שמאל, ימין, שכול - יוסי צור ואיריס שגב

שמאל, ימין, שכול - יוסי צור ואיריס שגב

הוצאת סלע מאיר

אפריל 2023. 238 עמודים 

סיימתי אתמול לקרוא את הספר ומהבוקר אני מנסה למצוא את המילים.

הסיפור שלהם מתחיל, במידה רבה, ביום שהסיפור של ילדיהם הסתיים.

מעולם לא נכתב ספר כזה על ידי שני אנשים שדעתם כל כך שונה זה מזה, ושההבדלים ביניהם עצומים.

שכול של הורים הוא אובדן מהקשים ביותר בחוויה האנושית. הוא פוגע בכל הקצוות של האוכלוסייה. הוא מגיע לכל מקום ואינו יודע להפריד בין ימין לשמאל, בין מגזר למגזר, ובין דעה פוליטית אחת לדעה אחרת.

הספר נכתב כשני טקסטים נפרדים, בשני קולות, וכל קול מאופיין באמצעות גופן אחר, על ידי שני הורים שכולים : איריס אימו של נמרוד הי"ד, ויוסי אביו של אסף הי"ד. הסיפורים השונים שולבו לסיפור אחד, ומתוך הכאב העמוק ביותר יוצא מסר מְאַחֵד.

 

"שנינו ישראלים שאוהבים את המדינה ורוצים שיהיה בה טוב לילדינו ולנכדינו.

שנינו הורים שכולים.

שנינו עוסקים בפעילות חברתית ובהנצחה, גם אם בכיוונים שונים הנובעים מההבדל בין הדעות הפוליטיות שלנו. 

[....]

החלטנו באופן מודע שחשוב יותר לשמר את המשותף מאשר לריב על השונה."

 

 

יוסי צור אבד את בנו אסף (“בלונדי") בן ה - 17 בפיגוע התאבדות בקו 37 ברחוב מוריה בחיפה במרץ 2003.

איריס שגב שכלה את בנה נמרוד (נמרודי) בן ה- 28 במלחמת לבנון השנייה, בקיץ של 2006. הוא נפל כשהטנק שלו נפגע ממטען צד וטיל נ"ט.

איריס ויוסי מעידים על עצמם  שלא היו מעורבים פוליטית לפני האסון. אבל אחריו, איריס פנתה שמאלה, הפכה פעילה באירגונים שדוגלים בשיח עם פלסטינים, והיא חברה בפורום המשפחות הישראלי-פלסטיני. יוסי מנגד, הלך ימינה. הוא חבר בפורום המשפחות השכולות "בוחרים בחיים", שפועל בין היתר כנגד שחרור מחבלים בעסקאות שבויים, להגברת ההרתעה מול מחבלים פוטנציאליים, ופעיל בדבקות להחמרת הענישה של המחבלים ולשלילת זכויות מחבלים ואסירים פלסטינים.

החזון המשותף של שניהם מתייחס לשלום ולכבוד הדדי בין בני אדם, ולתקווה שיבוא היום והמציאות של משפחות שכולות בחברה הישראלית לא תתקיים .

הויכוח ביניהם הוא על הדרך.

יוסי רואה בדעותיה של איריס תמימות הרת אסון. איריס רואה בדעותיו של יוסי יאוש שרק יגביר את מעגל הדמים. 

ברגישות, בכבוד ובלי לעשות זה לזה הנחות החליטו השניים לשטוח את סיפורם האישי , וסיפורה של הישראליות כולה. ועל אף שההבדלים ביניהם נוגעים לפצעים העמוקים ביותר בחייהם, הם חברים טובים  שמכבדים אחד את השני, שחשוב להם יותר לטפח את החברות ביניהם על אף הכיוונים המנוגדים שבהם הלכו, מאשר "לריב" ולהפוך לאויבים אידיאולוגיים.

על זה הסיפור שלהם.

הם מדברים על כל מה שאסור לדבר עליו. ההיררכיה של השכול, ההפליה בין השכול הצבאי לשכול של נפגעי פעולות איבה, על האחראים למות בניהם, היאוש מול עמדתן של משפחות שכולות "מהצד השני" והמאבק הבלתי אפשרי, היומיומי ,בחלל שהותירו הבנים וההתמודדות עם הסופיות של המוות. 

לדעתם ואמונתם, למרות הפערים בתפיסות הפוליטיות ביניהם, הם מקווים שהספר שכתבו יגרום לאנשים להבין שאפשר לנהל דיון ולדבר אחד עם השני, שמותר להתווכח ולא חייבים להסכים עם כל דבר, אבל הכבוד ההדדי חייב להישאר, בלי לנסות לשכנע, בלי לנסות לשנות, בלי להקצין ולפלג עד כדי איבוד החברות ביניהם. כל מה שצריך לעשות זה פשוט להקשיב.

 

בתקופה בה נדמה שהשסע הפוליטי מאיים להכריע אותנו, "שמאל ימין שכול" מכריח את הקורא משני צידי המפה הפוליטית להטות אוזן, לפתוח את הלב, ולקבל את הנחת היסוד של המחברים: 

על אף המחלוקות והדרכים השונות – הם ימשיכו לאחוז בהערכה, בכבוד ההדדי ובקשר ביניהם.

 

"שמאל ימין שכול" הוא לא ספר רק על השכול הפרטי שלהם. בצד הכאב הפרטי המסרב להיעלם, זהו ספר על השכול הישראלי, ועל החיים איתו, זה ספר על התמודדות עם המוות, על הפעילות והאידיאולוגיה של כל אחד מהם. על הימין ועל השמאל בישראל שבימים אלו נמצאים בראש השיח הציבורי.

יש בו קטעים מצמררים. יש בו קטעים מאד מעניינים. זה הסיפור העצוב של החיים במדינה שלנו. יש בו מעין תמונת ראי למציאות החיים הישראלית.

היחודיות של הספר היא בכנות וברגישות של הכותבים שבאים לידי ביטוי בהתנהלות ובהחלטות הענייניות והאמיצות שלהם. גם מי שחושב שהוא מכיר את השכול יגלה שהוא לא מבין את כל עומק הדברים שמסביב, של ה"לפני ואחרי".

את הסיפור של יוסי צור אני מכירה מקרוב. מאד.  ועדיין קראתי את הספר בעניין רב,  ואני מוקירה על שניתנה לי ההזדמנות לקרוא משהו כל כך אישי, ומצד שני גם ללמוד יותר. הוא מרתק, הוא כתוב היטב ומאוד קולח.

זה אינו רק ספר זיכרון או הנצחה, אלא מקור השראה לחיים. זהו סיפור חשוב וכאוב על האובדן ועל הכוחות להמשיך בחייהם ולשמר את זכרם.

 

ממליצה מאד!

 

ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים בפורמט מודפס וגם בפורמט דיגיטלי.

שמאל, ימין שכול - לרכישה

חתן הפרס – יעל טבת קלגסבלד

חתן הפרס – יעל טבת קלגסבלד

הוצאת כנרת זמורה-דביר

ספטמבר,2020. 270 עמודים

 

"חתן הפרס" ספרה של יעל טבת קלגסבלד, הוא סיפור שיש בו הקבלה לפרטים וארועים אוטוביוגרפיים מחייה, ולפרידה שלה ושל משפחתה מאביה, הסופר זוכה פרס ישראל, שבתי טבת ז"ל.

שבתי טבת היה סופר, עיתונאי ומחזאי, שכתב בין היתר את הביוגרפיות של דוד בן גוריון ומשה דיין. בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים הוא כתב ספר בשם "חשופים בצריח" שתיאר, די לראשונה בתולדות ישראל, מלחמה מזווית הלוחמים.  קצת לפני גיל 80 הוא לקה באירוע מוחי שנטל ממנו את יכולת הדיבור והקריאה. שנתיים אחר כך הוענק לו פרס ישראל, ועשר שנים אחר כך הוא נפטר בביתו.

 

"חתן הפרס" מספר על נוגה אדר, שלוקה באירוע מוחי, על בתו ענת אדר,ורעייתו, הלה, המלוות אותו כל אחת בדרכה, לאורך תהליך ההתדרדרות במצבו, ומתמודדות כל אחת בדרכה עם הכאב, עם הנסיון להיאחז בתקווה, באופטימיות לצד יאוש.

 

ענת אדר מספרת בספר על נוגה, אביה הכריזמטי, שהיה אחד המחזאים המוכשרים והמצליחים, איש של מילים, זה שמצליח לראות את נפש האדם, לדייק בתמציתיות את מה שיש לו לומר, לעמוד על שלו, להאמין בצדקתו ולהביע את שעל ליבו ללא היסוס,  שדגל ב "נאה דורש נאה מקיים", אדם שנראה מבחוץ קשה כאגוז אך רך מבפנים. על מערכת היחסים שלהם כאב-בת, על המעורבות שלו בחייה וההשפעות של דיעותיו על התנהלותה.

הילה, אשתו של נוגה, עמוד השידרה של המשפחה, היא אשה נחושה, נבונה ואופטימית שתמיד רואה את חצי הכוס המלאה, זו שנשואה לאיש המילים, וממעטת בהם בעצמה, אך מצליחה בכשרון מיוחד לקרב אליה את מי שהיא רוצה, לדלות אינפורמציה ממי שבקרבתה מבלי לספר אפילו פרט אחד הנוגע למשפחתה.

ענת אדר היא "הבת" של אביה, רווקה תל אביבית, בת 35, שחיה עם לברדור  שתלטן, עורכת מדור ספרות באתר אינטרנט גדול, שכותבת סידרת כתבות בשם אחר, היא זו שמספרת מנקודת מבטה, לפעמים תוך התבוננות מהצד, בחיוך ובעין חדה, על החיים בצל אביה, ועל הפרידה ממנו, על המסע שעוברת המשפחה כולה ובפרט היא תוך העלאת זכרונות מתקופות שונות בחייה, מרגע הארוע, ועד המוות, והתובנות שהיא מגיעה אליהן.

לצד ההתמודדות עם צילו של האב, והפרידה ממנו, מתוארות 2 פרידות נוספות, איתן ענת מתמודדת. האחת, פרידה מבן זוגה שערב חתונתם אמר לה שהוא לא אוהב אותה מספיק וריסק את חלום הזוגיות שלה, והשנייה, פרידה משני, חברת הילדות הטובה ביותר שלה, שהפיצוץ ביניהן והיעלמותה מחייה גרמו לה לפקפק בנאמנות ארוכת שנים, אך גם להתייסר על האובדן, ובסופו של דבר להפיק ממנו משהו טוב, שיעור לחיים על כוחה של הסליחה.  

יש גם מעט אופטימיות שמתבטאת בניצני רומן חדש בחייה של ענת.

 

"חתן הפרס" הוא הספר האהוב עלי עד כה בשנת 2021 - ואחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה.

ספר סוחף, מרתק, מלא חמלה, שמתאר באופן כן, עצוב אך גם בהומור, את תהליך הפרידה מהורה מבוגר, סיפור על משפחה,זוגיות, חברות, אובדן, וכוחה של מחילה גם אם היא מגיעה מאוחר.

מאד אהבתי. ממליצה בחום!