דבר אחד מדהים –
צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני
תרגום: צילה אלעזר
הוצאת כנרת זמורה-דביר
2011. 208 עמ'
"דבר אחד מדהים" הוא ספר עדין שמשרה תחושה של שברירות.
העלילה מספרת על תשעה
אנשים, שבעה לקוחות ושני פקידים, שנלכדו בשעות אחר הצהריים המאוחרות, במשרדי בניין
הקונסוליה ההודית שנמצאים במרתף של בניין ישן ודי מתפורר, בעקבות רעידת אדמה. משרד הודי טיפוסי, העובדים לא ממהרים לעשות דברים בזמן, אפילו שהוא באמריקה.
הקבוצה מגוונת מבחינת הגיל, המוצא, הסיבה
לשהותם במקום ורמת הסבלנות והיא כוללת זוג
נשוי בגיל העמידה שהקשר ביניהם בעייתי, בחור צעיר, מוסלמי-אמריקני עם נטייה לאלימות
ומרדנות, שמהווה סטריאוטיפ למוסלמים על רקע ה -11 בספטמבר, סטודנטית לתואר שני שהוריה
חזרו להודו , חייל אפרו אמריקאי עם רגשות אשמה שלחם בווייטנאם, סבתא סינית ששומרת
סוד יחד עם נכדתה הפאנקיסטית, ושני עובדי המשרד.
כל אחד מהם המתין לתורו כדי לטפל בבירוקרטיה הנדרשת לביקור
בהודו, וכל אחד מהם מתבונן בחשאי באחרים, ושרוי במחשבותיו בזמן ההמתנה.
כשמתרחשת רעידת האדמה הם נלכדים במרתף, אין להם מושג אם מישהו יודע שהם שם, ואין
להם מושג אם יבואו לחלץ אותם. באופן טבעי יש פאניקה וחלק גם נפגע גופנית. ככל
שהזמן עובר, אומה, הסטודנטית לספרות, שיש לה בתיק עותק של "סיפורי קנטרברי"
מציעה שכל אחד יספר דבר מדהים אחד ששינה את חייו, כדי להעביר את הזמן, להסיח את דעתם מהייאוש במצבם, ולהקל
על המתחים.
בתוך הלחות,
המחסור באוכל ובמים, החושך המדכא והתקווה המצטמצמת, כל אחד מהנוכחים מספר סיפור על
דבר אחד מדהים טוב או רע שנחרט בזכרונו, שהשפיע או שינה משהו בחייו. הם מתחילים לספר
באופן מהוסס אך הרצון לספר הופך דחוף יותר ככל שהיום והלילה נמשכים, והסיפורים מרגשים,
נוגעים ולא מרפים,וכל סיפור מגלה צער,
אובדן, אכזבה, חרטה, רגע של ניצחון, רגע של הארה, סבל, עצב או טראומה אותו אדם
נאלץ לחוות, והקורא נשאב אל חיי האנשים, והבהלה והדחיפות מוחלפים על ידי תקווה
ותפילה שינצלו.
הספר נקרא כאוסף
סיפורים קצרים השזורים אלה באלה. רוב הסיפורים לא היו על דברים מדהימים ויוצאי
דופן אלא סיפורים שהיו חשובים למי שסיפר אותם. חלק מהסיפורים היו קורעי לב, כולם
נשאו אשמה, צער וקבלה. הם סופרו כדי להשמיע אותם בקול, לעצמם יותר מאשר למאזינים,
כדי לפרוק, מתוך הבנה שיש סיכוי גדול שהם לא יינצלו לעולם. זה כמעט כמו וידוי.
הסיפורים חושפים
את הפגיעוּת, את תחושת האובדן והחרטה, וכשהם משתפים משהו
מעצמם הם גם לומדים לקבל את עצמם ואחד את השני.
" כל אחד
סובל בדרך אחרת. עכשיו אני לא מרגיש כל כך לבד"
כל אחד
מהסיפורים היה מסקרן וחשף שמץ מדמותו של האדם המספר. היה מרתק לראות כיצד באמצעות הסיפור
כל אחד זכה להבנה טובה יותר של עצמו ולהבנה שעליו ליזום כמה שינויים התנהגותיים. כל
דמות, שנחשפה הביאה סיפור בלתי צפוי, שחשף סודות הן לקבוצה הלכודה והן לקורא וכל
אחד מהם הוביל לשינוי היחסים בקבוצה כולה.
יכולתי לדמיין את
הסביבה, את הדינמיקה כאילו זה קורה ממש מול עיני ,כאילו אני בת לוויה במסעם. כשקוראים את הסיפור, קל לדמיין את הנסיבות המפחידות שעומדות בפני
האנשים האלה ואת האינטימיות שנוצרת על ידי שיתוף הסיפורים שלהם זה עם זה, ודיוואקרוני
מגלה כיצד סיפורו של אדם אחר יכול לחבר כל אחד מאיתנו לאמת בחיינו שלנו.
הדבר היחיד שהפריע
לי קשור לעובדה שהספר מסתיים ומשאיר אותנו לנחש מה קרה. סיום פתוח, הוא סיום שאישית אני
לא אוהבת.
הספר מיוחד
בזכות הפשטות שבו. צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני מצליחה למצוא ייחוד בדברים רגילים, אוניברסליים.
אף אחת מהדמויות אינה יוצאת דופן . הם פשוט בני אדם, והם עצמם, ומה
שחשוב זה שלכולם (לכולנו) יש סיפור לחלוק, וכל אחד מאיתנו רוצה להישמע ולספר את
הסיפור שלו כל עוד יש לו סיכוי להשמיע אותו. ואולי העיקר הוא לא בסיפור שנספר, אלא העיקר הוא לשמוע את הסיפורים
של הסובבים אותנו, בזמן שאנחנו עדיין יכולים לשמוע אותם.
צ'יטרה בנרג'י
דיוואקרוני הצליחה לגרום לי לחשוב על החיים שלי, על האנשים שנמצאים בהם ועל הדבר
המדהים האחד שעשיתי ושהייתי בוחרת לחלוק עם זרים, אם חס וחלילה הייתי נמצאת בסיטואציה
שכזו.
ספר יפה,זורם, מעורר
מחשבה ובהחלט שווה קריאה!
