חיים יפים – וירז'יני גרימאלדי

חיים יפים – וירז'יני גרימאלדי

תרגום: מיכל אילן

הוצאת כתר

ינואר 2026. 328 עמודים

 

זהו סיפורן של שתי ילדות קטנות שגדלות באבל ואלימות, באלכוהוליזם ובהתעללות של אמם, שתי נערות שבונות את עצמן למרות משפחתן השבורה. זהו סיפורה של סבתא, מימה, שאהבה את נכדותיה יותר מכל דבר אחר, אך לא יכלה להגן עליהן מפני העולם, כי לפעמים האלימות הגרועה ביותר נמצאת בתוך הבית.

סיפור על משפחה, המתמקד באַגָאת וְאֶמָּהּ, שתי אחיות לבית דלורם. בצעירותן הן היו קרובות מאוד, אך ככל שהשנים עוברות, המשפחה מתפרקת וכך גם הקשר בין האחיות.

אמה היא הבכורה מבין השתיים, זו שמגוננת תמיד על אגאת, שכאחות הצעירה, תמיד הרגישה פחות מובנת על ידי כולם. היא מאורגנת, מסודרת, נשואה ואם ונראה שיש לה הכל. אגאת פזיזה, תזזיתית, כל חייה עברו עליה בעליות ומורדות.  התחילה עבודות ופרויקטים רבים, ניהלה מערכות יחסים אך תמיד איבדה בהם עניין.

 

מי שתומכת בהם לאורך השנים, ומקיפה אותן באהבה עד אין קץ,  זו מימה, סבתן האהובה, שחיה בחבל הבסקים, ושביתה היה המקום היחיד בו הרגישו בטוחות, וזכו לחום ואהבה וארוחה טעימה וחמה.

 

בהווה, סבתא מימה הלכה לעולמה, ביתה עומד להימכר, ושתי הנשים הבוגרות, שבחמש השנים האחרונות היו בנתק מוחלט,  מחליטות לבלות שבוע יחד בבית סבתן, לפני שהוא נמכר. הן חוזרות לבית המכיל את מרבית זיכרונות ילדותן הטובים, אך יחד איתם צפים הזיכרונות הרעים והצלקות שמלוות אותן מאז.

הרומן מסופר בפלאשבקים, מילדותן ועד ימינו, ואנו פוגשים דמויות אמיתיות, מצולקות, שאפשר להזדהות איתן, וקוראים על נושאים שמשקפים את החיים. אנו נחשפים לתפקוד לקוי של המשפחה, מחלות נפש, אבל, אלכוהוליזם, התעללות ואלימות הורית. למרות כל אי ההבנות, הקשר בין האחיות חזק, והן מבינות כמה הן בנות מזל שהיה להן אחת את השנייה.

יש הרבה כאב ברומן הזה, אך יש גם תחושה של אהבה, אחווה, גם אם בצידה תסכול, צער ואשמה . זה לא סיפור על אהבה רומנטית, למרות שיש קצת מזה, אבל זה לא המוקד. זהו סיפור החוקר את תהפוכות המשפחה, את התסכולים, את הכאב ושברון הלב של צפייה במישהו אהוב מתפרק, וחוסר האונים של מה צריך לעשות כדי לעזור לו. אמה ואגאת  לומדות כיצד לקבל את הדברים שאינן יכולות לשנות, להתעמת עם עבר רווי טרגדיה ושברון לב, להכיר ולתקן מערכות יחסים מתוחות ארוכות שנים, ובסופו של דבר להבין שיש תקווה, שחיים יפים מחכים להן ושעליהן ללמוד ליהנות מכל רגע.

 

ההתחלה היתה איטית, הסיפור מסופר מנקודות מבט מתחלפות, ונע הלוך ושוב בזמן. למרות שכל קטע מגיע עם כותרת משייכת, התקשיתי לפעמים לזכור איזו אחות מספרת, אבל לאט לאט הספר מצא את דרכו אל הלב, והכל נעשה ברור.

אהבתי את תיאורי הנוף של חבל הבסקים, כפי שנראה דרך זיכרונותיהן וחוויותיהן של אגאת, אמה ומימה, וללא ספק שלישיית הנשים הזו כבשה את ליבי , הן בזכות סיפורן והן בזכות אישיותן, מערכות היחסים שלהן וכל מה שניתן ללמוד מהן. למרות ההבדלים ביניהן, שתיהן הצליחו לגעת בי, לרגש אותי, במיוחד על ידי הבנת ההקשר שבו הן גדלו.

 

על וירז'יני גרימאלדי אין צורך להמליץ. כל אחד מספריה הקודמים נפלא. "חיים יפים" הוא עוד פנינה פרי עטה, סיפור מתוק-מריר רגיש, קולח,עם פרקים קצרים, על קשרי משפחה וכיצד הם משפיעים על מהלך חיינו.

ממליצה מאד.

 

הגיע הזמן להדליק את הכוכבים - וירז'יני גרימאלדי

הגיע הזמן להדליק את הכוכבים - וירז'יני גרימאלדי

תרגום מיכל אסייג

הוצאת כתר

יולי 2020 . 309 עמ' מודפסים

אנה, גיבורת הרומן "הגיע הזמן להדליק את הכוכבים", גרה בצרפת. היא מתקרבת לגיל ארבעים והיא אם חד הורית שמפרנסת את שתי בנותיה, קלואי המתבגרת בת ה-17 ולילי בת ה-12.  היא עובדת שעות ארוכות במסעדה ומרוויחה מעט מאוד, וההתמודדות עם חובות שלא נגמרים גוזלים את כל זמנה ואת כל האנרגיה שלה. כתוצאה מכך הקשר עם בנותיה הוא כמו גרב צמר קרועה, שאין זמן לתקן אותה, אך נאלצים להמשיך ולגרוב אותה.

גם אצל קלואי ולילי החיים אינם דבש. קלואי לא מצליחה לפתח יחסי אהבה בריאים, ולילי מתקשה באינטראקציה עם בני גילה ומוטרדת בבית הספר. הן נאבקות בבית הספר, הן נאבקות אחת בשניה ומתמודדות עם העובדה  שאביהן אינו נוכח בחייהן.

אנה מתקשה להתמודד עם החובות ההולכים וגדלים. היא מיואשת מהחשבונות שנערמים, אובדן עבודתה, הנושים שבדלת ביתה, ומעל הכל מהגילויים על התנהלותן של שתי בנותיה.

בתמורה לפיטוריה, היא מתמקחת עם הבוס שלה על פיצויי פיטורין בסכום השווה לחובותיה, אך סבתא שלה מפתה אותה לקחת את הכסף ולצאת לטיול עם בנותיה בקראוון של אביה, כדי לפזר את האפר של סבא שלה בנקודה שבה ניתן לראות את הזוהר הצפוני.

הבנות לא מתלהבות מהרעיון אבל אין להן ברירה. אנה מחליטה "לברוח" לזמן מה ולהשאיר את הבעיות מאחוריה. היא לא יכולה להחזיר את הזמן לאחור, אבל העתיד עדיין לא נכתב, ולהן לא נותר אלא להצטרף אליה. הן יוצאות בקראוון לטיול חוצה מדינות, לסקנדינביה. בדרך הן מצטרפות לקבוצה של מטיילים בקראוונים, והאנשים שהן פוגשות בדרך והזמן המשותף גורמים לאם ולבנות להעריך את ההזדמנות הזו ולקרב אותן אחת לשניה ולהעריך את עצם היותן  משפחה.

 

העלילה נוגעת ומרגשת במיוחד. במהלך הקריאה צחקתי, ולא אחת הזדהיתי עם  הדברים שנאמרו והארועים שהשלוש חוו, תוך כדי נסיונן להתמודד עם השדים הפנימיים שלהן, שכללו בין היתר התקפי חרדה, רגישות יתר, צורך בהכרה, פחד נטישה, הצבת גבולות, הסתגלות וקבלת השונה.

הספר נכתב מנקודת מבטן של האם וכל אחת משתי הבנות. מחשבות האם, הבלוג של הבת הגדולה והיומן של הבת הצעירה, שבו כל אחת חושפת את רגשותיה ומחשבותיה על המתרחש. נהניתי במיוחד לקרוא את יומנה של לילי הצעירה,  שהיה מלא הומור.

וירז'יני כותבת כל כך יפה. סגנון הכתיבה הייחודי לה, הוא פשוט וקריא, והקורא נכבש בקסם המילים שמבטאות רגישות, ריאליזם ומעל הכל הומור. כל הניואנסים של מערכת היחסים בין אמהות ובנות, הקונפליקטים, האהבות והפגמים שבה, מתוארים בעדינות ובנועם.

זה סיפור שיכול להיות סיפורן של הרבה אמהות חד הוריות שלא יכולות להתגבר על החובות, לא יכולות ליצור מערכת יחסים מתקשרת עם הילדים שלהן, שלא יכולות לאהוב את עצמן.

סיפור שיכול להיות סיפורן של הרבה נערות מתבגרות, נערות פגיעות, אבודות, שנקרעות בין אהבה לאביהן לאהבה לאמא שלהן.

סיפור שמדמה את החיים לנסיעה באוטובוס. מה שיקרה בחיינו תלוי בנו, כי אנחנו אלה שנבחר מי יצטרף לנסיעה שלנו באוטובוס. ולכל אחד מהאנשים שנבחר, תהיה השפעה על מהלך חיינו.

רומן שמעורר תקווה ואופטימיות. לא משנה כמה דאגות מצטברות ועד כמה הן מתעצמות, אסור להתייאש.  לכל בעיה ניתן למצוא פתרון.

 

סיפור על איחוד מחודש של משפחה, אהבה, חוסן והפקת המיטב מכל יום.

מומלץ בחום!

 

היום שבו ירקדו זיכרונותינו - וירז'יני גרימאלדי

היום שבו ירקדו זיכרונותינו - וירז'יני גרימאלדי

תרגום: מיכל אסייג

הוצאת כתר

מאי 2021. 275 עמ

סמטת יונקי הדבש הוא רחוב ללא מוצא שיש בו ששה בתים בלבד ורק תושביו עוברים בו.

בבית מס. 1 חיים אנטול ומרסין

בבית מס. 2 חי גוסטב

בבית מס. 3 חיה רוזלי

בבית מס. 4 חיה ג'וזפין

בבית מס. 5 חי מריוס

ובבית מס. 6 לא גר עכשיו אף אחד והוא עומד ריק.

 

אבל בשנת 1955 הסמטה שקקה חיים. זוגות צעירים מלאי תקווה החלו בה את חייהם, כשהם עוזרים אחד לשני, וחייהם משתלבים ונפרדים בעוד השנים עוברות.

מרסלין, עקרת הבית הביישנית וחסרת הניסיון, שבעזרת שכנתה רוזלי, זמרת ברים שחולמת על ברודוויי, אוזרת אומץ, יוצאת לעבוד ומוצאת את קולה. ז’וזפין, שנשואה לגסטון יפה התואר ומשוועת לילד, עד שטרגדיה לא צפויה משנה את עתידה, ומריוס, נגן הסקסופון מפריז, שהתאהב באשתו כשראה אותה יושבת בקהל באחת מהופעותיו.

שישים וחמש שנים לאחר מכן, כשהם בשנות ה-80 לחייהם, עצי הברוש שנטעו בין הבתים גבהו, הזיכרונות תלויים על הקירות והם מדברים אחד עם השני רק במקרה חירום. כשמגיעה הידיעה על כך שראש העירייה עומד לגלח את הסמטה כדי להפוך את זכרונותיהם, חייהם, והבתים שלהם לחניון ואת הכיכר עם עצי השזיף בה נהגו להיפגש, לבית ספר, הם שוכחים את כעסי העבר והופכים לחבורת ”השמוניסטים המופלאים”, כדי להילחם ולגרום לראש העיר להבין שהוא לא ינפנף אותם בקלות כי הם מוכנים להילחם על עתידם ועברם, לשמור על שלהם, הן על הקירות והן על הזיכרונות, ולהסיר את הגזרה. הכל הולך: אין להם מה להפסיד.

הקבוצה הקטנה מנסה ליצור באזזזז בכל האמצעים, ולעורר את דעת הקהל על העוול שעומדים לעשות להם והם נוקטים בפעולות שונות כדי  להביע את התנגדותם להחלטה הפוליטית זו. המאבק שלהם מעורר הד תיקשורתי שהם בעצמם לא ציפו לו, והם הופכים בהדרגה ל"סלבריטאים" אמיתיים.

הסיפור של תושבי סמטת יונקי הדבש מתגלה במהלך הקריאה, בין סצנות שגורמות לצחוק ולעיתים גם לבכי. אי אפשר שלא לאהוב את תושבי הסמטה, אנשים רגילים, עם פגמים וחולשות, שההבדלים ביניהם הופכים את הרומן למה שהוא.

את הסיפור מספרת מרסין, והוא מתחיל בהיותה בת 20 בשנת 1955 וממשיך לאורך 65 שנים,  עם פלשבקים, קדימה ואחורה, אל השנים שחלפו מאז ועד עתה. בפרקים קצרים, מרסלין מתקדמת עם השנים ופורשת את חייהם של תושבי סמטת יונקי הדבש, על השמחות והטרגדיות, האהבות והמריבות, ועל המאבק העיקש האחרון שאליו הם יוצאים בזקנתם, המאבק על ביתם.

נהניתי לראות את השינוי שעובר על מרסלין. בהתחלה היא קרה מאוד, סרקסטית ולפעמים מרושעת, אבל בהמשך היא הופכת לחביבה ומצחיקה. היא מתחברת מחדש לגרגואר, הנכד שלה, מדברת על מה שפגע בה בעבר והחיוך מתחלף בדמעות תוך כדי גילוי סודותיהם וסבלם בעבר ובהווה.

מרסלין מספרת סיפור אהבה נפלא, סודות של משפחה ועצמתם של הקשרים שהופכים לידידות אמיצה. היא מתארת את החברות, האהבה, המשפחה, הזמנים טובים, הטרגדיות שהפכו את חייהם על פיהם, הרגעים של העבר  שהשתלבו בהווה והשנים שחלפו. כל אלה הפכו את הדמויות לחיות ואמיתיות ואי אפשר להישאר אדישים אליהם.

 

וירג'יני גרימלדי מצליחה למצוא את האיזון המושלם בין הומור, דרמה ורגישות, והתחושה היא כאילו אנחנו חיים יחד איתם ועוברים יחד איתם את העליות והמורדות של מערכות היחסים ביניהם.

הספר קליל, ולרוב מצחיק, אך הוא מכיל נוסטלגיה, בעיות  זקנה, סניליות, ירידה בעצמאות, ביקורים קבועים אצל הרופא או בבית החולים, מוות, ועוד. נהניתי להכיר את קבוצת החברים הזו ואת הקשר ביניהם שנמשך לאורך עשרות שנים.

"היום שבו ירקדו זיכרונותינו" הוא סיפור יפה ואנושי . באמצעות זכרונותיה של מרסלין, אנחנו מתוודעים לסיפורי האהבה של חלקם, לסודות משפחתיים של אחרים, אך מעל לכל, לכוחם של הקשרים שנוצרו בין השכנים. כל אלה מסופרים במסווה של הומור על הזקנה, על האהבה שנמשכת למרות הפגמים, ועל הידידות והחברות שנשברה ונולדה מחדש כנגד כל הסיכויים.

 

ממליצה!