רותירות – יעל משאלי

 רותירות – יעל משאלי

הוצאת כנרת זמורה דביר

ינואר 2026. 240 עמודים

רות ואבנר בעלה, חיים חיים שיגרתיים אפילו די משעממים. היא אחות, מנהלת מרפאה, ואבנר רואה חשבון. רגע לפני יציאתה לפנסיה ויום הולדתה ה-60, הם מתכננים טיול מאורגן ליעד אקזוטי בעולם, הם חושבים על פעילות התנדבותית משמעותית, והמשך חיים משותפים על מי מנוחות, כפי שחיו בארבעים השנים האחרונות. הם הורים לשלוש בנות, נהנים מנכדים, וחיים שנים ארוכות במושב. אבנר הוא בעל תומך, מנסה ללמד את רות להיות עצמאית בכל מה שקשור לתיפקוד תקין של הבית, ולעניני כספים, אך רות סומכת עליו ונותנת לו לעסוק בדברים הקטנים והגדולים.

רגע לפני שהפרק החדש בחייה אמור להתחיל, עולמה של רות מתהפך עליה, וחייה משתנים לבלי היכר.  כשהיא מקיצה בחדר ההתאוששות לאחר בדיקת קולונוסקופיה, היא מוצאת את אבנר מוטל על הרצפה, סביבו רופאים ואחיות. אבנר נפטר באופן פתאומי תוך כדי המתנה לסיום הבדיקה, ורות חווה אובדן אשר משנה את מציאות חייה וגורם לה לתחושת חוסר אונים, בלבול וצער עמוק.

 

מאותו הרגע , הספר עוסק במחשבות ובהחלטות שרות מתלבטת וחייבת לקבל לגבי השנים הבאות בחייה:

האם לעבור לדיור מוגן?

האם להישאר במושב בבית גדול וישן או למכור אותו?

האם להיפתח למערכות יחסים אחרות?

 

המצב החדש שבו רותי נמצאת, בתחילת הגיל השלישי, מאתגר מאד, וקשה ככל שיהיה, הוא מתאר חיים שלחלק מהקוראים היא מציאות מוכרת, לחלק פחות. רות מתמודדת עם האובדן, חווה עליות ומורדות, דכאון, בכי, חוסר אונים אך מתמודדת עם הדברים בצורה מפוכחת, עם טיעונים של בעד או נגד, הרבה התלבטויות והרבה בדידות. בהמלצת אשת נדל"ן שהיתה מקורבת לאבנר, היא מוכרת את הבית במושב, רוכשת דירה במודיעין, מעסיקה את עצמה בשיפוץ מסיבי של הדירה, ועוברת לגור בה. 

עכשיו, כשהיא עומדת ברשות עצמה, יציבה מבחינה כלכלית, היכולת להיות עסוקה עוזרת לה להגיח מהדיכאון שאיים "לקבור אותה" אחרי מותו של אבנר. אומנם היא היתה מעדיפה שאבנר יהיה לצידה אבל לאט לאט היא מבינה שיש משהו לא רע בחיים לבד, כשהיא מארגנת לעצמה סדר יום לפי רצונה, הולכת לישון כשמתחשק לה וקמה בבקר מתי שבא לה, אוכלת מה שהיא רוצה, כשהיא רוצה. 

את הבקרים היא מעבירה בהליכה, נפגשת עם חברות, מדללת את המפגשים עם בנותיה, מתנדבת בבית גיל הזהב, שם היא פוגשת את סופי הקשישה ובנה דן.  היא בונה קשרים חדשים שממלאים אותה, והיא מגלה שעכשיו זה הזמן לעשות רק מה שהיא רוצה ומה שעושה לה טוב. היא לא מחפשת זוגיות אך כשהזדמנות נקרית בדרכה היא לא בוחלת באפשרות, מקווה לחוות אהבה שונה מזו שהיתה לה עם ראובן.

לאחר אירועי ה 7 באוקטובר, היא מגיעה לניחום אבלים אצל עוזי, חבר ותיק מהמושב, שהתאלמן מאשתו ועכשיו הפך לסבא שכול, שאיבד את נכדו האהוב. רות ועוזי  מוצאים שפה משותפת, אהבה לא צפויה ואושר שממלא אותם באופטימיות ותקווה לעתיד.

"רותירות" הוא מסע אל תוך הלב של הזקנה, המתאר את מציאות חייהם של בני הגיל השלישי ובני גיל הזהב, על כל מורכבותם. שמחה, עצב, רומנטיקה, מיניות, זוגיות מאוחרת, ועוד. סיפור מעורר השראה כיצד ניתן לשנות ולהשתנות גם בעשור השביעי לחיים. המשבר בחייה של רותי וההתמודדות עם המוות והלבד, הובילו אותה לצמוח ולעשות רק מה שעושה לה טוב, ולהוכיח שאף פעם לא מאוחר להתחיל מחדש.

כתיבתה של יעל משאלי הצליחה לפרוט על מיתרי ליבי . הקריאה זורמת, ואני מודה שהתחברתי לספר מהמילה הראשונה. מי שרוצה להתנתק מהמציאות של עצמו ולקבל פרספקטיבה על החיים, שיקרא את "רותירות". בעיני הוא קריאת חובה , ואני אמליץ עליו לכל מי שאני מכירה.

 

ספר קריא מאד, מעורר הרבה מחשבות , ומומלץ מאד.

אספן התקוות – אביגיל ג'ונסון

אספן התקוות – אביגיל ג'ונסון

תרגום: אילן פן

הוצאת פן,ידיעות אחרונות,ספרי חמד

מאי 2026. 295 עמודים.

הסיפור מתמקד באלפרד, אלמן קשיש המוצא נחמה באיסוף חפצים מפחי אשפה וקניה מחנויות צדקה, ובקיאן, צעיר בן 17 מלא בכעס על העולם, מאז שאמו נטשה אותו ואת אחיו התינוק, כשהיה בן 8.

חלונות ביתו של אלפרד מכוסים בנייר עיתון כדי למנוע מאנשים להציץ לתןך ביתו המלא עד אפס מקום, במגוון חפצים אינסופי, כשגבול דק עובר בין היותו אספן לאגרן. מאז מות אשתו לפני חמש שנים, זה הפך לאובססיה. אלפרד אומר לעצמו שזה לא זבל כי הוא אוסף דברים שמספרים לו סיפור, שמדברים אליו, אך האמת שהדברים יצאו משליטה עד כדי כך שהוא בקושי יכול לזוז בביתו. כאשר קיאן הנסער זורק לבנה דרך חלונו של אלפרד, אלפרד מאושפז בבית החולים עם התקף לב, עובדת סוציאלית נכנסת לתמונה, וקיאן נקלע לצרה חדשה. רשויות  הרווחה והמשפט מחליטות על  טיפול לשניהם בתכנית שנקראת "צדק משקם" במהלכו על קיאן לעזור לאלפרד לפנות את הבית מהחפצים הנאגרים, כך שיהיה ראוי למגורים. קיאן מוצא את עצמו תחת עינו הפקוחה של קצין מבחן די מאיים, שבסוף התהליך אמור לכתוב חוות דעת שתקבע אם הוא יכנס לכלא או לא.

 

קיאן הוא נער פרובוקטיבי, שהחיים לא חייכו אליו. הוא ננטש בילדותו על ידי אימו שעקבותיה נעלמו, והוא  גדל במשפחות אומנה מאז שהוא זוכר את עצמו, וכך גם אחיו הקטן, דן, איתו הוא שומר על קשר הדוק. מאחר והוא בן 17 הוא אינו יכול לקבל משמורת על דן.  אין לו עבודה, הוא חי בדירת חדר ומתקיים מקיצבה. הוא עזב את בית הספר עם מעט מאוד כישורים ואין לו מושג מה הוא רוצה לעשות עם חייו מלבד דבר אחד. הוא רוצה לדאוג לאחיו, להפוך לאפוטרופוס החוקי שלו ושהם יחיו יחד. אך החלום הזה חסר סיכויים. בלי עבודה, בלי דירה נאותה ועם הרבה צרות שהוא מוצא את עצמו מעורב בהן, הוא אובד עצות כיצד יממש את חלומו.

 

אלפרד וקיאן נאלצים לשתף פעולה זה עם זה. ההתחלה לא קלה, היא מלווה בהתנגדות ובטינה. קיאן מזועזע מהמחשבה על כך, וכך גם אלפרד. לכל אחד מהם יש סיבות משלו לא לרצות זאת למרות לחצים מצד עובדי הרווחה ובני משפחה. נראה שמערכת ה"צדק משקם" שנכפתה על שניהם לא תעזור, במיוחד כשהם נלחמים קשה מאוד כדי לא לאפשר זאת. אלפרד הנאחז ב"אוספים" שלו כדרך להתמודד עם אבל, לא רוצה שזר יגע בהם, אך יודע שאם לא ישתף פעולה יועבר לדיור מוגן. הוא נאלץ להתמודד עם המציאות הקשה של אגרנותו והפחד מהמעבר לדיור המוגן, וקיאן לא רוצה לדרוך בבית, אבל יודע שהאפשרות השניה היא כלא, שימנע את סיכויו לקבל משמורת על דן.

בין השניים מתפתח "קרב" רצונות. בזמן שקיאן מעביר חפצים לפח האשפה ביום, אלפרד מחזיר אותם למקומם בלילה, וממשיך להוסיף עוד חפצים לאוסף.

בלית ברירה, השניים יוצרים ברית בלתי צפויה, שבמהלך הסיפור הופכת לידידות בלתי צפויה. וככל שהסיפור מתקדם, מה שהיו פעם שני אנשים אבודים, שנאלצים לחיות את החיים עם הקלפים שחולקו להם, מגלים שהם דומים יותר אחד לשני ממה שהם מוכנים להודות. השניים עוברים שינוי במערכת היחסים שלהם, מתסכול, לחברות עמוקה ואמיתית, להבנה ואמפתיה. הקשר ביניהם מתעלה על פער הדורות ומוכיח שהבנה הדדית יכולה ליצור קשרים משמעותיים. גם אלפרד וגם קיאן מתמודדים עם אובדן אישי ומאבקים רגשיים, והשניים לומדים בהדרגה להתעמת עם המציאות של חייהם, לפתוח את ליבם לאחרים ולמצוא אפשרויות חדשות.

 

אביגיל ג'ונסון מתמודדת עם נושאים כואבים כמו נטישה, אובדן, בדידות ותקווה . היא כותבת ברגישות שגורמת גם לאלפרד וגם לקיאן להרגיש אמיתיים. מאבקיהם, האחד עם אבל ובידוד, השני עם כעס ונטישה, מטופלים בעדינות, מה שגורם למסע שלהם להרגיש אותנטי. גם לאלפרד וגם לקיאן היו פגמים. אלפרד גאה, עצמאי, ערמומי ועקשן, בעוד שקיאן עקשן, פזיז ובעל הערכה עצמית נמוכה.  נקודת המבט הכפולה, עוזרת לחשוף כל פעם חלק מהעבר, הקשר שלה להווה, עד שמתקבלת התמונה המלאה.

 

"אספן התקוות"  הוא יותר מסתם סיפור על אדם זקן ונער בעייתי, זה ספר ביכורים נהדר עם סיפור מחמם לב על הזדמנויות שניות, על בידוד חברתי, על חברות בין-דורית, על עזרה הדדית  וקהילה. סיפור מכמיר לב וכואב של התמודדות עם טראומה והרס עצמי  של אנשים שחיים ב "בתי כלא" שונים, והדרך בה הם מסכנים את החופש שלהם, במו ידיהם. אבל לפעמים החיים מפתיעים, ואנחנו פוגשים אנשים ומוצאים תקווה במקומות בלתי צפויים, ומגלים  שלב פתוח וחברות בלתי צפויה יכולים לשנות את חיינו בדרכים בלתי נתפסות.

 

מומלץ מאד

הבנות – בלה אוסבורן

הבנות – בלה אוסבורן

תרגום: אורית הראל

הוצאת תכלת

יולי 2025. 376 עמודים

פולין, ג'קי, ולרי וזארה הן “הבנות”. הן גרו יחד כנשים צעירות בשנות ה-70, ומיפגש לכבוד יום הולדתה ה- 80 של זארה, מאחד אותן מחדש חמישים שנה אחרי. הן חוזרות לחלוק ביחד בית, כדי לתמוך זו בזו בשנותיהן האחרונות, כשהן מתמודדות עם בדידות, זקנה ובעיות בריאות.

לכל אחת מהן יש את הקשיים והדאגות שלה, אבל הן מתאחדות עבור זארה.

זארה היא שחקנית מפורסמת, מלכת הדרמה, עשירה, בטוחה בעצמה, עם לב ענק, ובעיקר חברה אוהבת.

ולרי היא עורכת דין, חכמה, רגועה, אחראית, עם קריירה מצליחה שכל אחד היה מקנא בה. יש לה סוד, שאף אחת מחברותיה לא יודעת עליו.

ג'קי היא עובדת סיעוד בית אבות, חיה לבד, נאבקת בחובות, וגם בהכחשה לגבי גילה. היא הילדה הפראית שמעולם לא התבגרה, אנוכית, שיכורה מהחיים ומקוקטיילים, מנסה לפלרטט את דרכה אל ליבו של גבר עשיר. הגברים שמושכים אותה הם כולם צעירים ממנה ועשירים בהרבה.

פולין שהיתה בצעירותה הבחורה התוססת מביניהן, עברה נישואים קשים, כעת היא מתרחקת ומסוגרת, מופנמת עם לב זהב, לא אוהבת שינויים או קונפליקטים , סובלת מחרדות ודכאון,  ועבר שרודף אותה.

 

האיחוד המחודש מזמן לארבע הנשים הזדמנות לבנות מחדש את חברותן, להתמודד עם עברן, לתקן עוולות שביצעו ולנצל את הזמן שנותר להן בצורה טובה יותר, ותוך כדי הן לומדות משהו לגבי עצמן.

כשזארה חושפת את הסיבה האמיתית בגללה ביקשה מהן לעבור לגור איתה, הדברים מקבלים תפנית מפתיעה...

 

פולין, ג'קי וולרי הן המספרות ברומן הזה, בפרקים מתחלפים. לכל אחת יש קול ייחודי משלה ואישיות משלה. ככל שהספר מתקדם, אנו לומדים יותר על כל אישה ועל עברה, על דברים שקרו כשהן גרו יחד, ועל מה כל אחת עברה כשהן איבדו קשר זו עם זו.

הפרקים המוקדמים שמציגים את פולין השקטה, ג'קי הרועשת, ולרי החכמה וזארה הראוותנית היו די משעשעים, והיה נחמד לעקוב אחריהן כשהן חוקרות את ביתן החדש בריביירה הצרפתית, נזכרות בימים הטובים שהיו. למרות שכולן הזדקנו, הן אותן נשים, שבצעירותן עבדו בעבודות שונות ושאפו שאיפות שונות, התנהלו עם מצבי רוח מגוונים ורקעים שונים שלא אחת הובילו לחיכוכים. עכשיו הן מסתתרות מתחת לקמטים, למשקפי השמש הגדולים, ולא נדרש יותר מדי זמן כדי שהן יופיעו שוב. בערך אחרי שני שליש מהספר העלילה הופכת להיות קצת מסתורית, ודי משעשעת, כאשר על פני השטח צף ארוע המאלץ אותן לחיות תחת עינה הבוחנת של המשטרה והתקשורת.

 

האם יווצרו סדקים בחברות?

האם דרכן תיפרד וכל אחת תלך לדרכה?

 

אהבתי את הרעיון לחזור לחיות יחד ולהיות שם אחת בשביל השניה לעת זיקנה. אבל מה שנראה כמו רעיון טוב, לא היה כל כך טוב בפועל, כשהן מתחילות להיזכר בהרגלים המעצבנים של כל אחת, ובעיקר כאשר מניע נסתר מתגלה על ידי השחקנית המזדקנת. הדמויות לא תמיד חביבות, לכל אחת יש סודות עליהם היא שומרת, ומטען רגשי משלה, והן מתמרנות זו את זו. אהבתי איך הסיפור בוחן את המורכבויות של ההזדקנות, הבדידות, וההתמודדות עם מי שאתה ועם "הקלפים" שהחיים נתנו לך.

"הבנות" הוא סיפור ששם דגש על קשר החברות הנשית האמיתית ועל התמיכה זו בזו ברגעים הקשים ביותר שהן התמודדו איתם אי פעם. התחיל טוב, לקראת האמצע קצת הלך לאיבוד ובסוף שוב השתפר.

ספר שיתאים למי שמחפש הפוגה לכמה שעות.

 

מאה השנים של לני ומרגו‏ - מריאן קרונין

מאה השנים של לני ומרגו‏ - מריאן קרונין

תרגום: שאול לוין

הוצאת כנרת זמורה דביר

מרץ 2023 . 320 עמודים

לני  בת ה 17 שוהה במחלקה ה"טרמינלית", הנמצאת באגף מאי, של בית החולים "פרינסס רויאל" בגלזגו. המילה טרמינלי מזכירה לה שדה תעופה, על כל המשתמע מכך. היא משועממת, אבל נחושה לחיות את הימים/החודשים האחרונים של חייה  בפעילות משמעותית. הזמן עבורה לא רלוונטי. היא "תקועה" בבית חולים, ולא יכולה ללכת לשום מקום ללא פיקוח, וכל דקה נראית לה כמו שנה. לני הולכת לראשונה בחייה לחדר שמעולם לא הייתה בו, לקפלת בית החולים. שם היא פוגשת את האב ארתור. יש לה שאלות וחששות, והאב ארתור מנסה לענות לה כמיטב יכולתו.

 

זמן קצר לאחר מיכן לני נתקלת במרגו בת ה-83 ומגלה שמרגו נמצאת בבית החולים בגלל בעיות לב חמורות. היא שוהה במחלקה סמוכה, לובשת פיג'מה סגולה ומתגלה כטיפוס מורד. מרגו לא מתכוונת למות בשקט. יש לה כמה הרפתקאות שהיא רוצה להגשים.

 

מרגו ולני נפגשות זו עם זו בשיעור תרפיה באמנות של בית החולים, בחדר הוורד. לני נכנסת לכיתה, פוגשת את מרגו ומבינה שיש לה יותר במשותף עם קבוצת הגיל 80 ומעלה, שכן, כמוהם, סוף חייה מעבר לפינה. כשהן מבינות שסכום שנות חייהן הוא 100 , הן מחליטות לצייר 100 ציורים שיביעו את הרגעים המשמעותיים בחייהן, המשמחים והטרגיים כאחד. ציור אחד לכל שנה שבה הן היו בחיים.

מהתמונות הללו, אנו מקבלים את הסיפור של לני ומרגו.

הפרקים מתחלפים בין שתי הנשים. חלק מהם מספרים על פרק בחייהן מהעבר הרחוק, פרקים אחרים מתרחשים בזמן הווה וכל אחד מהם מהווה השראה לציור. היו כמה רגעים, במיוחד במהלך "סצנות הפלאשבק" של חייה הארוכים ומלאי האירועים של מרגו, שהאטו את הקצב וגרמו לי להיות מעט לא מרוכזת, אבל כל אחד מהסיפורים שירת את המטרה הכוללת. אם תקראו, תגלו למה אין ללני וגם למרגו קרוב משפחה בקרבתם. אבל יש להן אחת את השנייה. ויש את "אחות חדשה", את האב ארתור, את פיפה המנחה באמנות ואת פול הסניטר. כל האנשים האלה הופכים בסופו של דבר לחלק ממשפחתן המאולתרת.

 

נהניתי מהאינטראקציות בין לני לכומר בית החולים, האב ארתור, היוצרים קשר הדוק למרות השקפותיהם המנוגדות לדת. הם מצילים זה את זה בצורה מסוימת. גם מרגו נכנסה ללב אחרי שקראתי את סיפור חייה המעניין. 

למרות שאנו יודעים שלני חולה סופנית, הסיפור אינו אפרורי ומדכא. הסיפורים שלה שומרים על הסיפור חי ורענן, והסיפורים של מרגו איפשרו ללני לחיות את החיים שנגזלו ממנה. החברות הלא סבירה שנרקמת בין השתיים היתה נוגעת ללב, מרגשת וכמובן שוברת לב.  לני הייתה דמות נפלאה, מלאת חיים, שובבה ושנונה, ומרגו מהממת לא פחות. כמה קל ובו בזמן קשה עולמה של לני, כשהיא יודעת שבקרוב תעזוב אותו. איזה חיים עשירים וחכמים חיה מרגו.

באופן אישי, חשבתי ש"מאה השנים של לני ומרגו" הוא סיפור מעורר מחשבה, מרגש וייחודי, על ידידות,  אהבה ואובדן שלמרות הכל הכיל נימה של תקווה ושמחה, והיווה השראה לשיקוף אמיתי של חשיבות הרגעים הקטנים שהופכים את החיים, לשלמים וראויים.

ילד אחד ממיליון - מוניקה ווד

ילד אחד ממיליון - מוניקה ווד

מאנגלית: רוגל אלפר

הוצאת כתר

נובמבר 2018. 376 עמודים

אנחנו לא יודעים את שמו, אבל כבר בתחילת הספר אנחנו מתוודעים לגורלו של הילד בן האחת-עשרה שאובססיבי לספר השיאים של גינס, שאוהב מספרים, עורך רשימות, אוהב לספור דברים בקבוצות של 10 , ונוהג לאסוף 10  פריטים  של אותו חפץ.

האם הוא ילד מוזר ? חרדתי או אובססיבי ? אולי בודד ?

"הילד" מתחבר עם אונה ויטקוס הבודדה בת ה-104 ועוד מאה שלושים ושלושה ימים.

אונה נולדה בליטא, גדלה במיין, שם היא גרה מאז שהגיעה בגיל 4. הוריה ברחו איתה לארה"ב מחשש לפלישה הרוסית לליטא. הם דיברו מעט אנגלית, אבל עברו כל כך הרבה שנים מאז דיברה או שמעה ליטאית, שרק מילה או שתיים ממנה מרחפות מידי פעם בזיכרונה. כדי לזכות בתג הצופים על פעילות התנדבותית, "הילד" עוזר לאונה בעבודות החצר אחת לשבוע. ולמרות שאונה "פיטרה" בחורים צעירים שהגיעו לפניו, היא רואה ב"ילד" משהו נדיר ומיוחד. ברור  לה מעבר לכל ספק שהוא ילד חכם, בעל תפיסה חדה ויכולת הבנה מיוחדת, והוא הופך לדבר הכי קרוב שהיה לה בשנים האחרונות, לחבר. היא נהנית מחברתו של הילד, ונהנית מכך שיש לה למה לצפות. וכך, הם הופכים לחברים.

כש"הילד" כבר לא יכול לעמוד בהתחייבותו, אביו, קווין, מוזיקאי לשעבר, מחליף אותו כדי להשלים את שבע השבתות המתוכננות שנותרו. קווין מחשיב את עצמו כבעל כושל, כאבא כושל וחושב שהוא לא אהב את בנו מספיק. אונה מרגישה פגועה ומאוכזבת מכך ש"הילד" נטש את "מערכת היחסים" שלהם ואת החיפוש שלהם, אבל לא עובר זמן רב עד שהיא מבינה את הסיבה לכך, וקווין מחליט להמשיך את המשימות של בנו, במאמץ להבין אותו טוב יותר. אהבתי לראות את דמותו הפגומה של קווין, צומחת ממשהו שאין לו במה להתגאות, למשהו שהוא מעורר גאווה.

בל, גרושתו (פעמיים) של קווין, מסכימה עם ההערכה העצמית הנמוכה של בעלה לשעבר ,אבל יש לה את הבעיות שלה. כל מה שהיא רוצה זה לגרום לקווין לשלם על כך שלא העניק לבנם את האהבה והביטחון שלהם הוא היה זקוק . אבל היא מבינה שהדרך של קווין ביצירת מערכת יחסים עם אונה חשובה, וכמו שני מגנטים, הם נמשכים אל אונה ולשאיפתה, שנולדה בעידודו של בנם, להפוך לזוכת שיא גינס בתור האשה המבוגרת ביותר בעולם המחזיקה ברשיון נהיגה תקף. 

לאורך הספר אנו מבינים עד כמה "הילד" הופך לחבר של אונה  ומעניק לה מתנה מיוחדת במינה, את היכולת להשלים עם עברה ועם עתידה, והידידות בין הילד המופלא הזה לבין האישה בת ה-104 מוכיחה שגיל הוא רק מספר ואין לו גבולות או השפעה על חברות.

מכשיר הקלטה משמש אותו כדי להקליט את אונה כשהיא מהרהרת בחייה, כשהיא מספרת לו את סיפורה עבור הפרויקט הבית ספרי, היא גם מוצאת מחדש את שפת האם שלה, ליטאית, למרות שהיא נמצאת בארה"ב כבר 100 שנה. אונה חושבת שהיא ראתה כבר הכל ומתרגשת מאד כשהיא מבינה כמה "הילד" לימד אותה בפרק זמן כה קצר. אחרי הכל, היא זו שהיתה צריכה ללמד אותו,לא?

"ילד אחד ממיליון" הוא סיפור יפהפה על חברות יוצאות דופן. דמותו של "הילד" היא בלתי נשכחת למרות העובדה ששמו לא מופיע אפילו פעם אחת לכל אורך הספר, והקוראים לומדים עליו דרך עיניהם של אונה והוריו, או הרשימות שלו של שיאי גינס.

הכתיבה עדינה ורגישה, מענגת ויוצאת דופן.  ישנם רגעים של הומור ואחרים שבהם דמעות מציפות את העיניים. מוניקה ווד מצליחה להוביל את  "הילד" המבריק הזה, את אביו ואת אונה במסע לעבר מימוש עצמי. יחד הם חולקים את הזיכרונות ויחד הם חולקים תקווה ואובדן, ובסופו של דבר מתמודדים עם החיים בכללותם. הסיפור שלהם משקף את העובדה הידועה שמשפחה לא נהיית משפחה רק הודות או בגלל קשר דם או נישואים.

הטיפול בנושאים של ידידות, אהבה, חרטה, סליחה ואבל מלאים אהבה ואנושיות. התחושה היא של אנשים אמיתיים, שחיים חיים אמיתיים, שחווים את המציאות שלהם, המציאות שנוגעת בהם.

זה סיפור על אהבה, שאהבתי בו כל מילה.

קראו! לא תצטערו.

הרימון 7 – גיא עד

הרימון 7 – גיא עד

הוצאת זמורה-ביתן

יולי 2004 . 174 עמודים

 

"לא מזמן חזרתי מאמריקה ופתחתי מעון יום לחולי שִכחה ולכאלה שסתם מוכרחים לצאת מהבית מדי בוקר, כי רק ככה הם מחזיקים מעמד. בדיוק למטרה הזאת שכרתי יחד עם דריה ברגמן, חברת ילדות שלי ובעלת אמצעים, בית פרטי שקיבל את השם הרימון 7, בהתאם לכתובת."(פרק ראשון)

הבית ברחוב הרימון 7 מנוהל על ידי נעמי בלזם, עובדת סוציאלית, שהתאלמנה בגיל שלושים, וחוזרת לישראל אחרי שהייה של שנים בניו יורק, ודריה ברגמן, שבעלה יצא לטיול בהודו בלי יעד מוגדר ובלי תאריך חזרה.

אל הבית ברחוב הרימון 7 מתקבצים לאט לאט אנשים,ברובם  "אנשים פרומים": מרגלית ברנהיים, שחקנית עבר יפהפייה ואפופת שִכחה, דוקטור קירש, קרדיולוג בדימוס, שכל מה שנותר מעברו המפואר הוא עט מונבלן יוקרתי שאותו הוא שולף מכיס חולצתו בכל פעם שהוא מרגיש אבוד, חיימקה וידאבסקי, ניצול אושוויץ־בירקנאו, שאינו מעלה על דעתו כי דווקא כאן במעון הוא עתיד להתאהב לראשונה בחייו, והאחיות אסתר וסוניה, שסוד נורא מילדותן קושר אותן בעבותות מעבר להיותן אחיות.

הרימון 7 הופך במהרה בית שני למטופלים, למטפלים ולקרובי משפחה כאחד. אלא ששרשרת אירועים מפתיעה מפרה את הלכאורה שלווה של הגיבורים, שרשרת שמגיעה לשיאה כשבוקר אחד מתגלה כי שניים מדיירי הרימון 7 נעדרים.

אט-אט נרקמים יחסים מיוחדים בין נעמי לבין דיירי הבית והיא פורשת בפני הקוראים את סיפור חייהם תוך כדי שהיא בוחנת את היחסים שבינם לבין בני משפחתם המתקשים להתמודד עם המחלה את הדינמיקה שבין הצוות המטפל לבין דיירי הבית, את הדינמיקה בין דיירי הבית עצמם, ובעיקר את ההתמודדות שלהם עם מה שקורה להם בהווה. באמצעות זיכרונות ורגעי יום יום טרגיים-קומיים, גיא עד מרכיבה דיוקן של אנשים שמאירים באור נוסף את חייה שלה, ומעוררים בה תובנות הנוגעות לכל.

 

 

"הרימון 7"  הוא ספר נפלא, חכם ורגיש, אנושי, שופע הומור וחמלה.

בכישרון ובאהבה גדולה לדמויות שהיא בוראת, משרטטת גיא עד סיפור שיש בו אהבה וגעגועים, זיכרון ושכחה, תובנות נפלאות וחמלה כשהיא מלווה את דעיכת האנשים.

 

קצר ונוגע ומומלץ מאד!

האישה עם המזוודה הכחולה – ואלרי פרין

האישה עם המזוודה הכחולה – ואלרי פרין

תרגום: אביגיל בורשטיין

הוצאת תכלת

אוגוסט 2021. 334 עמודים

זהו הרומן הראשון של ואלרי פרין. הוא קדם ל"להחליף את המים של הפרחים" וכמוהו, ברגע שהתחלתי, אי אפשר היה להניח אותו עד העמוד האחרון .ספר רגיש ועדין שעוסק בנושא המוות והאבל מזוית אחרת. פלאשבקים, סיפור אינטנסיבי, סודות משפחה, אלמוני חמקמק שבא לעזרתם של נשכחי יום ראשון ושחף הופכים אותו לרומן מרגש ויפהפה שאני ממליצה עליו בחום.

 

ז'וסטין, בת עשרים ואחת, מתגוררת עם סבה וסבתה ועם בן דודה ז'ול, אליו היא מתייחסת כאילו הוא אחיה, מאז מות הוריהם בתאונת דרכים. בהיותה רגילה לאנשים מבוגרים טבעי בעיניה לעסוק בעבודה סיעודית עם אנשים מבוגרים והיא עובדת בבית האבות "פריחת ההורטנזיה" ככוח עזר ונהנית להקדיש את זמנה לטפל ולהקשיב לקשישים המספרים את זכרונותיהם. היא עושה זאת בלב רחום  ואוזן קשובה

.

ז'וסטין חיה חיים פשוטים ללא ריגושים. היא מבלה את זמנה בין בית האבות שבו היא עובדת, לבין פאראדיי, מועדון לילה אליו היא יוצאת לרקוד וכל פעם מחדש מוצאת את עצמה בין זרועותיו של זר חתיך שהיא אינה זוכרת את שמו הפרטי...

 

הדיירת החביבה עליה ביותר היא אלן, מחדר 19, הגברת שמתקרבת לגיל 100,  זו שכולם קוראים לה "הגברת מהחוף" . אלן יושבת רוב הזמן ומסתכלת מבעד לחלון, מדמיינת את עצמה על החוף, ממתינה בקוצר רוח לשובה של בתה, רוז, שהלכה לשחות עם אביה, לוסיאן. היא מספרת לז'וסטין את סיפור חייה ואת סיפור האהבה הנפלא שלה עם לוסיאן , וז'וסטין המרותקת מחליטה לתעד אותו במחברת כחולה קטנה. תוך כדי שמיעה וכתיבה היא מרכיבה את קטעי הסיפור כפי שמרכיבים פאזל, ובהדרגה נחשפים סודות מהעבר, ודרך שברי חייה של אלן, ז'וסטין נאלצת להתמודד עם סודות משפחתה שלה.

 

חיי השלווה בבית האבות מופרים יום אחד, כאשר אלמוני מסתורי מתחיל להתקשר באופן קבוע למשפחות הדיירים וגורם להם להאמין שבן משפחתם השוהה בבית האבות נפטר. הוא עושה זאת במטרה לעורר אותם לבקר את בני משפחתם הנשכחים והנטושים שאפילו בימי ראשון(=שבת) אינם טורחים לבקרם. מי זה? (האמת שזה ממש לא מעניין את ז'וסטין ,כל עוד זה מביא מעט שמחה לדיירי הבית).

 

"האישה עם המזוודה הכחולה" הוא  רומן מבריק, אנושי, מרגש ושובה לב שמתמודד עם נושא שכמעט ולא מדברים עליו בספרות של היום.  הגיל השלישי  והקשישים שנשכחים בבתי אבות, על ה"אין" ביקור בימי ראשון ועל המשפחות שנוטשות. היא מספרת בחמלה על הזקנים, חלקם דמנטיים, שרואים איך ימיהם האחרונים חולפים לאט, במונוטוניות, בבדידות, מנותקים מהעולם שבחוץ.

החיבור המיוחד בין ז'וסטין הרגישה והנחושה לאלן שתמיד חלמה ללמוד לקרוא, מתגלה בהדרגה, דרך עיניה של ז'וסטין, והוא מסופר בשני צירי זמן, שמצטלבים. בית האבות בהווה, ומלחמת העולם השנייה, באמצעות פלשבקים, ותוך "הקשבה" לזיכרונותיה של אלן. מצד אחד, אלן הצעירה בין המלחמות, נלחמת בדיסלקציה, מוצאת אהבה מטורפת, מאבדת אותה במהלך המלחמה, מסתובבת בשמלות תפורות בעבודת יד, מצד שני, ז'וסטין בין מטופלים לריקודים, אשליות של אהבה וחיפוש אחר האמת על מות הוריה, תקועה בשתיקות ובשגרה של סבה וסבתה ובן דודה.

 

ואלרי פרין עושה כבוד לעבודה הנהדרת שמתבצעת ברחבי העולם על ידי אותם מטפלים העובדים בבתי אבות. הקורא עוקב ז'וסטין, אחרי חיי היומיום שלה כמטפלת, מערכת היחסים שלה עם הדיירים, יחסי האהבה שלה, החיפוש אחר האמת על מות הוריה, החיפוש אחר האלמוני המתקשר למשפחות, העבודה הסזיפית, אך מעל לכל, מציף את הערכים החשובים שלעיתים קרובות אנחנו דוחקים או מדחיקים כמו קשרי משפחה חזקים, חברות אמיתית, ועזרה הדדית.

 

רומן שובה לב ובלתי נשכח. יפה בפשטותו, עצוב בריאליזם , כובש רגשית. 

כמו נוצה שנוגעת בלב.

מומלץ בחום!

בצרפתית הספר נקרא "הנשכחים של יום ראשון". 

 

היום שבו ירקדו זיכרונותינו - וירז'יני גרימאלדי

היום שבו ירקדו זיכרונותינו - וירז'יני גרימאלדי

תרגום: מיכל אסייג

הוצאת כתר

מאי 2021. 275 עמ

סמטת יונקי הדבש הוא רחוב ללא מוצא שיש בו ששה בתים בלבד ורק תושביו עוברים בו.

בבית מס. 1 חיים אנטול ומרסין

בבית מס. 2 חי גוסטב

בבית מס. 3 חיה רוזלי

בבית מס. 4 חיה ג'וזפין

בבית מס. 5 חי מריוס

ובבית מס. 6 לא גר עכשיו אף אחד והוא עומד ריק.

 

אבל בשנת 1955 הסמטה שקקה חיים. זוגות צעירים מלאי תקווה החלו בה את חייהם, כשהם עוזרים אחד לשני, וחייהם משתלבים ונפרדים בעוד השנים עוברות.

מרסלין, עקרת הבית הביישנית וחסרת הניסיון, שבעזרת שכנתה רוזלי, זמרת ברים שחולמת על ברודוויי, אוזרת אומץ, יוצאת לעבוד ומוצאת את קולה. ז’וזפין, שנשואה לגסטון יפה התואר ומשוועת לילד, עד שטרגדיה לא צפויה משנה את עתידה, ומריוס, נגן הסקסופון מפריז, שהתאהב באשתו כשראה אותה יושבת בקהל באחת מהופעותיו.

שישים וחמש שנים לאחר מכן, כשהם בשנות ה-80 לחייהם, עצי הברוש שנטעו בין הבתים גבהו, הזיכרונות תלויים על הקירות והם מדברים אחד עם השני רק במקרה חירום. כשמגיעה הידיעה על כך שראש העירייה עומד לגלח את הסמטה כדי להפוך את זכרונותיהם, חייהם, והבתים שלהם לחניון ואת הכיכר עם עצי השזיף בה נהגו להיפגש, לבית ספר, הם שוכחים את כעסי העבר והופכים לחבורת ”השמוניסטים המופלאים”, כדי להילחם ולגרום לראש העיר להבין שהוא לא ינפנף אותם בקלות כי הם מוכנים להילחם על עתידם ועברם, לשמור על שלהם, הן על הקירות והן על הזיכרונות, ולהסיר את הגזרה. הכל הולך: אין להם מה להפסיד.

הקבוצה הקטנה מנסה ליצור באזזזז בכל האמצעים, ולעורר את דעת הקהל על העוול שעומדים לעשות להם והם נוקטים בפעולות שונות כדי  להביע את התנגדותם להחלטה הפוליטית זו. המאבק שלהם מעורר הד תיקשורתי שהם בעצמם לא ציפו לו, והם הופכים בהדרגה ל"סלבריטאים" אמיתיים.

הסיפור של תושבי סמטת יונקי הדבש מתגלה במהלך הקריאה, בין סצנות שגורמות לצחוק ולעיתים גם לבכי. אי אפשר שלא לאהוב את תושבי הסמטה, אנשים רגילים, עם פגמים וחולשות, שההבדלים ביניהם הופכים את הרומן למה שהוא.

את הסיפור מספרת מרסין, והוא מתחיל בהיותה בת 20 בשנת 1955 וממשיך לאורך 65 שנים,  עם פלשבקים, קדימה ואחורה, אל השנים שחלפו מאז ועד עתה. בפרקים קצרים, מרסלין מתקדמת עם השנים ופורשת את חייהם של תושבי סמטת יונקי הדבש, על השמחות והטרגדיות, האהבות והמריבות, ועל המאבק העיקש האחרון שאליו הם יוצאים בזקנתם, המאבק על ביתם.

נהניתי לראות את השינוי שעובר על מרסלין. בהתחלה היא קרה מאוד, סרקסטית ולפעמים מרושעת, אבל בהמשך היא הופכת לחביבה ומצחיקה. היא מתחברת מחדש לגרגואר, הנכד שלה, מדברת על מה שפגע בה בעבר והחיוך מתחלף בדמעות תוך כדי גילוי סודותיהם וסבלם בעבר ובהווה.

מרסלין מספרת סיפור אהבה נפלא, סודות של משפחה ועצמתם של הקשרים שהופכים לידידות אמיצה. היא מתארת את החברות, האהבה, המשפחה, הזמנים טובים, הטרגדיות שהפכו את חייהם על פיהם, הרגעים של העבר  שהשתלבו בהווה והשנים שחלפו. כל אלה הפכו את הדמויות לחיות ואמיתיות ואי אפשר להישאר אדישים אליהם.

 

וירג'יני גרימלדי מצליחה למצוא את האיזון המושלם בין הומור, דרמה ורגישות, והתחושה היא כאילו אנחנו חיים יחד איתם ועוברים יחד איתם את העליות והמורדות של מערכות היחסים ביניהם.

הספר קליל, ולרוב מצחיק, אך הוא מכיל נוסטלגיה, בעיות  זקנה, סניליות, ירידה בעצמאות, ביקורים קבועים אצל הרופא או בבית החולים, מוות, ועוד. נהניתי להכיר את קבוצת החברים הזו ואת הקשר ביניהם שנמשך לאורך עשרות שנים.

"היום שבו ירקדו זיכרונותינו" הוא סיפור יפה ואנושי . באמצעות זכרונותיה של מרסלין, אנחנו מתוודעים לסיפורי האהבה של חלקם, לסודות משפחתיים של אחרים, אך מעל לכל, לכוחם של הקשרים שנוצרו בין השכנים. כל אלה מסופרים במסווה של הומור על הזקנה, על האהבה שנמשכת למרות הפגמים, ועל הידידות והחברות שנשברה ונולדה מחדש כנגד כל הסיכויים.

 

ממליצה!