איך לתרגם אהבה – ענת לוי

איך לתרגם אהבה – ענת לוי

הוצאת התחנה – בית הוצאה לאור

מרץ 2025. 192 עמודים

 

אורי, בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, אובחן בילדותו על הרצף האוטיסטי. בשנים האחרונות הוא גר בדיור מיוחד התואם את מצבו ואת צרכיו, עם שותפים, עובד בגינון כיד ימינו של ארנון, ובזמן שאינו עסוק בגינון הוא מתגלה כמוזיקאי מוכשר שמתקשה ליצור קשרים חברתיים. הוא בחור נבון, רחב אופקים בעל ידע עצום בהרבה תחומים, ממש אינצקלופדיה מהלכת, ובעל זכרון פנומנלי. אורי רוצה למצוא את האחת שתבין אותו ואת עולמו, אך מתקשה להבין מהי אהבה. הוא לא אוהב את עצמו, מתוסכל מכך שהוא פגום, חי בתחושה שאהבה היא מחוץ לתחום עבורו, מבין שאף אחד לא ירצה להיות עם אחד שהוא לא כמו כולם.

 

יערה, היא כנרת מחוננת שהופיעה בקונצרטים ורסיטלים על במות בחו"ל, אך חוזרת לחיות בבית הוריה לאחר שעברה התמוטטות נפשית ושקעה בדיכאון עמוק, בעקבות פרידה ממערכת יחסים רעילה. קשה לה לחיות תחת דאגתם המתמדת ועינם הפקוחה של הוריה, שלא פוסקים מנסיונותיהם לנהל את חייה. אמנם הם דואגים שתקבל את הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר, אך לא חדלים מלטפח ציפיות שתחזור לעצמה ולנגינה.

 

אורי ויערה ניפגשים לראשונה כשאורי מְגַנֵּן בגינת ביתה, ושומע נגינת כינור שמכשפת אותו בקיסמה. הוא הולך בעקבות הצלילים ומגיע לחדרה של יערה. מכאן ואילך מתחיל סיפורם של השניים שבו המוזיקה הופכת להיות הגשר שמחבר ביניהם, והקשר ביניהם הופך למקום של יצירה, הבנה ואהבה. אורי רוצה את יערה כמו שהיא, ויערה, למרות שקשה לה לעיתים להבין ולהכיל אותו מרגישה שהוא נכנס לליבה, אך ההתערבות של הוריה בחייה מחזירה אותה אל ברלין, אל המקום שממנו נמלטה.

יערה לומדת על מי שהיא באמת, ועל מה שהיא רוצה. היא יוצאת למין מסע של גילוי עצמי, מתוך רצון למצוא את הקול האמיתי שלה ולהתמודד עם המשפחה, הפחדים, מערכת הלחצים המופעלת עליה, והמלחמה הפנימית הבלתי פוסקת בינה לבין עצמה, כשהיא מבינה שהיא רוצה לאהוב את אורי.

 

 

"איך לתרגם אהבה" הוא סיפור מרגש, מלא חמלה ולב, כתוב ברגישות, ואמינות ומעורר הזדהות. אין ספק שהסופרת מכירה את החוויה מבפנים, מה שמאפשר לה לתאר את המחשבות, הדפוסים, כאבי הנפש, ההתמודדות היום יומית הלא פשוטה הן של אורי והן של משפחתו. זהו ספר החושף בצורה רגישה את נושא האוטיזם והרצון העז להיות כמו כולם, להיות שייך ונאהב.

החיים של אורי כאוטיסט בתיפקוד גבוה, מתוארים כפי שהם. היו רגעים קשים וכואבים, אך לצידם היו רגעים עם מסר חשוב על הקשבה, חמלה, והרצון לחיבור אנושי.  הסיפור מרגיש אוטנטי,  ומציג בפני הקורא את הרצון של אורי ויערה להיחשף ולהביע באומץ את רגשות הכאב והאהבה שלהם.

ענת לוי מנגישה את עולמם של אלה שחיים על הספקטרום, ומאפשרת לנו ללמוד שיעור לחיים בקבלת השונה. היא מכניסה את הקוראים לנפשם המורכבת, לעיתים עד כאב, כמו גם אל מחשבותיהם של גיבוריה הלא מושלמים, דרך השיח שהם מנהלים ביניהם, או בינם לבין עצמם.

היא מתארת את חיבוטי הנפש של מירה, אמו של אורי, וחושפת בפני הקורא איך נראית, מרגישה ומתנהלת אִימָהוּת לילד על הרצף, שנתפס כדבר בלתי הפיך, מאיים ומפחיד, ועל הדרך שבו המשפחה מתמודדת. שנות גידולו של אורי היו עבור מירה טיפוס במעלה מדרון חלקלק רצוף באתגרים, עד לרגע המכונן בו הבינה, בין השאר, כי אוטיזם זו שפה וכדי לעזור לאורי, חשוב שתלמד לתקשר עמו בשפתו, ובכך אולי תתרום לחיבורו לסביבה. באותו אופן אורי מתלבט איך לבטא את רגשותיו כלפי יערה, איך יתרגם לה את מה שהוא מרגיש כך שהיא תצליח להבין.

 

קראתי את שני ספריה הקודמים של ענת לוי - "שנת היובל" ו"יש דברים שלא מוכרחים לנסות" - וקיוויתי להנות מסיפרה החדש לא פחות מאשר נהניתי מקודמיו. לא התאכזבתי. לענת לוי יש תמיד דרך לספר סיפור מדהים. קראתי, התרגשתי ואהבתי.   

מומלץ מאד

שטום - ג'ם לסטר

שטום -  ג'ם לסטר

תרגום: גיא הרלינג

הוצאת ידיעות ספרים, תמיר הוצאה לאור

2017. 360 עמודים

 

הספר מתאר מציאות קשה עד כאב של הורים לילד אוטיסט בתפקוד נמוך מאד,  את ההשפעה על שני ההורים, ואת המאבק שלהם לקבל תמיכה משירותי הרווחה.

הדמויות העיקריות בסיפור הן דמויות גבריות, והעלילה מסופרת מנקודת מבטו של האב, בן. אנחנו עוקבים אחריו ואחרי ג'ונה בן העשר, ואביו של בן, סבא  גיאורג.

ההתמודדות בבית עם ג'ונה גבתה מחיר כבד ממערכת היחסים של בן ואמה. הניסיון להכניס את ג'ונה למוסד חינוכי מתאים מוכיח את עצמו כקשה והשניים מחליטים להיפרד. אמה מציעה לבן לעבור לגור אצל אביו גיאורג, עם ג'ונה, ואולי אם יהפוך לאב יחידני, הם יצליחו לשכנע את רשויות הרווחה שאין ביכולתו לגדלו, וימצא עבורו בית ספר מכבד בתנאי פנימיה. מההתחלה ברור שהתיפקוד של ג'ונה בתחתית הסקאלה האוטיסטית, ובאותה מידה, ברור שחייו של בן על הפנים ושכל מה שהוא עושה זה נסיון לשמור את ראשו מעל המים. 

ג'ונה לא מדבר בכלל. הוא אוהב בועות, נוצות, ריקוד בעירום בגינה ואמבטיות קצף. כשהוא מתוסכל הוא נושך את ידיו או מכה את מי שנמצא לידו. אם לא משגיחים עליו לרגע, הוא הופך את המטבח על פיו. הוא לא יודע מה מסוכן עבורו, ואי אפשר ללמד אותו היכן ובמה טעה.

סבא גיאורג אוהב את נכדו היחיד מאד, וכלל לא שותף לתחושות ולרחמים העצמיים של בנו. הוא מתנגד להוצאת ג'ונה מהבית, ומטפל בג'ונה באהבה רבה. כל לילה לפני השינה הוא מספר  לג'ונה סיפורים למרות שג'ונה לא  מבין אותם, אבל באמצעות אותם סיפורים אנחנו נחשפים לסיפור חייו כניצול שואה ולמאבק ההישרדות היום יומי שלו, למערכת היחסים בינו ובין בן, לחוסר התיקשורת ביניהם, לסלידה מהתנהגותו הלא יוצלחית, השתייה ללא גבולות, והתנהלותו חסרת האחריות. מצד שני הקורא לומד כיצד בן לומד להכיר את אביו הרבה יותר טוב, וכנראה גם את עצמו. 

 

מיותר לציין שהחברה לא בדיוק מבינה באיזה מקום נמצאת המשפחה שלא זוכרת מתי זכתה לישון לילה שלם ללא הפרעות,  מהם חיים נורמליים, איך לארח, להתארח, לצאת לבילוי, לחופשה, כשהם חווים יום יום שעה שעה תסכול נואש.

עלילת "שטום" מתרחשת באנגליה אבל המסרים הם אוניברסליים. זהו תיאור שובר לב של מה זה אומר להיות הורה, מה זה אומר לאהוב את הילד שלך ללא תנאים, ומה זה אומר להילחם על מה שטוב לילד עצמו, ובסופו של דבר למשפחתו.

בציניות ובפתיחות חושפנית מתוארת השחיקה והחולשה של ההורים שכמהים לחיים נורמליים ותוהים בינם לבין עצמם מה היו עושים אם היו יכולים להחזיר את הגלגל לאחור,  היחסים בין שלושת הדורות, ההיסטוריה המשפחתית האינטנסיבית והדרך הייחודית של כל אחד מבני המשפחה להתמודד עם המצב.

ל"שטום", שפירושה ביידיש "חסר קול", בהחלט נמצא קול. אמנם  במהלך הסיפור האב ובנו כמעט ולא מתקשרים, אין תקשורת גם בינם לג'ונה, אך בשורה התחתונה בהחלט נשמע קולם של האבות, הבנים, והאוטיסטים.

הקריאה בספר היא כמו נסיעה ברכבת הרים רגשית, שפותחת צוהר לעולם סמוי ולא מוכר לאדם מן היישוב שלא מודע איזה תעצומות נפש וכמה כוחות צריך כדי לטפל כהלכה בילד עם צרכים מורכבים, עד כמה עמוקה אהבתו של הורה, עד כמה גדולה תחושת האשמה על עצם המחשבה, שהלוואי ולא היה נולד מעולם. היא מראה עד כמה היכולת הכספית משחקת תפקיד בקביעת איכות הטיפול בילד כמו ג'ונה, לאיזה משאבים נזקקים הורים כדי להשיג תמיכה משפטית הנדרשת לערעור על החלטות רשויות הרווחה.

"שטום" נכתב על ידי ג'ם לסטר מתוך חוויותיו כאבא לילד מיוחד. הוא לא נרתע מלהראות ולהמחיש את החיים הקשים עם ילד בתיפקוד נמוך. האיזון בין צחוק ודמע הוא שהופך את הסיפור העצוב והמרשים הזה, המאבק של האנשים האלה, לכל כך מיוחד. זהו סיפור מרגש ועצוב בו זמנית, מעורר מחשבה ותובנות על דינמיקה משפחתית, ועל היסטוריה משפחתית.

 

לא קל לקריאה, אבל עוסק בהקרבה ואהבה.

 

מומלץ מאד. 

מי שהייתי פעם - טרייסי גרביס-גרייבס

מי שהייתי פעם - טרייסי גרביס-גרייבס

תרגום: קטיה בנוביץ'

הוצא' כנרת זמורה-דביר.ינואר 2020.

עותק דיגיטלי אתר E-vrit

“מי שהייתי פעם” מגולל את סיפורם של אניקה היפה, האינטלגנטית והמוזרה שכישוריה החברתיים ייחשבו כ”מביכים” על פי אמות המידה של החברה,  וג’ונתן, שהוא חכם, אדיב מכיל, עוטף ונאה להפליא.  הם מתאהבים בהדרגה, למרות החרדה החברתית של אניקה, המשולבת בשפע של מוזרויות קטנות אחרות.

אוניברסיטת אילינוי, 1991- אניקה, מסורבלת, ביישנית וחסרת יכולות חברתיות נמצאת על הספקטרום האוטיסטי בתיפקוד גבוה אבל ב-1991 לא הכירו באוטיזם כמשהו שנדרש לו איבחון .  למרות שהיא נחשבת לבעלת תפקוד גבוה, היא סובלת מסרבול חברתי. מעשי בריונות היו חלק מילדותה ובשנים בוגרות יותר אנשים נצלו אותה, התעללו בה ולעגו לה. עם זאת, כשאנו מכירים את אניקה אנו מבינים שהיא חזקה, אמיצה, אכפתית, נאמנה ובוטחת בעצמה ויודעת לעמוד על שלה.

אניקה לומדת לתואר ראשון. רוב הזמן היא מבלה בבדידות או בהתנדבות במרפאה לחיות, בספריה או במועדון השחמט. אניקה אהבה לשחק שחמט, והצטיינה בו מילדות. במהלך תקופה קשה במיוחד באוניברסיטה, היא שוקלת לחזור הביתה. רעשים, ריחות ושינויים מוציאים אותה מאיזון ןהיא ממהרת להסתתר מתחת לשמיכה. חברתה ושותפתה לחדר – ג’ניס, לוקחת  אותה למפגש של מועדון השחמט ובו יש לה אפשרות ליצור אינטראקציה עם סטודנטים ולהיות חלק ממשהו,אך היא נמנעת מכל קשר. כאשר ג’ונתן הופמן מצטרף למועדון, הוא הופך להיות בן זוגה למשחק ולאט לאט נרקמים ביניהם יחסי חברות. ג’ונתן רואה אותה באור שונה מאחרים, תומך בה  ומכבד אותה. אניקה מאתגרת אותו בצורה שאף אחד אחר לא עשה אי פעם, ולמרות שלהיות עם אניקה יכול להיות מאתגר, ג’ונתן אוהב את הדברים שהופכים אותה לאחרת. הוא מבין מה שרבים אחרים לא. נראה שהוא גם יודע בדיוק מה לעשות כשאניקה נסערת . ואניקה שעל פי רוב הרגישה בלתי נראית, נבוכה ועצבנית בקרבת אנשים מרגישה עם ג’ונתן בטוחה ומוגנת. איתו היא מנסה דברים חדשים ומגלה עולם שונה מהשגרה הרגילה שלה. ובתמורה, היא מציעה לג’ונתן אהבה עזה ולא מתפשרת. יחד הם מצליחים לגרום לקשר ביניהם לעבוד ומצפים לבנות עתיד משותף.

שיקגו 2001 –  - אניקה מתגוררת בשיקגו ועובדת בעבודה שהיתה חלום חייה-  בספריה. כשהיא נתקלת במקרה בג’ונתן, בחנות המכולת בשיקגו, היא יודעת מה עליה לעשות: לאחוז בו ולא להרפות. הם נפרדו לפני עשר שנים, אך הקורא אינו מודע לסיבה. אניקה מנצלת את ההזדמנות להוכיח לג’ונתן שהיא לא הילדה שהוא הכיר פעם. יש להם הזדמנות שנייה להצית מחדש את אהבתם המיוחדת והם מחדשים את מערכת היחסים שלהם, כאילו לא חלף עשור , אך אירוע נוראי מסכן אותה.

כעת, לאחר שהם התחברו מחדש, האם יש תקווה למערכת היחסים שלהם?

האם הם יוכלו להתגבר  על הכאב והזמן שחלף?

הסיפור מסופר לסירוגין מנקודת מבטם של אניקה וג’ונתן, בין 1991 ל -2001,  בין מערכת היחסים הקודמת שלהם ובחזרה לשנת 2001 בה הם מנסים לחבור מחדש ולהבין את הסיבה שגרמה לפרדה בעבר. שתי נקודות מבט משותפות, אבל מהעמוד הראשון נשאבתי לקולה של אניקה שהיה משכנע הרבה יותר ולא יכולתי להפסיק לקרוא.  הדמות שלה כל כך רצינית וכנה, שאי אפשר שלא לאהוב אותה. יש בה משהו מקסים ורק רציתי לחבק אותה ולהגן עליה. השקפתה הלא מסוננת על החיים הייתה שונה, מרעננת  ונוגעת ללב, והמסע שלה היה יפה ומרגש. חוץ מזה, איך אפשר לא לאהוב מישהו שאומר: “אני אוהבת ספרים יותר ממה שאני אוהבת את רוב האנשים.” הייתי כל כך ממוקדת בה, שצרכיו הרגשיים של ג’ונתן הרגישו לעתים קרובות, משניים. אמנם מדובר בסיפור אהבה רומנטי מתוק, אך הסיפור העיקרי של אניקה שנמצאת על הספקטרום הוא החשוב ומה שהופך את הספר לקריאה כה יוצאת דופן. להגיד שאניקה “מוזרה” זה אנדרסטייטמנט. האופן בו היא מתמודדת עם האתגרים והמצוקות של חיי היומיום שובה לב, מעורר השראה וכובש.

טרייסי גרביס-גרייבס לוכדת את רגשות החרדה ולעיתים ההדרה של אניקה. הרומן עם ג’ונתן, במיוחד במהלך שנות הלימודים בקולג’, היה סופר מתוק, והשימוש בסיפור אהבה פשוט, מוסיף לשלמות ולכנות של הדמויות. הסיפור אולי קצת תמים, חסר ניצוצות וברקים  ונראה שהדברים תמיד מסתדרים עבור אניקה, גם אם הם נראים עגומים לזמן מה, אבל האופטימיות הזו עובדת עבור הספר, כי זה מחזק את הביטחון של אניקה שהדברים יסתדרו עבורה.

דמות משנה נפלאה היא חברתה הטובה של אניקה, ג’ניס, שהייתה באמת אור בחייה. ג’ניס עוזרת לאניקה לנווט בעולם מבחינה חברתית. היא פועלת כ”מתרגמת”, כאשת סוד וכמדריכה. האינטראקציה ביניהן נפלאה והופכת לחברות ארוכת שנים . ג’ניס דואגת לה ומחפשת אותה, מצילה אותה כשאחרים מנסים לנצל אותה. היא זו שאניקה שואבת ממנה רעיונות, ואליה היא פונה לייעוץ בנושא אינטראקציה עם בנים, איפור ואופנה.

“מי שהייתי פעם” הוא סיפור נפלא ומחמם לב על אהבה, קבלה, הכלה, על הזדמנות  שניה, על מסע וצמיחה אישית, חברות, ומשפחה, שנותן קול לדמות נשית עם אוטיזם,  להוביל את העלילה .ההתייחסות לתסמונת בכבוד וברצינות הראויים לה, תוך הוספת הומור ורגשות, נעשה היטב. מנקודת מבט זו הסיפור מאוד מקורי, ייחודי ומרענן!

ממליצה בחום!

נקרא כספר דיגיטלי באתר עברית.לטעימה מן הספר לחצו כאן:

מי שהייתי פעם. פרק ראשון.

הכל בגלל רוזי - גרהם סימסיון

הכל בגלל רוזי -גרהם סימסיון

תרגום :דנה טל

ידיעות ספרים, אחוזת בית .ספטמבר 2019 . 380 עמ'

זהו הספר שלישי והאחרון בסידרת הספרים שכתב גרהם סימסיון המספרת על דון  מ"פרויקט רוזי".

ב"הכל בגלל רוזי" הטילמנים חזרו למלבורן, אוסטרליה, שם דון מקבל תפקיד כפרופסור לגנטיקה באוניברסיטה ורוזי הופכת לחוקרת הראשית בפרויקט לבריאות הנפש. האדסון, בנם של דון ורוזי נמצא במרכז הסיפור. הוא בן 11,  תלמיד בבית ספר יסודי במלבורן, ומראה רבים מהמאפיינים שהקשו על ההתבגרות אצל אביו. האדסון, ילד דעתני עם אישיות חזקה מאד, מתקשה להתערות בבית הספר החדש. יש התפרצויות, משברים, קושי להתחבר עם חברים, הצקות למורה וכו '. 

הטילמנים מוזמנים לבית הספר כדי לדון בסוגיות ההתנהגות של האדסון. רוזי מתעמתת עם המנהלת וצוות בית הספר, דון עושה כמיטב יכולתו לפתור את המצב, אבל מביא לעוד ועוד הסתבכויות. ואם לא די בכל אלה, דון נקלע לשערורייה באוניברסיטה ומואשם (שלא בצדק) בגזענות, דבר שמוביל לאובדן מקום עבודתו, ואילו האדסון מואשם בהריגת ציפור, וצפוי להיות מסולק מבית הספר.  ההמלצה הגורפת מצד כל צוות המורים והעוסקים בחינוך היא לחפש הערכה מקצועית לאוטיזם. דון ורוזי מתנגדים לכך והם חלוקים בדעתם על צוות המורים, בעיקר משום שזה לא ישנה שום דבר אך גם בגלל שזה עשוי להשפיע לרעה על בנם. מכאן ואילך משפחת טילמן מתמודדת עם כמה אמיתות קשות, עם תוצאות מצחיקות אך מחממות לב.

דון מנסה להקל על חייו של  האדסון בבית הספר ולוקח שנה חופשה ללא שכר. הוא יוצר את פרויקט האדסון, ממש כמו שיצר במקור את "פרויקט רוזי".  הוא בונה תכנית בעלת גישה שיטתית וההגיונית להשגת תוצאות. הוא אבא מאוד מעורב ונחוש בדעתו להביא לשינוי בחייו של האדסון ולסייע לו להתגבר על הליקויים שלו. הוא מתאר את התחומים בחיי בנו שצריך לשפר, ומתכוון ללמד אותו מיומנויות חברתיות, לרכוב על אופניים, לברך אנשים, ספורט קבוצתי, להתמודד עם כעס / קונפליקט וכו '.

כשדון לומד איך להיות אביו של ילד מאוד אינדיבידואלי כהאדסון , הוא מבין מהר מאוד שהמומחיות שלו בהתבגרות על סמך נסיונו האישי לא תספיק, והוא צריך לתגבר את פרויקט האדסון  ב"קבלני משנה". הוא כבר למד על בשרו את החשיבות של מערכת תמיכה טובה והוא מנצל את הכישורים והמומחיות של חבריו. לשם כך הוא מזמן אותם (את כל השישה) והם תורמים ברצון ומוכיחים את אמירת הפתגם "דרוש כפר לגדל ילד".

בעודו מסייע לבנו, דון מתמודד עם משבר מקצועי, מסייע לאשתו רוזי להתגבר על סוגיית עבודה לא הוגנת, מסיים תהליך של בדיקה עצמית ומגלה על עצמו לא פחות מאשר מגלה בנו, שמבין שהעולם, למרבה הצער, מחייב את אלו השונים להתאים את עצמם, ושואל האם זה באמת צריך להיות כך?

גרהם סימסיון שוזר במיומנות  את דרכו בין סוגיות כמו האם יש לתייג ילד שיש לו אוטיזם,האם מדיטציה היא התשובה, האם צריך לגרום לאדם הסובל מאוטיזם "להשתלב" או שהחברה צריכה לקבל אותו כמו שהוא.

הסיפור מסופר מנקודת המבט של דון.  לראשונה דון לא מנסה להיות ערמומי או לעשות דברים שלעולם לא היה מנסה בספר הראשון. בספר הזה דון ורוזי שותפים יותר ושניהם מנסים להתמודד עם עבודה והורות.

ל"הכל בגלל רוזי" יש הרבה מה לומר על הספקטרום האוטיסטי והוא עושה זאת בדרך ידידותית לקורא. תוך כדי קריאה לומדים על כך ומתעוררת אמפתיה כלפי מי שנמצא על הספקטרום. הספר מכסה הרבה נושאים חשובים, אך האוטיזם הוא הבולט ביותר ונדון באופן מפורש וישיר יותר בספר זה, מאשר בספרים הקודמים. וכשזה משתלב עם בעיות נוספות הקשורות בתפקידי מגדר, בבריונות, באימהות וקריירה במשרה מלאה, אלכוהוליזם, מחלוקות על חיסונים, אלימות במשפחה ומדעים לעומת רפואה אלטרנטיבית, יש לקורא הרבה חומר למחשבה.

שני הספרים הראשונים היו ממש מעניינים ומהנים לקריאה.

"הכל בגלל רוזי" מרגיש לפעמים יותר כמו הוראות או עבודת גמר על ילד עם אספרגר. הכתיבה טובה, זורמת, קל לעקוב אחרי הסיפור, אבל העלילה בינונית, סופר איטית וארוכה.

המטרה החברתית של הספר ברורה מלכתחילה: לשנות תפיסות שגויות נפוצות מדי ודעות קדומות לגבי המשמעות של להיות "על הספקטרום". מטרתו של סימסיון היא דבר ראוי לשבח, וספר זה עוסק בהקפדה על היתרונות והחסרונות של אבחון פורמלי,  האופן שבו נתפסת שוֹנוּת אישיותית, ועל התוויות שהחברה ממהרת להצמיד לאנשים שלא עומדים בנורמות המקובלות, אך משהו בכל זאת חסר. 

היו לי הרבה תקוות וציפיות  והספר קצת אכזב אותי.

"הכל בגלל רוזי" הוא סיפור על הורות, חברות, על לדעת מי אתה, על התמודדות עם מה שאחרים חושבים שאתה, או רוצים שתהיה, על להיות שונה, ועל להתקבל. אבל הספר הוא בעיקר על שני הורים שאוהבים את הילד שלהם ורוצים את הטוב ביותר בשבילו.

אם אתם כמוני משתדלים להשלים סדרות, כי אתם חייבים לדעת איך זה נגמר, אני חושבת שזו סיבה מספיק טובה כדי לקרוא את הספר.