מען לא ידוע – טיילור קרסמן

מען לא ידוע – טיילור קרסמן

תרגום: אשר טרמון

כנרת זמורה-דביר .2001.  64 עמ’

“מען לא ידוע” הוא רומן מכתבים בדיוני המתאר 19 מכתבים שנכתבו מנובמבר 1932 עד תחילת מרץ 1934,  בין שני חברים טובים מילדות.

מרטין שולץ, בן 40,  גרמני,  נשוי ואב לשלושה בנים,  ומקס אייזנשטיין, גם בן 40, רווק, ממוצא יהודי. שניהם שותפים מצליחים וותיקים בעסק מצליח של מסחר ביצירות אמנות בסן פרנסיסקו, והם הבעלים של הגלריה שולץ-אייזנשטיין.

ב-1932, מחליט מרטין יחד עם אשתו אלזה והבנים, לחזור למינכן. מקס, הרווק היהודי, נשאר בסן פרנסיסקו וממשיך לנהל את הגלריה ולשלוח למרטין, מדי חודש, המחאה, על חלקו ברווחים, ומכתב שהופך לשרשרת התכתבויות.

בינתיים, מרטין הופך להיות פטריוט גאה, מסור ונאמן לנאציזם, מתקדם בחברה הגרמנית שתחת המשטר הנאצי, עד שבשנת 1933 הוא מתחיל להכחיש את ידידותו עם מקס.

הוא כותב למקס מכתב  ומודיע לו שהוא לא יכול ולא רוצה יותר להתכתב איתו ומציין שזה בגלל שהוא יהודי, בגלל נאמנותו המתחדשת  לאשתו, ובין השאר בגלל הצנזורה הנאצית שעורכת ביקורות בדואר.

“עלי לעמוד על כך שלא תכתוב לי עוד. הידידות שהיתה בינינו איננה עוד, ועל כך יכולים כעת שנינו להעיד“.

“עכשיו אני מוכרח לדרוש בתקיפות שלא תכתוב לי עוד… גרמניה החדשה מתעצבת כאן עכשיו. בקרוב נראה לעולם כולו את הדברים הנעלים שנעשים בחסותו של המנהיג הנשגב שלנו”.( דצמבר 33)

אחותו של מקס, גריזל,  שחקנית תיאטרון שמופיעה בוינה, אמורה להגיע להופעה בברלין.  היא הייתה המאהבת של מרטין. ולמרות  בקשתו של מרטין , מקס כותב למרטין מכתב ומבקש ממנו שישגיח על אחותו, שכן המכתב האחרון שהוא שלח אליה חזר אליו עם הכיתוב “מען לא ידוע”, מה שמעלה חששות בליבו.

בתשובה כותב לו מרטין שאחותו נהגה בטיפשות, כי כשהנאצים ניסו לעצור אותה בגלל יהדותה,  היא ניסתה להימלט אל ביתו אך הוא סירב להכניסה והציע לה לברוח דרך הפארק. החיילים הגרמנים השיגו אותה שם  ורצחו אותה.

כשמקס שומע את זה,  גומלת בליבו ההחלטה לנקום את מות אחותו . איך הוא עושה זאת? תגלו כשתקראו.

בסגנון מינימליסטי, כתבה קתרין קרסמן מסמך מרשים ורב עוצמה בו כל מילה מקבלת חשיבות ומשקל על אנשים רגילים,ליברלים, נבונים ותרבותיים שנסחפו אל רעל ההטפות של התנועה הנאצית , אל אנטישמיות עוד לפני גל הפוגרומים האלימים שהתרחשו בליל הבדולח.

כשנשאלה הסופרת מה הביא אותה לכתוב בשנת 39 את הספר הזה, ענתה:

“באותה תקופה התחילו להסתנן לאמריקה מעט חדשות על רדיפות היהודים על ידי הנאצים בגרמניה. רק פירורים, שברירי אינפורמציה שלא טופלו כמעט בכלל על ידי התקשורת ואף אחד לא התייחס אליהם ברצינות. ואני נבהלתי. כי ידעתי שגרמניה היא מדינה תרבותית, שיש שם מוסיקה טובה, שהגרמנים הם אנשים מחונכים השייכים לגוש המדינות המערביות ואם זה קורה שם, זה יכול לקרות גם אצלנו. זה הפחיד אותי עוד יותר”.

אך בעיקר בגלל נסיונה האישי:

“היו לי חברים יקרים מאוד שחזרו באותה תקופה לחיות בגרמניה והפכו להיות נאצים. בשבילי זאת היתה חידה. לא יכולתי להבין מה קרה להם. כעבור כמה זמן הם באו לביקור בסן פרנסיסקו. היה להם שם חבר קרוב מאוד, יהודי, שהיה גם חבר שלי. החבר הזה היה מבלה איתם את כל סופי השבוע, לפני שהם חזרו לגרמניה, הוא היה כמו דוד לילדים שלהם. כאשר הוא ראה אותם ברחוב ופרש לקראתם את ידיו כדי לחבק אותם, הם סובבו את הראש ולא דיברו אליו. זה היה כל כך אכזרי. מזה התחלתי להבין איזה שנאה עמוקה שררה בגרמניה”.

הספר הקטן והחשוב הזה עורר תדהמה כשהתפרסם לראשונה בארצות הברית בשנת 1938, ושוב הסעיר את הקוראים – הפעם גם באירופה – כשנדפס שוב ב-1992.

הסופרת הצליחה, כבר ב-1938, לתפוס את תמצית הרוע שבנאציזם, והוציאה תחת ידיה סיפור שסיומו המפתיע והמזעזע עושה אותו ליצירת מופת.

כשיצא בארה”ב הגדיר אותו ה”ניו יורק טיימס” כ”כתב האישום המרשים ביותר נגד הנאציזם שהופיע בספרות”.

(כריכה אחורית)

אם אתם מחפשים ספר קצר רב עוצמה, אינטנסיבי, מטלטל  ומזעזע המתעד כ”כ הרבה בכ”כ מעט עמודים את התפוררות ידידותם ארוכת השנים של שני חברים כתוצאה מהרעל  האידיאולוגי של הנאציזם כשהוא מלווה בפחדנות, זמן קצר לפני שהיטלר עולה לשלטון, עד לסוף שנגמר בנקמה מרה ודוממת – זה הספר בשבילכם.

והמלצה שלי- קראו את ההקדמה לספר רק אחרי שתסיימו אותו!

צעד ועוד צעד - גרהם סימסיון, אן ביוסט

צעד ועוד צעד - גרהם סימסיון, אן ביוסט

תרגום: מור רוזנפלד

הוצא' תכלת ,מרץ 2018 . 376 עמ'

הספר מספר על שני אנשים זרים משתי יבשות שונות, שיד הגורל מפגישה ביניהם בעיר קלוני בצרפת. מרטין ,מהנדס בריטי בן 52  וזואי ציירת מוכשרת שויתרה על קריירה, אמריקאית בת 45.

הם מוצאים את עצמם הולכים, כל אחד לבד, את מסלול השמאן, מהעיר קלוני, בצרפת אל סנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון מערב ספרד - מסע שימשך שלושה חודשים .

השאמן הוא חלק מ"קמינו דה סנטיאגו", (Camino de Santiago) שמם הכולל של רשת שבילים הנעה בין מדינות באירופה ומובילה לקתדרלה של סנטיאגו דה קומפוסטלה, אתר עלייה לרגל שבו על פי האמונה הקתולית קבור השליח יעקב הקדוש (או סיינט ג'יימס, סן ז'אק או סנטיאגו). המפורסם שבנתיבים הוא זה המקשר בין צרפת לספרד

המסע מתחיל לא בעונה הפופולרית להליכה. לאורך הדרך הם מתמודדים עם מזג אוויר קשה, תערובת משעשעת של עולי רגל אחרים, בעיות בריאותיות, אובדן רכוש, והרהורים על מה שהשתבש בבית. עדיין קר , גשום ומושלג לעיתים,  ואין ספק שמזג האויר מרמז על הנעשה בליבם.

זואי איבדה את בעלה בתאונת דרכים והוא מותיר אותה מותשת בראש ובגוף.היא לא בטוחה איך להמשיך בחיים שלה לבד. היא עומדת מול האמת על עצמה, על נישואיה ועל עברה. היא פגיעה ומבולבלת ודי שומרת את עצמה מפני חשיפה או התקרבות למשהו חדש שעשוי לערער אותה בנוסף.

מרטין מתאושש מגירושים מכוערים באנגליה. הוא לוקח משרת הוראה זמנית בקלוני ואחרי מפגש מקרי עם צליין הולנדי הוא מעצב אב טיפוס של עגלת צליינים שעשויה להחליף את הצורך לשאת תרמילים על הגב ומתכוון לבחון אותה ,על עצמו, בתקווה למכור את העיצוב. הוא לא יוצא לשמאן כדי למצוא את עצמו. אבל רק זה לא אומר שהבעיות שלו לא הולכות בעקבותיו לאורך הדרך, ושעליו, אחרי הכל, ללמוד את הלקחים כי :,

"הקאמינו משנה את כולם!"

הדמויות הנפלאות והססגוניות שזואי ומרטין נתקלים בהם לאורך הדרך עשו את הקריאה בספר לחווית קריאה ייחודית. לכל אחד מההולכים  גישה שונה לטיול, ובהתאם לכך הם מתנהלים. יש את אלה שתקציבם מוגבל והם ישנים באכסניות ,באולמות שינה משותפים, אחרים לנים בבתים פרטיים או בתי מלון. יש את אלה שמבשלים לעצמם ויש את אלה שאוכלים במסעדות איכותיות.

זואי פתחה את ההליכה לבדה ומצאה את עצמה מצטלבת עם מרטין והעגלה שלו לאורך כל הדרך. מערכת היחסים שלהם בהתחלה קרירה, חשדנית ודי עוינת בעיקר מצד זואי, אך לאט לאט היא מתפתחת לידידות, עם אפשרות למשהו נוסף. אך לאורך כל הספר הם לוקחים "שני צעדים קדימה" ואז ...נעצרים. 

הספר מתחיל באיטיות ומתאר בעיקר את ההצטיידות הטכנית לקראת המסע.  ההתחלה גם מדגישה את השוני בגישה שלהם לחיים שבאה לביטוי בהצטיידות השונה של כל אחד מהם שללא ספק נובעת מהבדל בתקציב ובזמן העומד לרשותם. בהמשך הדרך יש המון רגעים ודמויות רקע מגוונות, שבאות ונעלמות  ותשומת הלב עוברת במלואה אל האנשים שהולכים, אל המניע להליכה ואל החוויות שבדרך. 

הסיפור מסופר בקולה של זואי ובקולו של מרטין לסירוגין ומנקודת המבט של כל אחד מהם, לפעמים אפילו במקביל. כך אנו מתוודעים למה הם חושבים ומרגישים אחד על השני.

הליכה בסדר גודל כזה מספקת שפע של הזדמנויות להתבוננות פנימית  וזה בדיוק מה שהם עושים.

זואי, שהתאלמנה לאחרונה התכוונה לנצל את ההליכה כדי להתמודד עם הצער שלה, וככל שהתקדמה בדרך, מצאה את  היכולת לשחרר את העוינות הממושכת כלפי אמה, כלפי הדת ולהבין מה קרה לבעלה.

מרטין התכוון להשתמש בהליכה כדי להשיק את המיזם העסקי החדש, אבל גם הוא מוצא את עצמו מתמודד מרחוק עם הגירושים ועם ההשלכות שלהם על בתו בת השבע עשרה.

לאורך הדרך, הם מספקים זה לזה את ידידותם ותמיכתם, ומותירים את הדלת פתוחה למשהו נוסף בעתיד. אבל עד שזה יקרה ,כל אחד מהם חייב ללמוד כמה שיעורים על החיים ועל השדים הפנימיים שלו לפני שהם יהיו מוכנים לאמץ מערכת יחסים משותפת.

הספור שם דגש רב על השיגרה היומיומית, ההצטיידות לקראת ההליכה, ספירת הק"מ, חיפוש מקום לינה ואוכל, הכביסה, התמודדות עם איתני הטבע, המעקב אחרי הסימן הנכון של הצדפות, אך למעשה  יש בסיפור הרבה יותר. המחברים מראים שלא צריך להיות צליין כדי ללכת את השאמן. יש סיבות שונות וחשובות להתחיל את המסע ולעבור אותו כי  זה סיפור  על  סליחה לעצמך וסליחה לאחרים. קבלת אחריות על מעשיך וההחלטותיך כדי לשחרר את כובד משקלו של העבר ולנסות להמשיך את חייך כאדם טוב יותר. מתחת לכל התיאורים של המקומות, בעיות לינה ומה יש לארוחת ערב, יש סיפור אהבה יפה, עדין ומרגש. לא סיפור אהבה שבו הרגשות צובעים את כל העולם בגוונים אופטימיים. אלא סיפור על הדרך לאהבה, לפרק ב' בחיים.

ככל שהתקדמתי בקריאה, הוקסמתי מתחושת הקהילה, הידידות, האיכפתיות, העזרה והשיתוף שהיתה במהלך ההליכה. לקאמינו מגיעים  אנשים ממסלולי חיים שונים, ממקומות רבים בעולם, מגוון גילאים וסיבות והוא מצליח לחבר בין כולם בצורה שאינה יכולה להתקיים במקום אחר.

תענוג היה לראות מבעד עיני ההולכים את מרחבי הנוף היפה, להרגיש את התהליך שהם עוברים ולהבין את ההגיון שעומד מאחורי הסיבה למסע. ציוני הדרך, ההיסטוריה של הכפרים והערים, האירוח של המקומיים והמוזרויות והייחודיות של הולכים אחרים שהם פוגשים לסירוגין במהלך המסע, הוסיפו הומור וקלילות לסיפור .

"צעד ועוד צעד " מסופר על ידי גרהם סימסיון (“פרויקט רוזי" ו"אפקט רוזי") ואן בויסט, בעל ואשה שעשו בעצמם את מסלולי הקאמינו פעמיים ועברו את החויות המתוארות בספר בעצמם. הכתיבה היתה מרתקת, כך שברגע שהתחלתי לא רציתי להפסיק לקרוא, הדמויות נכנסו ללב, הסיפור הוצג היטב והנופים היו מדהימים.

בשנת 2001 הייתי באזור הספרדי של  הקאמינו ולקרוא על המקומות המתוארים בספר היה מרגש שבעתיים. הם כתבו את מה שהם עברו, ראו ואהבו והשתדלו מאד לדייק בכל מה שנוגע למסלולים, משך הצעידה, מקומות לינה ואכילה. הם מציינים שרק דמויות המשנה בדיוניות. עוד הם מציינים ש:

"אין ספק שלצועדים המבוגרים יותר היו סיבות מורכבות יותר לצאת למסע הזה. הצעירים יותר עשו זאת בשביל האתגר, אבל למבוגרים תמיד היו סיבות מורכבות יותר. לפעמים הם ניסו להחלים מגירושים קשים או להתניע ככה, בהליכה, פרק חדש בחיים שלהם. הליכה ממושכת נוטה לעזור לך לנקות את הראש, להרהר ולהבין דברים".

וזה מה שהפך את הסיפור שלהם למעורר השראה.

וזה מה שעושה חשק לקחת תרמיל ומקל ולצאת לדרך.

אני אהבתי. מאד!

סופה של אליס - גלית דהן קרליבך

סופה של אליס - גלית דהן קרליבך

הוצאת זמורה־ביתן, שנת 2017,  384 עמ'

הסיפור מתרחש במושב הנידח אבריים, בדרום הארץ,  ומספר על אם ובתה היחידה. אין משפחה מורחבת. כולם מתו והאם שומרת על בתה כעל בבת עינה, מכל צרה ופגע.

האם היא אליס, מיילדת לא חוקית וסוג של מכשפה מקומית והבת, סופה(סו בשורוק) תינוקת מבחנה כיום בת עשרים, ששמה ניתן לה כי נולדה ביום שאמה נקלעה לסופת חול חזקה מאד. למרות שמה, שמרמז על סערה, חייה מתנהלים על מי מנוחות. היא חנונית, שויתרה על מלגת ההצטיינות שקבלה, והפכה להיות הדוורית וכותבת המכתבים הלא רשמית של המושב הקטן והמוזנח שבו היא מתגוררת, עבודה שסידרה לה אמה.

“…לא חשוב מה אעשה בשבילך. אחצה בשבילך את העולם,אלד אותך בסכנת חיים, אלחם על החינוך שלך, אשתגע בשביל שתקבלי עבודה שכל אחד פה במושב היה רוצה,אבל את לא תביני ולא תעריכי…”

מלבד האחריות לחלוקת המכתבים, היא פותחת מכתבים של אחרים וקוראת בהם, והיא כותבת מכתבים על פי דרישה: מכתבי אהבה, מכתבי תלונה ומכתבי המלצה.  אליס רוצה שהיא תמשיך במסורת המשפחתית ותלמד את רזי מקצוע המיילדות אך סופה אינה רוצה להיות מיילדת. היא רוצה להיות סופרת.

“היא רצתה שנחיה את חיינו בתוך שרשרת לא נגמרת של אם ובת. מיילדת שיולדת מיילדת שיולדת מיילדת.”

כל מה שסביבה וכל מה שהיא מגלה תוך כדי קריאת המכתבים של אחרים מספקים לה השראה לכתיבת ספרה שנקרא “חייהם של האנשים הצבעוניים”, וראשי פרקים משובצים בתחילת כל פרק חדש בספור. הוצאות הספרים אליהם היא שולחת את כתב היד דוחות אותו,בינתיים.

“האנשים הצבעוניים של אבריים כבר לא נראו לי כל כך צבעוניים,אלא שקופים…”

סופה מסתפקת בטיפוסים הזויים וזנוחים שמזמן לה המושב, מעין אנשים שקופים, שאף אחד מהם אינו מצליח להיחלץ מהסיפור שמספרים עליו, ולכל אחד ניתן שם שמדגיש את המאפיין המיוחד והבולט של אופיו המוטרף או התנהגותו. כך אנו מוצאים את:

השריף המאוהב, רשל הספרנית הניידת, גנב הברזלים, חביב מבעיר העשבים, אוגר הקז’קל , הצולע מאימת הביטוח הלאומי , קרן צרות רבות ורעות, פולטי בעל המלון, דודא – הנרקומן בגמילה וכמובן אליס, ששומרת על כל צעד של סופה, מכתיבה את התנהלותה ומעשיה ומונעת ממנה להשתחרר ולחיות את חייה אלא  להיפך, מקבעת את אורח החיים של שתיהן באמצעות סודות ושקרים, כשהיא מרחיקה את סופה מלימודים, משירות צבאי, מלימוד נהיגה, מגברים ומכל מה שיכול לטלטל את עולמה הקטן, מערערת את בטחונה בכל הקשור למראה החיצוני שלה, לכתיבתה הספרותית בעוד היא עצמה מנסה ככל יכולתה לחמוק מצו הגורל.

 אל תושביה המוזרים של אבריים מצטרפות שלש דמויות משנה שלכל אחת נגיעה לחייהן של אליס וסופה.

מיכאל בן המושב

מירון  ונדין שמשתכנים במושב כל אחד מסיבותיו הוא.

 חייה של סופה משתנים ביום שבו נכנס בסערה לחייה ואל המושב העלוב והמוזנח מיירון המצולק, איש אמיד בעל עבר לא ברור,  שמביא אתו ז’לוב,שומר ראש וכלב, ונוסע ברכב שהיא קוראת לו תפלץ.

 מיירון מעורר את סופה, ומעיר בה תשוקה שאפילו היא לא ידעה על קיומה. הוא מתחיל לשבש את חייהם  ולחשוף את סודותיהם.

סופה ומיירון מנהלים קשר רומנטי חשאי (בעיניהם ,אך ידוע עליו לכולם במושב) למרות שהוא מבוגר ממנה בעשרים שנה , ולמרות התנגדותה של אליס לקשר ביניהם. אליס מעודדת את סופה להיות בקשר ואפילו להתחתן עם מיכאל חבר ילדות של סופה, שהפך לסטודנט המחונן ללטינית, בן גילה, שבגיל עשרים הוא כבר דוקטורנט “בפילולוגיה ובבלשנות קלאסית של העת העתיקה” ועומד ליסוע ללמודים באיטליה. אליס מוכנה שסופה תרחיק לאיטליה רק שלא תהיה בקשר עם מירון.

אך אליס לא מסוגלת להוציא את מירון מהלב.

“הוא גבר שגופו תואם את מידותי. ריחו- ריחי. מגעו- מגעי. הוא-אני.”

אליס לא מהססת להפעיל את הנפשות הפועלות וליצור מהומה ביחסים שבין סופה למירון על ידי הפעלת מיכאל. כל מה שדגלה בו אי פעם בנוגע למיכאל מתהפך ב 180 מעלות. הכל כשר בעיניה . אך סופה מחפשת

“מוצא אל העולם, בלי צורך להפעיל את נמל התעופה ולאתגר את איסוריה של אליס.”

והיא יודעת שעם מירון תוכל לפרוש כנפיים ולעוף לחיים אחרים. הוא גם מעניק לה תשומת לב ואהבה. מגן עליה ושומר עליה בדרך אחרת מזו של  אליס .היא כמו הסוקולנטים (= צמח)

” עכשיו היה מישהו שחיכה לי. ותמיד יחכה לי. ככה הוא כתב. ככה אני כתבתי.”  

 גם נדין, הנזירה בהריון שמגיעה אל אליס, כדי  שתיילד אותה, מחוללת מהומה מסוג אחר בחייהן,ובחיי התושבים שבמושב. היא מחליטה להישאר ולגור איתן עד ללידה, דבר מוזר בהתחשב בעובדה שאליס מטילה על סופה איסור לא להתקרב למנזר שגובל במושב מסיבה מוזרה כי היא סובלת מרגישות לצלבים. לסיפור של נדין יש השלכות שנוגעות לקשר בין אליס וסופה והן גם מהוות פתח לגילוי סודות ושקרים.

 הספר כתוב בשפה נפלאה ועשירה, בסגנון מיוחד וייחודי, מפיה של סופה.

העלילה מורכבת ומסובכת.ההתחלה היתה מאד קשה ואני מודה שלקח זמן עד שהבנתי מה קורה ואיך הכל משתלב בעלילה,  כי ריבוי הדמויות, וריבוי השמות יוצאי הדופן וריבוי הפרטים,  מאט את הקצב, ומקשה על היכולת לראות את התמונה הכוללת,  ופוגם לדעתי , במטרת העלילה , שהיא להביא לשחרורה של סופה מהשליטה האובססיבית של אליס ולפרוץ לעולם ולממש את כישוריה כסופרת.

אך על כך מפצות הרבה הפתעות , גילויי סודות ומהפכים לקראת הסוף שהופכים את העלילה לסוחפת ומרתקת.

ספר לא קל לקריאה, אך למי שיתמיד צפויה הנאה.

ממליצה מאד!

אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה - אנייס מרטן-לוגאן

אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה - אנייס מרטן-לוגאן

תרגום: מונה גודאר

הוצא' כנרת זמורה-דביר. 2015. 224 עמ'

הספר הזה משך את תשומת לבי בגלל שני דברים. הראשון,השם המעניין והשני,הכריכה המקסימה. אמרתי שספר שהתברך בשני אלמנטים מושכים עוד לפני שקראתי שורה אחת,יהיה ספר מיוחד ונפלא על אשה בשנות השלשים לחייה ,שמוצאת את עצמה או מחפשת את עצמה. בדיעבד,הסופרת כתבה סיפור די עגום, שמתרחש בפריז. 

דיאן ,איבדה את בעלה ובתה בתאונת דרכים נוראה. אנו פוגשים אותה סמוך ליום השנה אחרי אותו יום נוראי שבו חרב עליה עולמה.היא שרויה באבל עמוק ובדיכאון. היא לא מתרחצת,לא יוצאת,לא חיה,ולמעשה מסתגרת בביתה ומפסיקה לתפקד.

"במשך שנה שלמה חזרתי ואמרתי לעצמי בכל יום שהייתי מעדיפה למות איתם. אבל הלב שלי המשיך לפעום בעיקשות והחזיק אותי בחיים. למרבה צערי."

כותרת הספר היא למעשה שם בית הקפה הספרותי שניהלה עם בעלה לפני מותו, ומאחר והיא לא מתפקדת קרוב לשנה, בית הקפה מתמוטט בדיוק כמוה.

חברה הטוב, פליקס, שהופך לשותף שלה ושל בעלה בבית הקפה הספרותי בעיר, הוא האדם היחיד שאתו היא מוכנה להתראות, אך אורח חייו המתירני והסוער גורם לה אי נוחות. פליקס התוסס ,חי במסיבה בלתי פוסקת ובמיניות חסרת מעצורים, מזניח את העסק ,ובנוסף,מתיש אותה בהצעות בילוי מתוך נסיון להוציא אותה ממעגל האבל, אך הצעותיו רק מבעתות אותה. כשהוא מציע שיצאו לחופשה ביחד, היא מהרהרת בהצעתו ומחליטה "לנסוע,לעזוב את פריז. למצוא חור נידח שבו הוא(פליקס)לא יוכל לעקוב אחרי" ולהשאיר הכל מאחוריה.היא חושבת לנסוע לאירלנד.בעלה תמיד רצה לנסוע לשם,כי הוא אהב את הגשם הרוח והקור... והיא מרגישה שהנסיעה הזאת, במובן מסוים, תהיה למקום שבו תוכל למצוא את השקט והשלווה הנחוצים להתבודדות עם בעלה ובתה המתים...מקום שיקרב אותה אל בעלה גם מבחינה רוחנית, ובדרך הזאת אולי תצליח להחלים. ובעוד היא כבולה באזיקי האובדן, מזדחל בקרבה אט-אט הצורך בשינוי, ושנה לאחר האובדן היא מחליטה לעשות מעשה ולעבור מהעיר אל הכפר. מעיר האורות הזוהרת היא עוברת לגור בחווה קטנה בכפר נידח באירלנד הקרה ושטופת הרוחות, שאותה בחרה על פי תמונה שראתה במודעה. היא שוכרת בית מזוג חביב ומבוגר, חשוך ילדים. ושוקעת באי עשייה במשך שבועות ארוכים, פרט לטיולים על החוף, שתיית בירה בפאב, מפגשים בודדים עם בעלת הבית והתנצחויות מילוליות עם השכן הצעיר הבוטה והקשוח, שלא אוהב אותה באופן לא רציונאלי, ללא כל סיבה נראית לעין. בהמשך נוצר ביניהם קשר ומתברר שהוא מומחה בהכנת חביתות מקושקשות, אך הוא גם האחיין חובב הצילום של המשכירים. לאט לאט ,דיאן חוזרת לחיים, אחרי אינסוף רחמים עצמיים אלכוהול ועישון מאסיבי.

וכך יוצא  שבמקום הכי לא צפוי - היא מוצאת את הדרך לכונן זהות חדשה ולהגיע אל המנוחה והנחלה.

אני לא חושבת שאי פעם אשכח את הפרק הראשון של הספר. הרגשתי כאילו נזרקתי לאמבטיה מלאה קוביות קרח. הכאב שמתואר היה קשה. חשתי מעורבות רגשית עם דיאן וכאבה. אבל איפשהו בהמשך נכונה לי אכזבה. אני לא יכולה לשים את האצבע מה בדיוק קרה. בתחילה חשבתי שאולי משהו התפקשש בתירגום, אבל הסיפור שינה כיוון והפך לקלישאתי מרגע לרגע, וזה לא בדיוק מה שציפיתי לקרוא מסופרת שהיא פסיכולוגית קלינית בהכשרתה. ואילולא הסוף המפתיע, הייתי אומרת שהרומאן הזה הוא בנאלי, צפוי מראש, על התפר בין רומן רומנטי, לספרי חיפוש עצמי... אבל טוויסט שעושה הסופרת ממש ברגע האחרון, מצליח להציל את הסיפור , ולהשאיר את הקורא עם תחושה של תקווה.

סה"כ ספר קליל מאד, אוורירי מאד למרות הנושא הכואב.

הקריאה זורמת .

החיים האיריים אולי אינם בדיוק מה שדיאן ציפתה שיהיו, כי היא די ממשיכה באותו סוג של חיים כמו בבית, אבל אולי זה מה שהיא צריכה כדי למצוא את דרכה חזרה לקריאה, לשתית קפה ולהיות מאושרת שוב.

הקשה של הלחם - הילה טימור אשור

הקשה של הלחם - הילה טימור אשור

כנרת זמורה-דביר , מרץ 2019 ,380 עמ'

"הקשה של הלחם" מבוסס על סיפור חייה של סבתה של המחברת. הוא פסיפס רב עוצמה של אנשים ואירועים המתרחשים על רקע העיירה ביאלה בפולין (בלרוס כיום) ערב פלישת הנאצים.

זהו סיפור על הישרדות של משפחות ויחידים , ילדים רעבים, יתומים, צעירים ומבוגרים, כולם נאלצים להסתגל לנסיבות שאין להם שליטה עליהן. זה גם  סיפור על חברות אמיצה הבוחן את משמעותה של נאמנות, ואת משמעותם של החיים בתקופות קשות ובכלל. ומעל לכל זהו סיפור על אהבה גדולה, שעומדת למבחן כנגד כל הסיכויים , בין נערה למשפחתה ובעיקר לאביה ובינה לבין אהוב ליבה,אהבה  שמובילה לשבירת מוסכמות ובסופה אף למשבר אמונה. 

שתי  מספרות לספר הנפלא הזה שנע לכל אורכו לסירוגין, על ציר הזמן שבין מלחמת העולם השנייה לשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. סיפור של הגירה, עקירה וגירוש, סיפור שהוא מר ומתוק, עצוב ומרגש. סיפור בו טבע האדם נחשף במלוא עליבותו ושפלותו, אך גם ברגעי חסד של נדיבות וגבורה.

הניה , מגוללת את סיפור נעוריה וילדותה , את סיפור משפחתה ואת החיים היהודיים התוססים בעיירה בפולין על סף מלחמת העולם השנייה ואת החיים ברוסיה בזמן המלחמה.

נכדתה של הניה, הילה, מספרת על חייה וחיי סבתה האהובה ומערכת היחסים ביניהן כאן בישראל ונסיונותיה לפתור את חידת חייה של סבתה.

זוהי סאגה היסטורית רחבת יריעה המשתרעת על פני 2 יבשות, ובלבה 2 דורות של נשים בנות משפחה אחת. על האימה, הזעם והזוועה האילמת שנשארים חרוטים לעד בלב, ומשפיעים על המשך החיים.  על בתים נחרבים, שעולים באש על יושביהם. על התעללות והתעמרות באדם באשר הוא אדם, ועל אישה אחת שמסרבת לעמוד מנגד באזלת יד אלא עושה הכל כדי לשרוד, ועוזרת לאחרים לשרוד בעזרתה.

הניה , נערה מקסימה, יפה ומוכשרת חיה בקרב משפחה גדולה תומכת ואוהבת, משפחה חסידית, שחיה לפי מצוות הדת באמונה שלמה.  יש לה קשר נפלא עם אביה שמייעד אותה לגדולות בעסק המשפחתי – מפעל הצמר, והיא משמשת כיד ימינו. היא סוחרת מבטן ומלידה, מנהלת את עניני הכספים,  עסוקה בצביעת הצמרים, מטפלת בלקוחות, והכל בנועם כפי שמתנהל אביה מתוך "מצוות שמחה ". בשבועות האחרונים הקונים מתנהלים בעצבנות , חסרי סבלנות, נוחים להתרגז והכל  מתוך פחד. כי "כולם מפחדים מהיטלר. מהגרמנים. ממלחמה."   האב והבת  מנסים למצוא מאז שהיתה בת ארבע, את צבע התכלת האולטימטיבי כדי לצבוע את הפתיל של הציציות...אביה מלמד אותה , מדבר איתה ומשמש מורה דרך לכל ידיעותיה. הקשר איתו ילווה אותה שנים רבות והגעגועים אליו לא ירפו ממנה.

פרשת אהבים עדינה נרקמת בין הניה לבחור צעיר ,צמח שמו, בחור יתום מאב שסיפור חייו אינו קל. הוא בחור מאד חכם, שעזב את הלימודים בישיבה והצטרף לקומוניסטים והפך למאמין נלהב. הוא מבין "שאין עתיד לעולם הישן. הוא רוצה עולם של הגיון. של השכלה ומתן זכויות שוות לכל האנשים." הוא מבין עד כמה המצב בפולין מסוכן, עד כמה האיום של היטלר אמיתי ומתקרב אליהם. הוא אינו מתקבל בברכה על ידי אמא של הניה למרות שכולם סלחו לצמח וראו את היהודי הטוב שבו. לעומת האם , אביה של הניה מתייחס אליו במתינות ובמאור פנים ומקווה שצמח ימצא את האמונה באלהים מחדש. אנו פוגשים את הניה וצמח כבר בתחילת הספר, כשהניה הולכת לקנות דגים לחג, יום לפני שההתקפות על העיירה מתחילות. לאחר ההתקפות צמח נעלם, הניה מחפשת אחריו והוא איננו. כאילו בלעה אותו האדמה. באחד הלילות הוא מגיע לביתה, מודיע לה על החלטתו לעזוב לרוסיה .שם בטוח יותר. הוא מבקש מהניה להצטרף אליו. ללא היסוס היא לוקחת איתה "כמה גרושים מקופסת הסוכר...ומוסיפה חתיכת לחם שנשארה מהבקר... עוטפת את שערה במטפחת כהה וברגע האחרון מכניסה לכיס המעיל את נעלי הבית שלה, שמונחות ליד הדלת". (עמ' 114) וכך, היא עוזבת בחשאי, את ביתה, את משפחתה ואת כל המוכר לה אל סביבה מרוחקת זרה ועוינת, שבמהלכה היא מאבדת את הקשר למשפחתה, את האמונה באלהים, כשצללים ומנהגים מעברהּ מעמידים בפניה את הצורך להתמודד עמם  ובו בזמן חושפים אט-אט זיכרונות מוחשיים עד כאב.

שנים של רעב קשה,  אובדן כואב, אהבת האמת שנגדעה בנסיבות נוראות ,התמודדות עם מחסור והסתגלות למצב הופכים אותה לאשה חזקה, שמצליחה תמיד לדאוג לגג מעל הראש, להאכיל את כל מי שסביבה ,לתמוך ולהושיט עזרה ולא לקבל את ה"לא" כעובדה. עד ליום שהמלחמה הסתיימה  והיא מבינה שהמלחמה קרעה לגזרים את משפחתה, והיא לעולם לא תוכל לבנות את הגשר שישיב אותה לעברה, לאביה ולקבלת מחילה.

כשהסתיימה המלחמה הניה מגיעה למרכז של הקהילה היהודית בעיר נידחת בפולין. כל שורד שהגיע לשם רשם על פתק קטן את שמות יקיריו שאותם הוא מחפש ונעץ את הפתק על קיר עץ. גם היא רשמה את שמות יקיריה האבודים וחיפשה מקום לשים את הפתק על הקיר העמוס. כשסיימה היא לקחה עוד פתק שעליו כתבה “אלוהים” .

"מביטה למעלה לשמיים הריקים. איפה אתה אלהים? איפה היית? "(עמ' 357)

משם היא ממשיכה ברגל אל ביאלה, העיירה  שגדלה בה, אל בית הוריה כדי לגלות שהגויים גרים בביתם "ואבא לא נמצא בו".

"חמש שנים התפללתי אל אלהים וביקשתי שיהיה לי מספיק זמן לספר את כל מה שעבר עלי. עכשיו יש לי את כל הזמן שבעולם, אך לא נשאר אף אחד שאפשר לספר לו.

אינני מתפללת יותר. אין לי למי." (עמ' 375)

הילה, הנכדה עוברת ילדות לא פשוטה, אך הקשר עם סבתה מאד דומיננטי ויש לו מקום חשוב ומיוחד מאד בחייה.  היא שוהה ימים ולילות במחיצתה, בצריף שבמעברה, בלול שבחצר, עם התרנגולות , הקונים, השכנים השכנות ובני "עירנו" . ילדותה ונעוריה עוברים עליה בקבלת חבילות מאמריקה , התופרת שמגיעה לתפור שמלות, השען העוור שבא לתקן את השעון, מילוי הטוטו והלוטו, ובעיקר בנסיון לדלות פרטים מעברה של סבתא.  בו בזמן, אנו עדים לשנים החולפות בחייה של הילה, מילדות לנערות ולבגרות ולמדים על ארועים משמעותיים בהיסטוריה של המדינה ובחייה. על היחסים בין אביה ואמו, על משמעות הפנקס האדום של המפלגה, עליית בגין לשלטון, הסכם השלום עם מצרים, מלחמת שלום הגליל, השינויים הכלכליים  ועוד.

"אני הנכדה ש-לך, וכאן במטבח הזה יש שני זמנים. עבר ועתיד. כל מה שלימדת אותי זה לעשות למען העתיד. ללמוד.לחסוך.לעבוד. ולמה אנחנו עושים את כל זה? בגלל העבר הנורא שהיה לך...."(עמ' 123)

לאורך הסיפור עוברים מוטיבים קבועים והם שזורים בתוכו כחוט השני . נעלי הבית, פתיל התכלת, הקשה של הלחם, בני עירנו, ואחרים. מרגשים  במיוחד הקשרים  האנושיים המתוארים בסיפור בין הניה לצמח, בין הניה לגויים,  בין הניה לאסתרקה, בין הניה לאביה ממנו היא שואבת כוחות גם כשאינו לצידה. וגם כשהיא נותרת בודדה ופגיעה, קרועה בין שני עולמות ותלויה בטוב לבם של זרים, היא משתדלת לשמור עד כמה שאפשר על אכילת כשר ועזרה לזולת מתוך אמונה בטוב שבאדם ,גם אם הדבר מסכן אותה.  

בשפה רהוטה, נקייה וקולחת מתארת הסופרת בסיפור מרתק ומרגש את ההיסטוריה המשפחתית לצד ההיסטוריה העולמית והישראלית, כשבליבתו אמת אנושית עמוקה: ההיסטוריה אינה קבורה בעבר אלא ממשיכה ונכתבת לעד.

ספר מקסים, עשיר ומרגש, ששבה את לבי כבר במשפט הפתיחה:  "לפני כל פרֵדה היא היתה מלווה אותנו לאוטו, נעמדת בקצה רצפת הבטון החשופה ומבקשת בקצב מהיר: "לא לרוץ. לא לקוף..... ועכשיו, אין מי שיזהיר אותי, ובכל זאת אני לא רצה בכביש."

ומה משמעות שמו של הספר-הקשה של הלחם?

לא אגלה...רוצו לקרוא.

ממליצה בחום רב ויפה שעה אחת קודם.

ספר נפלא במלוא מובן המילה.