לילה אחד באוגוסט - ויקטוריה היסלופ

 לילה אחד באוגוסט – ויקטוריה היסלופ

תרגום: שרון פרמינגר

הוצאת ידיעות ספרים

אוגוסט 2021 . 248 עמודים

"לילה אחד באוגוסט" הוא ההמשך לספר המפורסם והאהוב עלי ביותר מבין ספריה של ויקטוריה היסלופ, "האי של סופיה"  וככזה הוא ממשיך את הסיפור על משפחת פטראקיס, ומתמקד בעיקר בסיפורה של אנה.

כמעט עשרים שנה לאחר מכן, ויקטוריה היסלופ חוזרת לפלאקה ולגיבוריה, שברור שמעולם לא הצליחו לעזוב אותה ולהשאיר אותה מאחור. שמועות על תרופה לצרעת מתפרסמות ומביאות תקווה למשפחות החולים ומפחידות עד אימה אחרים. אנה חוששת שאחותה תחזור ותמשיך את מערכת היחסים שלה עם מנוליס שהפך לאהובה. גם מנוליס מודאג מחזרתה של מרייה. לאחר זמן כה רב בנפרד ממנה הוא מרגיש שאינו מכיר אותה ודואג שמא היא תצפה לכך שהוא יכבד את אירוסיהם. העניינים מסובכים עוד יותר בגלל אהבתו העמוקה לאחותה, אנה, והרומן ביניהם על אף שהיא נשואה, ואמא לסופיה.

הלילה של ה - 25 באוגוסט אמור היה להיות חגיגה אך הוא הפך  לטרגדיה והחיים עבור המעורבים, לעולם לא יהיו שוב אותו דבר. הלילה, שאמור היה לשנות את חייהם של בני שתי משפחות, הוא הלילה בו  ספינלונגה סגרה את שעריה והמצורעים לשעבר, בריאים וחופשיים כעת, חזרו למה שאפשר לקרוא חיים נורמליים, וחגגו את האירוע המשמח. אבל, הלילה הזה הפך להיות עד לטרגדיה שתפצל שתי משפחות זו מזו. הזמן עוצר מלכת כאשר שתי יריות נשמעות, ואנה, מתה מאקדחו של בעלה, שלא יכול היה לסבול את בגידתה ואהבתה לגבר אחר.

למעשה, מותה של אנה לא היה הסוף, אלא התחלה חדשה, עבור מי שנשאר מאחור, וכפי שמתברר, זו לא הייתה התחלה קלה, כי כל אחד מהנשארים נאלץ להילחם בשדים שלו, וללמוד לחיות איתם. כל אחד מהם מנסה שוב לעמוד על הרגליים ולבנות את חייו החדשים ובדיוק במסע הזה, של מרייה, אנדריאס, מנוליס, ושל כל אלה שהסתבכו בקרוסלה המוכתמת בדם, עוסק הספר הזה.

 

חשבתי לתומי שהספר יתייחס לחייהם של תושבי ספינלונגה לאחר עזיבתם את אי המצורעים, אבל זה לא קרה. קיוויתי לקרוא עוד על האופן שבו הופעת התרופה וסגירת המושבה השפיעו על פלאקה, על הנרפאים ועל הקהילה. פרט למספר אזכורים, הנושא כמעט ולא עולה, ובוודאי שאינו מרכיב מרכזי  בסיפור. חשבתי שמריה, שחזרה מהאי, כניצולה של צרעת, תהיה הדמות הראשית שתספר לנו את סיפורה, אבל זה בקושי מוזכר, ולמעשה, הספר מתמקד בעיקר בחייהם של מנוליס, מרייה ואנדריאס. מה שהכי הפריע לי זה הניסיון של המחברת להציג את מנוליס כאחד מקורבנות הלילה הגורלי ההוא, כאשר למעשה הוא עצמו אחראי לתוצאה זו.

דמותה של אנה היא הדמות המעוגלת ביותר ברומן. אנחנו מגלים את הכוונות והמניעים שלה יותר מכל האחרים, וחבל שהיא לא נשארה זמן רב יותר בסיפור. רבות מהדמויות האחרות היו לטעמי די חד מימדיות. יש הרבה דמויות בסיפור הזה, שמופיעות ונעלמות ומופיעות אחר כך שוב, ולעיתים זה היה מבלבל כי לא ידעתי מי הדמות ומה הקשר שלה.                      

ויקטוריה היסלופ מתארת את צדדיה היפים של יוון, המסורת, המנהגים וערכי משפחה, אבל אם לומר את האמת, לא הרגשתי שהספר הזה מוסיף הרבה לספר הראשון . התחושה במהלך הקריאה היתה כמו קריאה של תיעוד אירועים שקרו ביוון לאורך פרק זמן, (כ"שנה לאחר מכן ... ") או כמו אוסף סיפורים קצרים על יוון ואנשיה שמשולבים באופן אקראי. כל אלה לא גרמו לי להרגיש חיבור לדמויות, והעלילה הרגישה מאולצת.

זהו אינו רומן על צרעת, וככזה הוא אכן מאבד חלק מהקסם של קודמו. ההמלצה שלי לקוראים היא שאם עבר זמן רב מאז שקראתם את "האי של סופיה", כדאי לקרוא אותו שוב לפני שתקראו את ספר ההמשך. אני חושבת שרק כך תרגישו קרובים לדמויות, כשסיפור הרקע של רובם יהיה כבר מוכר.

אולי אני מחמירה בסקירה שלי. הציפיות שלי היו גבוהות ואני מרגישה מאוכזבת שהספר הזה לא סיפק אותן. עם זאת, אני מתארת לעצמי , שאלה שקראו ואהבו את הרומנים הקודמים של היסלופ יהיו להם אותן ציפיות לסיפור עמוק, עשיר בהיסטוריה ומעורר השראה.  בעיני, הספר הזה רחוק מאותה הליגה.

 

לשיקולכם.ן

האנשים שאהבנו – ויקטוריה היסלופ

האנשים שאהבנו – ויקטוריה היסלופ

תרגום: שרון פרמינגר

ידיעות ספרים . ספטמבר 2019 .

עותק דיגיטלי מאתר E-vrit

הסיפור מתחיל באתונה בשנת 2016.

אנו פוגשים את תמיס כשארבעה דורות של משפחתה מתאספים בביתה הצר מלהכילם לחגוג את יום הולדתה ה- 90.  הרבה מתנות נתנה לילדיה ונכדיה במהלך חייה. עכשיו היא עומדת לתת להם את מתנתה האחרונה. לספר להם את הסיפור שלה, שהוא הסיפור שלהם. היא מספרת אותו לשניים מנכדיה הבוגרים- פופי שגרה בסמוך אליה, וניקוס שהגיע מאמריקה- והסיפור הזה מחזיר אותנו לשנת 1930 ויחד איתם אנחנו שומעים את קורותיה כשהיא פותחת את לבה בפניהם.

תמיס ואחיה גדלו בילדותם אצל סבתם. הרומן צועד אחורה בזמן אל ילדותה המוקדמת כשהעולם הוא מקום של התרגשות ופליאה עבורה, לצד ילדות עצובה ללא אם ואב לצידה. הילדים גדלים בבית סבתם וכל אחד מגבש את דיעותיו לגבי מצבה של יוון, השלטון, ומצב האזרחים. השנים חולפות ומלחמה מתקרבת. הגרמנים פולשים ויוון חיה תחת כיבוש נאצי. המשפחה חלוקה בדיעותיה בכל מה שנוגע למלחמה הזו, וחלוקה בדעות הפוליטיות שלה לגבי הגרמנים, האיטלקים ובעיקר בתמיכה במפלגת הימין ו/או השמאל של השלטון היווני. כשהמלחמה מסתיימת וכולם חושבים שהגרוע מכל כבר מאחוריהם, הקומוניסטים שולטים ביוון, יש מלחמת אזרחים ואחריה מגיע השלטון המדכא של החונטה הצבאית וביטול המלוכה היוונית, עד ימינו.

אנחנו עוקבים אחרי תמיס בבגרותה, כשהיא עומדת  בפני אתגרים רבים, כועסת על חבריה היוונים ששיתפו פעולה עם הנאצים. היא מקבלת את ההחלטה להילחם לצד הקומוניסטים. וכשהיא נתפסת עם חבריה, היא נאסרת ונשלחת לאי מקרוניסוס ואח"כ לטריקרי. היא משלמת מחיר כבד על כך שרדפה אחרי חלומה לבנות יוון טובה יותר. קראתי את הפרקים המוקדשים לתקופה הזו  לאט. הרגש עולה מכל מילה ומילה. בתקופת המאסר של תמיס, הכל כשר בעיני סוהריה שמנסים לשבור את גאוותה ואת רוח ההתנגדות שלה ושל חברותיה. יש אלימות, אי צדק, עבודה קשה וגרוע מזה. רגעי השמחה הקטנים, האכזריות המחרידה שהיא סובלת, נחישותה המוחלטת להיות נאמנה למטרה שהיא מאמינה בה תוך התעלמות מוחלטת מהנוחות וההישרדות שלה מתוארים בצורה אמינה ונוגעת ללב. וכשהיא מספרת את הסיפור, אפשר רק לדמיין מה המשפחה שלה חושבת ועוברת איתה. זה הכאב שהיא נושאת עמה כל חייה.

"האנשים שאהבנו" הוא ספר חזק, סוחף, דרמתי, שאין בו רגע דל, שעוקב אחרי חייה של תמיס מצעירותה ועד זקנתה. סיפור שמתחיל כחיים פשוטים של צעירה, והולך ומתפתח לחיים של גְּבוּרָה מדהימה, נחישות וחמלה בלתי אנוכית. תמיס חיה חיים יוצאי דופן, מלאים סערה פוליטית וחוסר הרמוניה משפחתית, ועוברת מסע אמוציונלי עד כאב. סיפורה הוא סיפור של שברון לב, מלא ברגעים שרודפים אותה עד יומה האחרון.

היה מעניין לראות כיצד תמיס שהיתה צעירה ביישנית, שחיה בצילם של אחיה ואחיותיה הגדולים, הפכה לאישה החלטית, נחושה ובעלת תושייה, שהפגינה אומץ רב לאורך כל חייה.  אף על פי שהסיפור של תמיס הוא בדיה, הוא נבנה סביב אירועי חיים אמיתיים. אני בטוחה שיש הרבה יוונים שהיו עדים לזוועות שאתם היא התמודדה לאורך חייה. יש כל כך הרבה מה ללמוד על ההיסטוריה של יוון באותן שנים, ועל הכיבוש הגרמני שלה. אני מודה שלא ידעתי דבר על כך. הסופרת מציגה זאת בצורה נגישה מאוד, ושופכת אור על המורכבות והטראומה בעברה של יוון.  ברור שהסופרת חקרה בקפדנות את הנושא, וחלק גדול מהפרטים מזעזעים, ומתארים עם גאה שנמלט מעול הדיכוי הנאצי רק כדי לעבור למאבק פנימי עם כוחות פוליטיים שונים שנלחמים בעמם, באכזריות בלתי ניתנת לתיאור.

זהו סיפור עוצמתי ומזעזע של דמויות מדהימות העומדות בפני אירועים אכזריים וטראומטיים.  בזכות כשרון הכתיבה שלויקטוריה היסלופ קל מאוד לדמיין את יוון של פעם כשהייתה מדינה מפוצלת מבחינה פוליטית, וחיה בעוני ומצוקה, וכשקוראים, רואים תמונה כוללת של דרמה אנושית קורעת לב ומטלטלת על רקע יוון השסועה.

עבורי הספר היה מרתק, וכמובן, שובר לב.