ההפסקה הגדולה של ניקולא הקטן- ז'אן ז'אק סמפה,רנה גוסיני

ההפסקה הגדולה של ניקולא הקטן- ז'אן ז'אק סמפה,רנה גוסיני

תרגום מצרפתית: מיכל פז-קלפ

הוצאת כנרת. 2019. 120 עמ'

“ההפסקה הגדולה של ניקולא הקטן” הוא הספר השלישי בסדרת ההרפתקאות של ניקולא וחבריו. בספר,  אוסף של 17 פרקים קצרים, כל פרק הוא סיפור בפני עצמו,  ולא תלוי בסיפורים האחרים.

ניקולא, הילד הצרפתי, חוזר לספר סיפורים נוספים על הכנופיה שלו, בבית הספר ובסביבתו. הסיפורים מסופרים מנקודת מבטו.  רנה גוסיני יודע מה מתרחש בראשו של ניקולא – אך חשוב מכך, הוא יודע לכתוב את זה בקולו של ילד.

ניקולא הוא ילד שובב ושובה לב, שמאמין שיש לו את ההורים הטובים ביותר בעולם.הוא יוצא להרפתקאות רבות עם חבריו השובבים. כל פעם מחדש הם מסתבכים בצרות אבל תמיד מצליחים להיחלץ מהן.

הסיפורים עוסקים בנושאי הילדות – חברות, קטטות, מערכות יחסים ביניהם, מערכות היחסים עם המורה בבית הספר , לצד עולמם המורכב של מבוגרים -חינוך, סכסוכים משפחתיים, פעילות תחרותית וכולם מטופלים על ידי רנה גוסיני בהומור וברוך הספציפיים לגיל הגיבור.

 כל סיפור מציג דמויות חדשות, ביניהן :

מסיה דיובון, מפקח בית הספר שאותו מכנים הנערים “מָרָק חַם”, מכיוון שכאשר מתעוררות צרות, הוא אומר לכל ילד, “תסתכל לי בעיניים”, וכפי שניקולא מציין, יש עיניים בתבשיל…

חברים בכיתה כמו :

אַלְסֵסְט, שהוא נורא שמן ואוכל כל הזמן

אָנִיאָן, שהוא התלמיד הכי טוב בכיתה ו”חיית המחמד” של המחנכת

אוֹד, שהוא חזק נורא, שאוהב לתת אגרופים באפים של חברים

זֵ’אוֹפְרוּאָה, שיש לו אבא נורא עשיר שקונה לו כל מה שהוא רוצה.

אהבתי את סיפורו של ניקולא “מחצית שניה” על משחק הכדורגל בין הקבוצה של אביו לצוות האבות מבית הספר השני.

הסיפור “השעון” כל כך מדויק ויפה.

בסיפור “סוף שנה” , ניקולא מספר על התעודות שקבלו חבריו ביום האחרון של הלימודים ועל אָנִיאָן,”חיית המחמד “של המורה שלקח הביתה ערימה של תעודות, וחבש על ראשו כתר מצטיינים,שהמנהל בקש ממנו “שלא ללכת לישון עם הכתר כי בטח צריך לשמור אותו לשנה הבאה ואסור שהוא יתקמט”"

או הסיפור “האגרטל הורוד של סלון” שמוביל למריבה בין אמא ואבא.  ניקולא לא אוהב כשהוריו רבים, אבל הוא מאד אוהב כשהם משלימים

 או הסיפור “האף של דוד יוג’ין” על אביו של ניקולא שקנה לו אף של ליצן וכשהוא לוקח את זה לבית הספר הוא מסבך אותו ואת חבריו בצרות.

ניקולא וחבריו מלאי תמימות והתלהבות. הם נקלעים למריבות וקטטות, וניקולא לומד כיצד לחיות ולנווט בעולם דרך הארועים היומיומיים שהוא עובר עם חבריו בבית הספר. הם כל כך שובבים בדרך חמודה שאי אפשר שלא לאהוב אותם גם כשהם מסתבכים.

צריך לקחת בחשבון שהמהדורה הראשונה של הספר הזה יצאה בשנות ה 60  ולמרות הכתיבה השנונה והרישומים שמשלימים ומעשירים את הטקסט, יש בספר איפיונים צרפתיים, איזכור של מקומות, סיפורי עם וכד’ שזרים לאוזן הילד הישראלי אך אינם פוגמים בהנאת הקריאה. יש מספר תיאורים שחריגים לימינו (כמו לתת פליק בטוסיק, לדבר בחוצפה למפקח) גם אם זה נעשה בחיוך.

כל מי שאוהב מעט הומור והיה שובב בעצמו כשהיה ילד ימצא הנאה מהקריאה וההקראה של הספר. אמנם הספרים מיועדים לקוראים הצעירים, אבל אני חושבת שמבוגרים יהנו מהם באותה מידה, אולי אפילו יותר. מבוגרים יוכלו לראות את ההומור באינטראקציות בין הדמויות הבוגרות בספורים לבין ניקולא וחבורתו.

“ההפסקה הגדולה של ניקולא הקטן”  הוא פרי יצירתם של רנה גוסיני, מחבר “אסטריקס”, וז´אן-ז´אק סמפה, מגדולי הקריקטוריסטים בצרפת.

מתאים לגילאי 8 ומעלה.

ארגז הכלים של דניה – דגנית הרטמן

ארגז הכלים של דניה – דגנית הרטמן

איורים: אדיל קאן

הוצא' אצבעוני בע"מ.2019

דניה החמודה חלמה חלום.

בחלום היא רוצה "לִהְיוֹת אֵשֶׁת מִקְצוֹעַ עִם אַרְגַּז כֵּלִים גָּדוֹל וְאָדֹם"

אך מאחר והיא ילדה ומעולם לא היתה אשת מקצוע מתעוררת בעיה.

ראשית,אין לה ארגז.

שנית,אין היא יודעת אילו כלים יהיו בארגז

ושלישית, איך תצליח להגשים את המשאלה?

דניה חושבת על מקצועות מוכרים ומתארת את ארגז הכלים של ארבעה אנשי מקצוע:

הנגר וכליו, הצבעי וכליו, הצייר וכליו והרופא וכליו.

עדיין לא ברור לה מה היא רוצה להיות, מה יהיה המקצוע שלה ומה יהיה בארגז הכלים שלה.

כשהיא מבקשת עזרה מהוריה,אמא עונה :

דֶנְיָה, כְּבָר יֵשׁ לָךְ אַרְגַּז כֵּלִים גָּדוֹל!

וְאַבָּא אָמַר: לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יֵשׁ אַרְגָּז"

היא מחפשת את הארגז בחדרה אך לא מוצאת דבר. לא בארון, לא מאחורי הוילון ולא מתחת למיטה.

היא חוזרת אל אמא ואבא ואלה מסבירים לה שארגז הכלים שלה נמצא בראשה ובליבה

"אֵלֶּה כֵּלִים חֲשׁוּבִים

בְּעֶזְרָתָם עוֹשִׂים

דְּבָרִים קְסוּמִים"

דניה מבינה שהיא צריכה לבדוק מה היא אוהבת לעשות (בעזרת הלב) ואיך היא תוציא את זה לפועל (בעזרת המוח) ומיד מנסה שלל דברים שקרובים אל ליבה.

היא מנסה להיות ציירת, מנסה לרקוד ולשיר כשחקנית תיאטרון, וגם אם קשה וגם אם לא הצליחה כל כך, אמא ואבא מעודדים להמשיך ולנסות עד שתרגיש בטוחה ביכולותיה.

רק אחרי שניסתה, דניה הבינה היכן נמצא ארגז הכלים שלה אך עדיין נשארה תוהה במה תעסוק כשתהיה גדולה.

"הַאִם תִּהְיֶה רוֹפְאָה?

אוּלַי עוֹרֶכֶת דִּין,

אָמָּנִית אוֹ בִּכְלָל אֵשֶׁת מַחְשְׁבִים?

וְאוּלַי כָּזוֹ שֶׁעוֹשָׂה עֲסָקִים גְּדוֹלִים?"

"הספר ארגז הכלים של דניה" עוסק בשאלה שכל ילד שואל את עצמו, מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול? ומתאר את מסע החיפוש הדמיוני אחר התשובה לשאלה. בעידוד ההורים מחפשת דניה אחר מקצוע שקרוב לליבה והיא מנסה ובודקת את היכולות שלה לגביו.

גם הסופרת מעודדת את הילדים לגלות מהו החלום שלהם ,מה הן היכולות שלהם מבלי להסס לחקור ולשאול.

"גַּלּוּ בְּעַצְמְכֶם אֶת יְכוֹלוֹתֵיכֶם

בְּעֶזְרַת אַרְגַּז הַכֵּלִים שֶׁלָּכֶם,

אַל תַּחְשְׁשׁוּ לַחֲקֹר וְלִשְׁאֹל-

אָז תְּגַלּוּ שֶׁהוּא כֹּל יָכוֹל."

יש ילדים שיודעים מה הם יהיו כבר בגיל חמש. אחרים מחזיקים ברשימת אפשרויות מצומצמת ועם הזמן מתקבעים על תחום זה או אחר, ויש את אלה שכל זה רחוק מהם ואין הם יודעים מה יעשו כשיהיו גדולים.

בעיקרון, לילדים צעירים יש קושי להגדיר את התכונות שלהם. הם לא יודעים במה הם טובים, מה הם אוהבים לעשות, מה הם רוצים להיות. בכל יום הם מתעוררים לתוך פנטזיה אחרת: לפעמים הם חולמים להיות רופאים כמו אבא, לפעמים רוצים להיות טייס כמו דוד ולפעמים להציל את העולם כמו סופרמן. וכשהם עונים בבטחון שהם רוצים להיות שוטר, כבאי, סופרת, ציירת או זמרת הרי שזה מתוך אינטראקציה עם הסביבה, משהו שראו בסביבתם הקרובה שהרשים אותם והוטמע בהם. 

ככל שעוברות השנים והילדים מתבגרים, הם מגלים עוד ועוד דברים על עצמם, מה הם אוהבים ובמה הם טובים. הם גם מגלים תחומים שמושכים אותם יותר מאחרים ועוברים תהליך שיוביל אותם להחלטה.

"הספר ארגז הכלים של דניה"  הוא ספר מקסים מעורר מחשבה ואופטימי, עם מסר חשוב לילדים שהשמיים הם הגבול, שצריך להתנסות גם אם נדמה שקשה. מחורז בחן ומלווה באיוריםהצבעוניים והנפלאים של אדיל קאן.

כשהקראתי אותו לנְכָדַי התעורר שיח ערני בקשר לחלומות שלהם.

מהספרים שכיף להקריא שוב ושוב לילדים.

מומלץ לילדי הגן וראשית קריאה. גילאי 4-7 .

מומלץ להיכנס לאתר של הספר-->

www.denia-books.com

יש באתר פעילות נלווית לסיפור שניתן להוריד כמו דפי צביעה משחק הזכרון, ועוד.

 דגנית הרטמן עסקה שנים רבות בתחום מערכות מידע בחברות הייטק מובילות, הקימה אתרים אינפורמטיביים עבור המגמות הטכנולוגיות במשרד החינוך ועוד.

ב 2018 החליטה להוציא לפועל את אהבתה לכתיבה. הספר "ארגז הכלים של דניה" הוא עליה ומתאר את ילדותה כילדה סקרנית, אמיצה וחולמנית. רק שלילדה הזו היא ה את השם קראה דניה במקום דגנית.

אותה התמימות - פרנצ'סקה סגל

אותה התמימות - פרנצ'סקה סגל

תרגום: יואב כ"ץ

ידיעות ספרים. 2014 . 303 עמ'

"אותה התמימות" נכתב בהשראת "עידן התמימות" מאת אידית וורטון, הסופרת שזכתה בפרס פוליצר בשנת 1921. פרנצ'סקה סגל בחרה להחיות את "עידן התמימות" מחדש, אך לשנות את הגירסה המקורית והיא מעניקה לו את סגנונה המיוחד והמקורי. הרומן הקלאסי  של וורטון מקבל בית חדש בצפון לונדון העכשווית, בקהילה היהודית . פרנצ'סקה סגל נשארת נאמנה לתוכן הרגשי וליחסי הגומלין של אהבה ותשוקה, קנאה ותסכול.

משולש האהבה "באותה התמימות"  עוקב אחר אדם ניומן, צעיר בן 28 מצליח ונאה, שהתארס לאחרונה לרייצ'ל גילברט אחרי 13 שנות חברות שנולדה בסיור בישראל. השניים חוגגים את אירוסיהם ומקיימים מערכת יחסים שהיא קנאת הקהילה, טמפל פורצ'ן, פרבר יהודי בצפון מערב לונדון.

אדם אוהב את רייצ'ל. היא ממלאה את הצורך שלו, במשפחה גדולה ותומכת ובחברים והיא גם בחורה טובה מבית טוב. אדם יתום מאביו מגיל צעיר מאוד, נעטף על ידי משפחתה הרחבה של רייצ'ל ועל ידי אביה, לורנס, שהופך לדמות האב החסרה בחייו. הוא מחבק אותו כמו בן, ואף שוכר אותו לעבוד כעורך דין במשרדו.

רייצ'ל מביטה באדם ורואה אצלו את היציבות וההגנה המוצקה שתמיד קיבלה מהוריה.

רייצ'ל מעולם לא הייתה עם גבר אחר מלבד אדם, והניסיון של אדם מוגבל (בסטנדרטים של ימינו). הוא שבע רצון מהיחסים בין שניהם.

נראה כי אדם ורייצ'ל הולכים בדרכם של הוריה ומתכוונים להיות חלק מעמודי התווך של הקהילה. אך באופן בלתי נמנע, עולמם המושלם מאוים כאשר בת דודתה הצעירה של רייצ'ל, אלי שניידר, דוגמנית פרובוקטיבית ושחקנית פרועה המתגוררת בניו יורק, מגיעה לטמפל פורצ'ן. היא מביאה איתה כאוס, דרמה ומעוררת באדם תחושות ורגשות שהוא מעולם לא הכיר. היא מתלבשת באופן שהוא חריג לקהילה היהודית המסורתית ומגיעה בבגדים חושפניים מאד לבית הכנסת ביום כיפור, שם נפתח הרומן הזה.

אדם נע בין נאמנותו לרייצ'ל ומה שהוא החשיב כאהבה אליה לבין התשוקה הבוערת לאלי. היא כל מה שהוא חפץ ומתאוה אליו. הניגוד הגמור לארוסתו הבנאלית והצפויה. הוא מהופנט ומרותק ונמשך אל אלי, אך באותה מידה הוא יודע מה תהיה תגובת הקהילה צרת האופק. הוא נוהג בכוונה להיתקל בה, מקרב את עצמו יותר ויותר למצב שמסכן אותו, ומאחר והוא מודע לסכנה הוא מתחנן בפני רייצ'ל להקדים את מועד החתונה מתוך תקווה שעצם העובדה שיהיה נשוי יביא אותו להניח את המחשבות הטועות מאחוריו.

האם מה שאדם חש זו אהבת אמת?

האם עליו לסכן את כל אשר בנה בחייו על מנת לקבל סיכוי לאושר מסוג אחר שמעולם לא ציפה לו?

האם עליו להישאר במסלול שהוא נועד לעקוב אחריו כל חייו? 

עד כמה תמימות יש ברייצ'ל ובהוריה?

פרנצ'סקה סגל מציירת דיוקן חי של הקהילה היהודית הזו, שתופסת חלק נכבד בהתנהלות הדמויות. היא מצליחה ליצור דמויות ייחודיות, מורכבות ופגומות. אך הכל נעשה בנועם וברוגע מבלי להיסחף ומבלי לשפוט. כל הסערות והתלבטויות של הדמויות קורות בתוך הנפש שמתיסרת. דבר כמעט ואינו מבצבץ כלפי חוץ, לא רגשות ולא דיבורים. כולם מסתובבים מילדות באותם מעגלים, וכולם מכירים את כולם.  לומדים באותם בתי ספר, מתחתנים בין בני הקהילה, והקשרים המשפחתיים והחברתיים סובבים סביב אותם אנשים. בשעת צרה כל הקהילה נרתמת לעזרה, בשעת שמחה כל הקהילה נרתמת לחגיגה. יש רכילות, יש התנהגות מקובלת לפי כל הכללים, אבל יש סובלנות, אפילו לחריגה מגבולות קיום המצוות המסורתי. זו לא קהילה דתית אורתודוכסית שמקפידה על קלה כחמורה. (לדוגמא, זיוה, הסבתא בת ה -88, ששרדה את השואה, נוסעת מבית הכנסת ביום כיפור במונית. לא צמה. אדם ורייצ'ל  חיים יחד חיי אישות מלאים לפני נישואיהם.)

אני לא יכולה לספור את מספר הפעמים בהן רציתי לטלטל פיזית דמות כזו או אחרת.

רייצ'ל מפונקת, פאסיבית ותמימה שפסגת שאיפותיה להיות נשואה ודבר מלבד זה אינו מעסיק אותה. מוכנה להיקרא דלעת בפי מי שהיא עומדת להינשא לו.

בשל הפחד ממה יאמרו, אדם מתלבט בנוגע לבחירה שעליו לעשות. והוא מתייסר בידיעה שכל בחירה שלו תכאיב ותפגע באנשים היקרים לו. לכל אורכו של הסיפור מתנהלות הדמויות כשברקע השאלה המנחה היא "מה יגידו".

לא צריך להיות יהודי כדי לקרוא את הרומן הזה.

הדמויות אוניברסאליות, כמו גם הקונפליקטים שהן מתמודדות איתם. פרנצ'סקה סגל יודע לכתוב וברור שהיא מכירה את הקהילה היהודית באופן אינטימי, כך שהיא יכולה להציג אותה באהבה ובביקורתיות כאחד.

אין בספר ויכוחים, אין מריבות, אין גירושים , שום תככים או מורכבות . יש תיאורים המעוררים קנאה על אורחות חייהם וקרבתם של משפחות יהודיות עשירות בצפון לונדון, מילים באידיש, דמויות מעצבנות, ותיאורי הארוחות המפוארות שלהם.

אולי חלק מהמסר של הספר הוא, שכולנו צריכים לעשות את הבחירה הזו בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים לבין מה שבאמת טוב בשבילנו. אדם נאלץ לשקלל את הרווח וההפסד של שתי הנשים בחייו כדי לגלות עם מי עליו לבלות את חייו. אין ספק שאדם אהב את אביה של רייצ'ל, ולעיתים קרובות הוא עשה דברים שגרמו לרייצ'ל להיות מאושרת רק כדי לגרום לאביה להיות גאה בו. אולי זה קשור לעברו חסר האב. אולי הוא רצה את לורנס כאביו יותר מכפי שרצה את רייצ'ל כאשתו?

והאם ההתנהגות של אלי נבעה מתוך קנאה ארוכת שנים ברייצ'ל ובכל מה שיש לה כי זה מה שהיא למעשה רצתה לעצמה? הרבה הפתעות לקראת הסוף, עם טוויסט מפתיע. הרבה התפכחויות של הדמויות. 

תקציר העלילה מבטיח, הכתיבה מקסימה, מהורהרת ואמפטית, והתפאורה הלא שגרתית של קהילה יהודית בלונדון מוסיפה ענין.

ההתחלה היתה איטית ולקח זמן להתחבר. בסך הכל הספר היה מהנה והעניין בו נשמר במהלך הקריאה, והמטרה שלי הייתה לא לגלות עם מי אדם נשאר בסופו של דבר,  אלא אם סוף סוף הוא היה מאושר.

***

פרנצ'סקה סגל, בתו של אריך סגל, נולדה בלונדון ב-1980. היא גדלה באנגליה ובארצות הברית, וכיום היא עיתונאית ומבקרת ספרות. זהו ספר הביכורים שלה.

כולם פה עכשיו - מירי רוזובסקי

כולם פה עכשיו - מירי רוזובסקי

הוצא'  כנרת-זמורה. 2019

בסיפור " כולם פה עכשיו" מספר ילד , ללא שם, מה קורה כאשר צריך לצלם תמונה משפחתית ליום המשפחה בגן.

עידו הקטן חזר מהגן עם פתק. המספר, אחיו הגדול של עידו, מקריא את תוכן הפתק. בפתק כתוב שיום המשפחה מתקרב וצריך להביא תמונה משפחתית.

המשפחה יוצאת לגינה להצטלם.

אך רגע לפני שאבא לוחץ על הכפתור האדום במצלמה, הילד עוצר אותו ואומר:

"רֶגַע! רֶגַע! הַתְּמוּנָה הַזֹּאת לֹא שְׁלֵמָה!

לֹא כָּל הַמִּשְׁפָּחָה פֹּה אִתָּנוּ עַכְשָׁו.

מָה עִם דָּנָה יָעֵל וְיוֹאָב?"

וכך אנחנו לומדים שהמשפחה הזו היא משפחה קצת אחרת. זו משפחה מורחבת.  

דנה, יעל ויואב הם הילדים של אבא , מאמא אחרת, ששמה מיכל.

למיכל יש את חנן, הבעל החדש שלה.

לחנן יש שתי בנות,  גילי ושירה.

בשגרת החיים הברורה של עידו ואחיו נולד הצורך לכנס את כ ו ל ם לתמונה המשפחתית.

כי "אִמָּא תָּמִיד אוֹמֶרֶת: "מִשְׁפָּחָה זֶה מָה שֶׁאַתָּה מַרְגִּישׁ"

והילד מרגיש שבמשפחה שלו יש המון אנשים, אבל את כולם הוא (לפעמים) ממש אוהב.

וכשכולם הגיעו ואבא רוצה לצלם, הוא שואל:

"אֶפְשָׁר לְהִצְטַלֵּם? אַתָּה מְאַשֵּׁר? כֻּלָּם פֹּה עַכְשָׁו?

אָז אָמַרְתִּי שֶׁכֵּן וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה הִסְתַּדְּרָה לַתְּמוּנָה"

התחושה היא שהכל נעשה בטבעיות ובכיף, אין שום קושי רגשי, היחסים טובים בין כולם ויש תחושת שייכות ויציבות . אך יש גם בקורת על המבוגרים שבאה לביטוי  כשהילד מספר, איך לפעמים כשמיכל(ה X של אבא) מתקשרת, אמא עונה ואומרת שאבא בעבודה, אפילו שהוא יושב על ידה, ועל הבנות של חנן היא חושבת שהן קצת מוזרות. מה שמזכיר למבוגרים ש"אוזניים לכותל".

הילד מתאר בגוף ראשון, כל אחת מהדמויות במשפחה ומה שמאפיין אותה ואיך כל אחד מבני המשפחה תורם משהו מעצמו לצעירים שבמשפחה, אם בעצה, אם במשחק ,חיבוק חזק, או אפילו לקחת אותם שק קמח על הגב.

כולם פה עכשיו כתוב בגובה העיניים ומסופר מנקודת מבטו של ילד שמתאר בשפה פשוטה וברורה, מערכת יחסים יפה במשפחה מורכבת ומורחבת,  שמצליחה לשמור על אוירה שמחה, אוהבת ומכבדת בין כולם. בעיקרון, יש בספר סטייה מהנוהל השגור של ספרים שבאים לספר על יחסים במשפחה שההרכב שלה השתנה עקב משבר שמוביל לגירושין וכד'. 

כאן הילד מספר על המשפחה שלו, שעברה את תהליך השינוי,הפירוק וההרכבה החדשה בעבר, ולא הוא או אחיו עוברים אותה. המשפחה הגרעינית שלו יציבה ומאושרת ושלמה, ולא בזה מדובר אלא על איך סביב הצורך בתמונה משפחתית ליום המשפחה, נבנה סיפור שמספר על מערכת היחסים הטובה במשפחה המורחבת הזו. 

הספר מהנה, והוא מעביר מסר ברור שנוטע תקוה בילדים וגם מבוגרים שאפשר לקיים פרק ב' בחיים בצורה יפה ובלי מלחמות.

האיורים הגדולים והצבעוניים מקסימים ומשלימים נהדר את הכתוב .

מירי רוזובסקי היא סופרת, מחברת סדרת "רוני מקרוני" ו"ילדה עם כנפיים".

דניאל פלג היא מאיירת ואנימטורית לקטנים וגדולים.

ימים לראות – שגית אמת

ימים לראות – שגית אמת

ידיעות ספרים, 2017

עותק דיגיטלי. אתר E-vrit

השנה היא 2001.

בוקר אחד מתעוררת סופי למשמע צפצופי רוורס של משאית ממש מתחת לחלון חדר השינה. היא אמנם בת 31 אבל מאז האירוע ההוא, היא חולקת את חייה בדירתה הקטנה של סבתא גניה, בת ה-82 , בחולון.  סבתה המסורה, ניצולת שואה, אוהבת אותה אהבת נפש וגם קצת מוציאה אותה מדעתה. הקשר ביניהן חזק מילדות. יש פעמים שהיא מתייחסת אל סופי כאל רואה ופעמים כאל עיוורת

"את רוצה אולי לראות איתי טלוויזיה?" שאלה סבתא.

"לא," ענתה סופי והתרוממה לעבר הכיור, "אין לי כוח."(עמ' 21)

סבתא גניה,היא אשה פעילה מלאת חיים ותוססת. למרות גילה המתקדם, היא אופטימית ואינה נותנת לתלאות החיים ולאכזבות שהיו מנת חלקה להשפיע על מצב רוחה. כל כולה טוב לב ונדיבות והיא סורגת ופורמת את חייה כמו את עבודות היד שלה מבלי להביט לאחור. סגנון הדיבור שלה מכיל מלוא חופניים חוכמת חיים ותובנות על החיים.

סופי אוהבת את סבתה. היא כותבת ספר על חייה מלווה בתמונות. היא יודעת לזהות כל תמונה ולספר את סיפורה. סופי לא נותנת לעיוורון שלה לרפות את רוחה. ככה זה, יודעת סופי, אדם צריך לקבל עליו את צו גורלו. יש דברים שאי אפשר לשנות, כמו העובדה שנולדה עיוורת ולעולם תישאר כזאת.

המשאית שפורקת את החפצים של השכנים החדשים מלמעלה, מערערת את עולמה.  סופי אוהבת שהדברים קבועים, אבל עכשיו הכל משתנה. היא שומעת את שלומי, הבן של השכנים החדשים צועק בגסות מהקומה השלישית ומבינה ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. סבתה שרוצה להרחיב את מעגל מכריה של סופי מכריחה אותה לעלות לשכנים החדשים ולהכירם. היא ממש דוחקת בסופי להתלוות אליה בחג הסוכות , ולא מתארת לעצמה לאן כל זה יוביל. סופי מתוודעת בחטף אל שלומי, שנרתע ממנה בגלל עיוורונה, ואח"כ היא שומעת שהוא בן הארבעים, נשוי ואב לשניים ועובד עם אביו בעסק ההובלות המשפחתי, אבל חולם על חיים אחרים.

הימים של סופי חד גוניים. בבוקר היא נוסעת בשני אוטובוסים לעבודתה כמרכזנית בחברת ביטוח, ואחר הצהריים היא מבלה בבית, מאזינה לרדיו או כותבת סיפורים שהיא מקלידה במכונת הברייל שלה. בעבר, היא טעמה את טעם האהבה והיתה רוצה זוגיות. אך הלכה למעשה היא לא מתאמצת למצוא אותה.

חייה של סופי לא פשוטים. היא אבדה את אמה כשנולדה, ואביה שבביתו בחיפה גדלה נאלץ למכור את דירתו ולברוח מהארץ בגלל חובות. היא עברה לחיות בפנימייה לילדים עיוורים ובעלי  צרכים מיוחדים שם הכירה את ניצן ושאולי שנשארו חבריה במהלך השנים. חייה בפנימיה עברו אף הם טלטלה. אך רוחה איתנה. היא גדלה ולמדה להיות עצמאית על אף עיורונה.  כשהיא עוזבת את הפנימייה היא חולקת דירה  עם חבריה אך גם כאן המזל לא מאיר לה פנים והיא נאלצת להיפרד עקב אסון, ולעבור אל בית סבתה. פעמים בודדות בחייה העיוורון מקשה עליה את ההתמצאות, ולפעמים היא חשה נבוכה בגללו, אך עפ"ר היא מסתדרת בעזרת תומס(מקל) וספירת צעדים, ואינה זקוקה לעזרה ואפילו מתרעמת על סבתה שאינה מאפשרת לה לעזור במטבח או בכל עבודות הבית.

"תעזבי את הכלים, סופינקה, זה שתי שניות בשבילי, אני יכולה לבד."

"די, סבתא, מספיק," אמרה סופי ופתחה את הברז."(עמ'21)

באחד הימים שלומי זקוק לעזרה. הוא נוקש על דלת דירתה של גניה כדי לבקש להתחבר לחשמל לזמן קצר.  את הדלת פותחת סופי והמפגש הזה מתפתח לפרשיית אהבה אסורה אך מלאת חמלה, ורגש עז, אותה הם מממשים בתוך הבועה בה הם חיים כשהם גונבים רסיסי אהבה בזמן מוקצב.

שלומי שלקה בהלם קרב ולא טופל כיאות לא מוצא מרגוע לנפשו, ורק רוצה לשכוח את מה שראו עיניו. הוא נאחז בסופי שמלאה באופטימיות ומתרגמת רגשות באמצעות צבעים, שרוצה לראות את מה שמעולם לא ראתה. איתה הוא מרגיש חופשי, נוח לו במרחב שהם יצרו, והוא מוכן ורוצה להיות איתה ורק איתה.

לעומת נכות העיוורון הבולטת של סופי, קשה להבחין בהלם הקרב של שלומי .לכאורה, הוא מסודר. יש לו משפחה ועבודה, אבל נפשו פצועה והשניים מתחברים דרך הפצעים שלהם, כשדווקא סופי מצליחה להבין אותו.  כל זמן שמערכת היחסים שלהם מתנהלת בחדרי חדרים היא מתאפשרת, אך כשהסודות נחשפים, השבר גדול, וכל אחת מהדמויות משלמת מחיר.

הספר עוסק בשתי דמויות מרכזיות, סופי ושלומי, המספרות את הסיפור שלהן ואת הקשר ביניהן לצד דמויות משנה כסבתא גניה , ניצן החברה העיוורת של סופי, ענת, אשתו של שלומי והוריו.

הספר כתוב בפרקים לסירוגין. כל פרק מתואר מנקודת מבט של מישהו אחר, והקורא משלים פרטים על הדמות מזוית נוספת, שומע את קולה של הדמות , מתוודע אליה אישית ולא רק ממה שסופר לנו עליה על ידי דמות אחרת .

הפרק הפותח את הספר והפרק המסיים את הספר מתרחשים שניהם בפאב בו חושפת סופי את הספר שכתבה על סבתה. ובין שני הפרקים האלה מסופרים אירועי השנה שחלפה  בחייהם של הגיבורים.

הסופרת מעידה שהרעיון לספר הושפע מסבתא שלה ,לנה, שלה מוקדש הספר. היא התחילה לכתוב את סיפור חייה, אבל הוסיפה את דמותה של סופי העיוורת כי כנראה "משהו בדימוי של העיוורון היה מופנם בתוכי, כולל ההבנה שבעצם כולנו קצת עיוורים, דבר שמתבטא בכך שאנחנו נוטים לראות את המציאות בצורה חלקית וחסרה”. (מתוך ראיון במעריב)

"ימים לראות" הוא ספר עדין, נוגע ללב שמתאר בכתיבה נפלאה ובשפה עשירה שלל ניגודים, דמויות אנושיות אך בודדות, שמחפשות חום ואהבה וחבל הצלה, נלחמות בקשיים כל אחת בדרכה.  זהו סיפור על האומץ הנחוץ כדי לאהוב. על אישה עיוורת שמצליחה לראות את מה שנסתר מעיני רבים וצריכה שיראו גם אותה. על נפתולי הגורל ושאלות של בחירה.

"את מבינה עכשיו, סבתא, נכון? ותבאר - ככה זה. יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיראו אותו. שיהיה שם מישהו בחוץ שיראה." (עמוד 10)

הסופרת בוחנת נושאים לא פשוטים ומתארת את חיי היום יום של אוכלוסיה שהחשיפה אליה לא "מוארת" בציבור, כעיוורון או הלם קרב. היא חודרת לנפשם של סופי ושלומי ומצליחה לתאר את עולמם הפנימי והחיצוני, את ההתנהלות היומיומית שלהם את האינטראקציה עם הסביבה הפיסית והאנושית, אליה הם נחשפים, ובעיקר את מה שכל אדם מבקש לעצמו ועל אחת כמה וכמה סופי,העיוורת, שלא אחת נאלצת להקשיח את עצמה כנגד רחמי ולחשושי האנשים שסביבה שמסכמים את עיוורונה במילה "מסכנה".

*** 

שגית אמת,  היא סופרת המתגוררת בהוד השרון. כלת פרס זאב ופרס לאה גולדברג. 

"ימים לראות" הוא ספרה הראשון למבוגרים.

ספר סוחף ומרתק, מעורר מחשבה, שנכנס ללב ולנשמה.

ממליצה מאד!