב ללימודים גבוהים. אדריאן חי עם אמו החד הורית, ואביו הוא נוכחות חולפת בחייו, תומך כלכלית באמו ופוגש את אדריאן לעיתים רחוקות. השלושה הופכים לשלישיה בלתי נפרדת, מסורים, אוהבים. אטיין נמצא בצד שמאל, נינה באמצע, החוליה המקשרת בין 2 הבנים, ואדריאן מימין. הם חולקים את שמחותיהם, צערם, משפחותיהם וחלומותיהם, מכינים תוכניות ומבטיחים שיתמכו זה בזה  תמיד.

"אטיין היה המנהיג, נינה הלב, ואדריאן הלך אחריהם בלי היסוס". (פרק 8)

אבל כאשר בשנת 1994, סבה של נינה נהרג בתאונה קטלנית, מספר שבועות לפני שנינה אמורה לעזוב לפריז עם חבריה, החיים משתנים עבור שלושתם. באותו יום ממש, קלוטילד בת השמונה עשרה, שמאוהבת באובססיביות באטיין, נעלמת ללא עקבות.

המציאות החדשה מערערת את חייהם ומחלישה את האיזון המושלם שהיה ביניהם, ולוקחת אותם לכיוונים שונים. נינה נשארת בלה קומל ומתחתנת עם עמנואל, המחזר האובססיבי שלה, אדריאן ואטיין עוזבים את לה קומל, לאט לאט המרחק עושה את שלו והם מתרחקים אחד מהשני.

בשנת 2017, העבר חוזר, כאשר מכונית שדווח עליה כגנובה בשנת 1994 נמצאה לאחר שהוטבעה באגם. שרידי אדם נמצאים במכונית. האירוע הזה פותח מחדש פצעים, מחייב לחשוף סודות קבורים, לנסח דברים שלא נאמרו. והשלושה, לאחר שנים של התחמקות ונתק זה מזה, נאלצים להיפגש ולהתעמת עם סודותיהם, השקרים והבגידות שלהם ולקבל את מי שהם הפכו להיות.

בסיפור שהולך קדימה ואחורה בזמן, אנחנו עוקבים אחרי נינה, אטיין ואדריאן מילדותם דרך שנות העשרה ובגרותם, על הרגעים הרגילים שלהם בחיי היומיום ופריצות הדרך. על הקרבה שהם חולקים. על הסבל והדרך בה הם תומכים זה בזה. על צער שנותר כפצע עמוק. אנו עדים למאבקים שלהם, לחוסן שלהם ולחברות שלהם. כל פרק מספר קטעים מהעבר וההווה, ונותן קול לכל אחת מהדמויות. הם מנצחים, הם מועדים, הם פוגעים אחד בשני, הם נפגעים אחד מהשני וגם מאחרים, הם עושים טעויות, הם חלשים, הם חזקים, הם אמיתיים ואנחנו מגלים את הרגשות המורכבים שלהם ביחסים שלהם אחד עם השני, עם אחרים, ובאופן שבו הם תופסים את עצמם.

התעלומה סביב היעלמותה של קלוטילד וגילוי המכונית שנמצאה שקועה באגם מסקרנת ומשמשת כגשר בין העבר להווה. הקטעים המשובצים לאורך העלילה הראשית ומובאים בגוף ראשון על ידי וירג'יני, קצת בלבלו אותי במהלך הקריאה לאור הידע האינטימי שלה על השלושה ועל חייהם, ולקח לי הרבה זמן עד שהבנתי במה מדובר, אך וירג'יני, עיתונאית מקומית עם עבר אניגמטי, עוקבת אחר המקרה, וצעד אחר צעד היא חושפת את הקשרים יוצאי הדופן שמאחדים את שלושת חברי הילדות הללו.

איך תאונת המכונית קשורה לסיפור שלהם?

מה ידעו ה"שלושה" על המכונית הזו ועל הנוסע האפשרי שלה?

למה הידידות ביניהם התפרקה?

 

פרין מתארת בכתיבה משובחת, מרתקת וזורמת, ברגישות רבה ועם המון חמלה, מערכת יחסים בין חברים שלמרות שהיו קרובים לא באמת הכירו במאת האחוזים אחד את השני.  יש כל כך הרבה אנושיות בכל אחת מהדמויות שלמרות הפגמים אנחנו מזדהים  עם מה שעובר עליהם, עם הלחצים שאיתם הם מתמודדים, הטירוף, הקנאה, האובססיה שגובים מחיר כבד כפי שניתן לראות בנישואיה של נינה לעמנואל העשיר והנאה, בחירה ושרשרת אירועים שמובילה לתחושת מחנק, או אטיין שמבקש לברר את האחריות שלו לארוע שהתרחש בנעוריו,כמו הסוד הקיומי שמסתיר אדריאן. ואלרי פרין עושה צדק לא רק עם הדמויות הראשיות ברומן, אלא גם עם כל אחת מדמויות המשנה בחייהן, ועם לואיז, בפרט.

זהו סיפור נפלא על שלושה חברים שמתפרש על פני 30 שנה ומתעמק בסודות, בגידות, מצוקות, אינטימיות, נטישה, אובדן, זהות מינית, התעללות בבני זוג , אובססיה, שיפוטיות, ועוד, והקריאה הפכה להיות חוויה מתגמלת במיוחד. שקעתי בעלילה והדמויות נכנסו ללב וזכו למלוא האמפתיה שלי.

מאד אהבתי את ספריה הקודמים "להחליף את המים של הפרחים",  ואת "האישה עם המזוודה הכחולה", וממש אהבתי את הספר הזה. 

אחרי 584 עמודים  רק רציתי שלא יגמר.

 

ספר נפלא. כובש.

מומלץ מאד!

האישה עם המזוודה הכחולה – ואלרי פרין

האישה עם המזוודה הכחולה – ואלרי פרין

תרגום: אביגיל בורשטיין

הוצאת תכלת

אוגוסט 2021. 334 עמודים

זהו הרומן הראשון של ואלרי פרין. הוא קדם ל"להחליף את המים של הפרחים" וכמוהו, ברגע שהתחלתי, אי אפשר היה להניח אותו עד העמוד האחרון .ספר רגיש ועדין שעוסק בנושא המוות והאבל מזוית אחרת. פלאשבקים, סיפור אינטנסיבי, סודות משפחה, אלמוני חמקמק שבא לעזרתם של נשכחי יום ראשון ושחף הופכים אותו לרומן מרגש ויפהפה שאני ממליצה עליו בחום.

 

ז'וסטין, בת עשרים ואחת, מתגוררת עם סבה וסבתה ועם בן דודה ז'ול, אליו היא מתייחסת כאילו הוא אחיה, מאז מות הוריהם בתאונת דרכים. בהיותה רגילה לאנשים מבוגרים טבעי בעיניה לעסוק בעבודה סיעודית עם אנשים מבוגרים והיא עובדת בבית האבות "פריחת ההורטנזיה" ככוח עזר ונהנית להקדיש את זמנה לטפל ולהקשיב לקשישים המספרים את זכרונותיהם. היא עושה זאת בלב רחום  ואוזן קשובה

.

ז'וסטין חיה חיים פשוטים ללא ריגושים. היא מבלה את זמנה בין בית האבות שבו היא עובדת, לבין פאראדיי, מועדון לילה אליו היא יוצאת לרקוד וכל פעם מחדש מוצאת את עצמה בין זרועותיו של זר חתיך שהיא אינה זוכרת את שמו הפרטי...

 

הדיירת החביבה עליה ביותר היא אלן, מחדר 19, הגברת שמתקרבת לגיל 100,  זו שכולם קוראים לה "הגברת מהחוף" . אלן יושבת רוב הזמן ומסתכלת מבעד לחלון, מדמיינת את עצמה על החוף, ממתינה בקוצר רוח לשובה של בתה, רוז, שהלכה לשחות עם אביה, לוסיאן. היא מספרת לז'וסטין את סיפור חייה ואת סיפור האהבה הנפלא שלה עם לוסיאן , וז'וסטין המרותקת מחליטה לתעד אותו במחברת כחולה קטנה. תוך כדי שמיעה וכתיבה היא מרכיבה את קטעי הסיפור כפי שמרכיבים פאזל, ובהדרגה נחשפים סודות מהעבר, ודרך שברי חייה של אלן, ז'וסטין נאלצת להתמודד עם סודות משפחתה שלה.

 

חיי השלווה בבית האבות מופרים יום אחד, כאשר אלמוני מסתורי מתחיל להתקשר באופן קבוע למשפחות הדיירים וגורם להם להאמין שבן משפחתם השוהה בבית האבות נפטר. הוא עושה זאת במטרה לעורר אותם לבקר את בני משפחתם הנשכחים והנטושים שאפילו בימי ראשון(=שבת) אינם טורחים לבקרם. מי זה? (האמת שזה ממש לא מעניין את ז'וסטין ,כל עוד זה מביא מעט שמחה לדיירי הבית).

 

"האישה עם המזוודה הכחולה" הוא  רומן מבריק, אנושי, מרגש ושובה לב שמתמודד עם נושא שכמעט ולא מדברים עליו בספרות של היום.  הגיל השלישי  והקשישים שנשכחים בבתי אבות, על ה"אין" ביקור בימי ראשון ועל המשפחות שנוטשות. היא מספרת בחמלה על הזקנים, חלקם דמנטיים, שרואים איך ימיהם האחרונים חולפים לאט, במונוטוניות, בבדידות, מנותקים מהעולם שבחוץ.

החיבור המיוחד בין ז'וסטין הרגישה והנחושה לאלן שתמיד חלמה ללמוד לקרוא, מתגלה בהדרגה, דרך עיניה של ז'וסטין, והוא מסופר בשני צירי זמן, שמצטלבים. בית האבות בהווה, ומלחמת העולם השנייה, באמצעות פלשבקים, ותוך "הקשבה" לזיכרונותיה של אלן. מצד אחד, אלן הצעירה בין המלחמות, נלחמת בדיסלקציה, מוצאת אהבה מטורפת, מאבדת אותה במהלך המלחמה, מסתובבת בשמלות תפורות בעבודת יד, מצד שני, ז'וסטין בין מטופלים לריקודים, אשליות של אהבה וחיפוש אחר האמת על מות הוריה, תקועה בשתיקות ובשגרה של סבה וסבתה ובן דודה.

 

ואלרי פרין עושה כבוד לעבודה הנהדרת שמתבצעת ברחבי העולם על ידי אותם מטפלים העובדים בבתי אבות. הקורא עוקב ז'וסטין, אחרי חיי היומיום שלה כמטפלת, מערכת היחסים שלה עם הדיירים, יחסי האהבה שלה, החיפוש אחר האמת על מות הוריה, החיפוש אחר האלמוני המתקשר למשפחות, העבודה הסזיפית, אך מעל לכל, מציף את הערכים החשובים שלעיתים קרובות אנחנו דוחקים או מדחיקים כמו קשרי משפחה חזקים, חברות אמיתית, ועזרה הדדית.

 

רומן שובה לב ובלתי נשכח. יפה בפשטותו, עצוב בריאליזם , כובש רגשית. 

כמו נוצה שנוגעת בלב.

מומלץ בחום!

בצרפתית הספר נקרא "הנשכחים של יום ראשון". 

 

להחליף את המים של הפרחים- ואלרי פרין

להחליף את המים של הפרחים- ואלרי פרין

תרגום:אביגיל בורשטיין

הוצאה: תכלת

מרץ 2020.

עותק דיגיטלי אתר עברית

"שכנַי לא פוחדים מכלום. אין להם דאגות, הם לא מתאהבים, לא כוססים ציפורניים, לא מאמינים בגורל, לא מבטיחים הבטחות, לא עושים רעש, אין להם ביטוח לאומי, הם לא בוכים, לא מחפשים את המפתחות, את המשקפיים, את השלט, את הילדים, את האושר.

הם לא קוראים, לא משלמים מסים, לא עושים דיאטה, אין להם העדפות, הם לא משנים את דעתם, לא מציעים את המיטה, לא מעשנים, לא עורכים רשימות, לא חושבים מיליון פעם לפני שהם אומרים משהו. אין להם תחליף.

הם לא חנפנים, שאפתנים, נוטרי טינה, גנדרנים, קמצנים, נדיבים, קנאים, מוזנחים, נקיים, מעודנים, מצחיקים, מכורים, חסכנים, חייכנים, ערמומיים, אלימים, מאוהבים, זעפנים, צבועים, עדינים, קשוחים, רכרוכיים, רעים, שקרנים, גנבים, מהמרים, אמיצים, פחדנים, מאמינים, אכזרים, אופטימיסטים.

הם מתים.

ההבדל היחיד ביניהם הוא העץ של ארון הקבורה: אלון, אורן או מהגוני".(פרק 1)

ויולט טוסן, שומרת 20 שנה בבית הקברות בברנסיון-א-שלון עיירה קטנה בבורגונדי,צרפת.

היא נולדה יתומה, גדלה בבתי אומנה, היתה אחראית על מחסומי הרכבת, ננטשה על ידי בעלה, ועובדת כשומרת ואחראית בבית העלמין.  

דמות רזה וזקופה, חיה חיים פשוטים, משגיחה על טיפוח הקברים, מתעדת את הלוויות, ההספדים, המתים והחיים, מגדלת פרחים וירקות בגינה הקטנה שלה. היא אוהבת את חייה ואת "משפחתה" המורכבת משלושה קברנים וכומר. מגישה לאבלים קפה ומאזינה בחמלה כשהם מספרים לה סודות שלא אמרו לאף אחד או מחפשים כתף לבכות עליה. היא  לובשת קיץ מתחת לחורף וכמו הבגדים כך סיפור חייה, הוא לא מה שנראה על פני השטח אלא מורכב בהרבה.

"להחליף את המים של הפרחים" הוא רומן רב-שכבתי. ככל שמתקדמים בקריאה, נגלה בכל פרק עוד רובד בלתי צפוי. מדי פעם מקבלים נקודות מבט אחרות: של פיליפ בעלה של ויולט,  יומנה של אישה שהתגלה לאחרונה, ואחרים.

זה ספור שמצליח להפתיע כי יש בו פיתולים מפתיעים ובלתי צפויים, אך בסופו של דבר זהו רומן שמראה עד כמה מוגבלת הפרספקטיבה שלנו, שמדגיש כיצד לעולם איננו יכולים לדעת באמת מה עבר או חווה או הרגיש מי שמולנו - אלא אם כן שאלנו או שסופר לנו. הוא מעמיד אותנו מול תעלומות שקשה לדמיין את פתרונן, קופץ קדימה ואחורה בזמן, משנה את נקודות המבט, חוזר לספר על דמויות שכבר גבשנו דעה לגביהן ומבטל את השיפוט הראשוני, אך תמיד פרושה מעליו נימה של הבנה וחמלה.

 אהבתי את הספור של ויולט. סיפור משכנע ועצוב על  איך ומדוע היא הגיעה לנקודה הזו, כאן ועכשיו.

בעוד שתאור חייה שובר לב, הכתיבה מלאה ביופי ומשמעות. היא מתארת  דמות נפלאה, המאמינה בקסם של חיי היומיום, בחברות, ברוך, בשירת עולם העשוי מצבעים, גנים ריחניים ותקווה, שנולדת מחדש בכל פעם מחדש, כמו הפרחים בגינתה. אני לא יכולה להתחיל לתאר כמה אהבתי כל מילה שנכתבה. באמת אחד הספרים האלה שלא רציתי להיפרד מהם.

ועוד משהו. מתברר שויולט ואני, ובעצם כל אחד מאיתנו, חברים באותו מועדון והזמן אינו משחק לטובתנו: מועדון שיזמנו אותנו אליו. לא כזה שנשתוקק אליו אבל אף אחד לא יתחשב במה שנרצה או לא. ועדיין הוא עוטף את הקורא ומעביר לו חיבוק רגשי ומנחם.

וארלי פרין כתבה ספר נפלא על סבל וחוסן נפשי, בכתיבה רגישה ומציאותית, המשדרת שמחה, אנושיות וחסד.  היא מעצימה את תחושת העוול כלפי ויולט ומעוררת את הרצון לנחם אותה. לרצות עתיד טוב עבורה, גם אם לפעמים זה נראה קשה להשגה.

"להחליף את המים של הפרחים" הוא סיפור חיים מיוחד, מלא מסתורין שמסופר בעדינות ובכנות. הדמויות בלתי נשכחות, הפיתולים בלתי צפויים, כשהמוטיב המרכזי ברומן מתחילתו ועד סופו הוא אהבה ומוות, מוות ואהבה.

המוות נמצא בכל מקום, הוא מלווה את הקורא דף אחר דף, צועד לצד ויולט טוסן בשבילי בית הקברות.

אבל גם האהבה נמצאת בכל מקום, עם מכלול סיפורים נלהבים, מתוקים ומסובכים.

והחיבור הזה בין האהבה והמוות גם בחייה של ויולט הופך את הרומן ליפה, עדין, אינטימי, חכם  ומרגש בדיוק במינון הנכון.

אהבתי כל עמוד בודד בספר הזה. 

אם עדיין לא קראתם אותו אני ממליצה מאד שתמהרו לעשות זאת. 

זה סיפור שנכנס ללב ומעיר בו כל נים! 

הספר נקרא באפליקציית עברית. לקריאת הפרק הראשון,כאן:

להחליף את המים של הפרחים