כבו את הירח - קריסטן היגינס

כבו את הירח - קריסטן היגינס

תרגום: שרון פרמינגר

הוצאת כנרת זמורה דביר

ינואר 2023. 416 עמודים

הרומן החדש של קריסטן היגינס "כבו את הירח"  מספר את סיפור אהבתם של ג'וש ולורן. סיפור מרגש ובו בזמן קורע לב על אובדן, אבל, ריפוי ואהבה.

לג'וש וללורן יש קשר אהבה עמוק. הם צעירים, יפים ומוכשרים. לורן מעצבת חלל וג'וש שנמצא על הרצף האוטיסטי הוא ממציא פטנטים מוכשר ביותר וברזומה שלו תארים אקדמיים.

השניים נשואים באושר כ 3 שנים, ועסוקים בתכנון עתידם עד לאותו יום גורלי בו  לורן מאובחנת כחולה במחלת ריאות סופנית. האבחנה שלה מאלצת את ג'וש להשלים עם העובדה שהוא לא יכול להציל את לורן, אפילו הגאונות הטכנית והכסף שלו לא עוזרים. 

נשואה לאהבת חייה, לורן נחושה להפיק את המרב משנותיה האחרונות. וכשהמצב מחמיר ג'וש מטפל בה באהבה ובמסירות רבה.  כשהיא הולכת לעולמה, עולמו מתמוטט והוא מאבד את דרכו. היא הייתה העולם שלו, החברה הכי טובה שלו, המורה שלו. הוא חסר אונים לחלוטין, ובהיותו על הרצף הוא מאותגר חברתית, שוכח לאכול, מסתגר ואינו יוצא מהבית ומתאבל על לורן אבל עמוק.

לורן שידעה עד כמה יהיה לג'וש קשה להתנהל ללא נוכחותה, כותבת לו 12 מכתבים אותם השאירה בידי חברתה הטובה. המכתבים אמורים לעזור לו להתמודד עם תהליך האבל, והוא יקבל מכתב אחד בחודש במהלך השנה הראשונה שלאחר מותה. במכתבים היא מאתגרת את ג'וש להתגבר על הכאב שהוא חווה ולהתחיל בתהליך הריפוי. בכל מכתב ניתנת לו משימה אותה עליו לבצע. המשימות לא קלות לו, ובמסע שהוא עובר הוא חווה התקפי זעם, עצב בלתי פוסק ורגעים של בידוד מוחלט. אבל לורן ידעה למה הוא יזדקק, והמשימות שהיא שלחה אותו לבצע, העלו בסופו של דבר את חייו על מסלול אחר, הביאו לו את החבר הכי טוב, הביאו לו תחביב חדש, הם עזרו לו לכבוש את הפחדים שלו, והם עזרו לו למצוא שוב אהבה. גם משפחתה וחבריה תומכים בו בדרכים שמעולם לא ציפה להם ומסייעים לו להתמודד, ולאט לאט הוא מתגבר על האבל, העצב והכאב, נפתח לעולם  ומתחיל לחיות את חייו שוב.

העלילה מסופרת משתי נקודות מבט.

אחת של ג'וש, באמצעותו הקורא חווה את האובדן לאחר מותה של לורן ואת המסע שהוא עובר במהלך שנים עשר החודשים שלאחר מותה, והשניה דרך עיניה של לורן עצמה, שעוברת תהליך אבל משל עצמה כשהיא מתמודדת  עם העובדה שהיא גוססת. לורן כותבת מכתבים אל אביה שנפטר ובאמצעותם אנו לומדים על הקשר ביניהם, מכתבים בהם היא משתפת אותו על כל מה שקורה בחייה בעבר, לפני ואחרי מותו. היא מדברת איתו על הפחדים שלה, על כמה שהיא עצובה שהיא תעזוב את ג'וש לבד ושלא נולדו להם ילדים. היא גם מעבירה את תקוותה שהיא תתאחד איתו בחיים שלאחר המוות.

לורן היא נשמה נפלאה וקל להבין מדוע ג'וש אהב אותה כל כך ונותר הרוס לאחר מותה. אהבתי את ההצצות אל חייהם המשותפים שסיפקו הפלאשבקים, ובמיוחד אהבתי את המכתבים של לורן לג'וש, שלמעשה היו די מצחיקים לפעמים, בהם הוא קבל הוראות מפורשות שהיא ציפתה ממנו לבצע, החל מדברים פשוטים כמו ללכת לחנות מכולת ועד למשימות מאתגרות יותר כמו להזמין אישה לדייט, ומכיוון שג'וש כל כך אהב אותה,היה ברור  שהוא ימלא כל חודש את בקשותיה.

הרבה סופרים השתמשו כבר בקו העלילה הזה, המספר על גבר/אשה שמגלים שיש לו/לה מחלה סופנית והיא/הוא מחליטים להשאיר ליקיריו מכתבים כדי לעזור להם להמשיך בחייהם, ולהתמודד עם האבל והעצב. הזכור מכולם הוא "נ.ב. אני אוהב אותך" מאת ססיליה אהרן, וגם קצת את "מכתבי האהבה של מונמארטר" מאת ניקולא בארו,  שליוו את מחשבותי במהלך הקריאה.

יחד עם זאת קריסטן היגינס עשתה עבודה טובה בלכידת שלבי האבל  אך שזרה בתוכם אופטימיות והומור  כדי למנוע מהסיפור להיות יותר מידי עצוב.

האם אתם אוהבים ספרים עצובים?

האם אתם אוהבים  לקרוא רומן מכתבים?

אם כן, הספר הזה בשבילכם.

אם כבר מדברים על זה – קריסטן היגינס

אם כבר מדברים על זה – קריסטן היגינס

תרגום: עמית פרדס

הוצאת כנרת זמורה-דביר

מרץ 2021. 383 עמ'

נקרא כעותק דיגיטלי באינדיבוק

כאשר ד"ר נורה סטוארט, רופאה גסטרואנטרולוגית מכובדת בבית החולים סיטי בוסטון, נפגעת על ידי טנדר הדברה בפתח בית החולים בו היא עובדת, היא רואה את חייה חולפים לנגד עיניה, ובטוחה שהיא רואה את האור בדרך אל מותה. רגע לפני שהיא פוקחת את עיניה היא שומעת שיחה שהיא בהחלט לא נועדה לשמוע. היא שומעת את בובי, החבר שלה שהוא רופא במיון, מפלרטט עם רופאה צעירה ואומר לה שהוא מתכוון להיפרד מנורה באותו סוף שבוע. כשנורה השבורה והחבוטה מכל בחינה עומדת להשתחרר מבית החולים אין לה שום כוונה לחזור לגור עם בובי, והיא מבינה שמה שהיא מרגישה באמת, זה לא מה שקורה. עכשיו לא רק גופה כואב מהפגיעות שספגה אלא גם ליבה.

נורה מחליטה לעשות שינוי בחייה ולקחת חופשה. להתרחק מבית החולים, מבן זוגה, ומחייה בבוסטון. היא לוקחת מזוודה ואת כלבה בומר ועולה על מעבורת שמחזירה אותה לבית ילדותה בסקאפר איילנד, מיין,  אחרי 15 שנות היעדרות. היא שוכרת סירה כבית, ומחליטה לראות איך יהיה לחיות שוב לבד, בפעם הראשונה מאז הארוע הטראומטי הגדול שחוותה בעבר, ארוע שמנע מחייה לחזור לעצמם במלואם. היא מחליטה להתמודד עם כל הפחדים שמלווים אותה ועם עברה.  להתמודד עם אלה שבשנות לימודיה בתיכון כינו אותה טרול, עם אלה שגרמו לה להרגיש אשמה על שזכתה במלגה לאוניברסיטה מובחרת, עם אמה, שרון, האם הנוקשה שהייתה יוצאת דופן אך מדהימה בכישוריה, אבל זו שתמיד העדיפה על פניה את לילי אחותה, הכבשה השחורה במשפחה,  לחקור את היעלמותו של האב שנטש אותם, לתקן את אחותה הבעייתית שממשיכה להרחיק אותה, ולקרב אליה את פו, האחיינית הצעירה בת ה 15 שהקשר ביניהם רופף. היא גם חייבת להתמודד עם עצמה,עם אותן שנים כילדה ונערה שהוטרדה ללא רחם עד כדי כך שעזבה את הבית ומעולם לא הביטה לאחור.

כשהיא מגיעה לסקאפר איילנד אנו מבינים שנורה לא תמיד היתה האשה החזקה והבטוחה כפי שהיא הוצגה בתחילת הספר. היא מבינה שחלק מהדברים השתנו, אבל יש גם הרבה דברים שלא. יש אנשים ששמחים לראות אותה, אבל יש גם לא מעט אנשים שלא נרגשים שהיא חזרה, ועדיין רואים בה אחראית למשהו שקרה כשהיתה בתיכון, ומאשימים אותה בגניבת ההזדמנות מלוק, נער הזהב של העיר.

 

קולה של נורה חזק וברור. היא גיבורה חזקה, אינטליגנטית ועקשנית שלא זקוקה לגבר כדי להגדיר את עצמה. נכון, היא לא מושלמת, אבל היא לא רק חכמה. היא גם די קשוחה. יש לה רשימה של פחדים מוצדקת, אבל יש בה נחישות לחשוף את האני האמיתי שלה ואת לבה. יש לה את כל הסיבות להיות נקמנית אבל אף פעם לא עולה על דעתה לנקום. להיפך, יש בה הרבה חמלה, אמפתיה והתחשבות בזולת, והיא מעולם לא ויתרה. לא עם אמה, לא עם אחותה, לא עם פו.

 

צריך יותר מדמויות חביבות, סיפור עלילה זורם וארועים קשים כדי ליצור סיפור נהדר. לקריסטן היגינס יכולת נהדרת לשלב בין דמויות שמרגישות אמיתיות ומדברות אל הלב לבין הומור שהופך את הקריאה בספריה למרתק ומחמם לב. מבחינתי, עצם העובדה שהיא מצליחה להעביר את המסר שעיקרו  "החיים הם כמו רכבת הרים, יש עליות ויש ירידות,  אבל זאת החלטה שלכם אם לצעוק או להנות מהנסיעה", הופך את הספר לכזה ששווה קריאה, שכן, אפשר  להתפלש ברחמים עצמיים אבל אפשר לצמוח מהארועים הפחות נעימים שליוו את שנות ילדותך ובגרותך ולהפוך את הלימון בחייך ללימונדה, בדיוק כמו שעשתה נורה.

 

"אם כבר מדברים על זה" הוא סיפור על מסעה של אישה לקבלה עצמית ועל חברות נשית תומכת. החוסן של נורה היה מעורר השראה והמחויבות שלה לאנשים בחייה, מעורר הערצה. היה מעניין לראות את הדינמיקה בין הדמויות השונות בהווה תוך התייחסוות להתנהלותן בעבר.

סיפור מרגש, עם המון אהבה לזולת, נתינה, נאמנות משפחתית, הומור ורגעים מינוריים של רומנטיקה שמשאירים תחושת תקווה וחמימות בלב, על רקע נופי האי שמול חופי מיין. תאורי החוף, היערות, המערות והעיירה הקטנה על תושביה גרמו לי  להרגיש כאילו אני שם, איתם.

 

נהניתי מאד! ממליצה בחום.