שפת הפרחים –
שרה בליידס
תרגום: נגה
הראל
הוצאה: דיונה
מאי 2026. 325 עמודים
ג'וליה המספרת בהווה, היא אדריכלית נוף העובדת בשימור גנים היסטוריים. היא
מאמצת את סם, אחיינה, לאחר שאחותה מתה. הקריירה שלה בארה"ב קורסת, והיא נואשת לשינוי. היא מקבלת על עצמה את שיחזור הגנים המוזנחים של אחוזת היינוורת' הישנה באנגליה, ומבטיחה להחזיר את הגנים להיות כפי שהיו בשיא תפארתם, בשנת 1940.
בהווה חיים באחוזה מרגרט בת ה 93 ואנדרו, בן סנדקותה הנאה, רופא
רווק. מרגרט רוצה שהגנים ישוחזרו למה שהיו לפני המלחמה אך בעיקר היא רוצה לקיים הבטחה
שנתנה שנים רבות קודם לכן. היא יודעת שסוף
חייה מתקרב, והיא רוצה לכבד את הבטחתה. עם זאת, המידע על איך נראו הגנים בעבר מועט, ומרגרט ואנדרו לא ממש גלויי לב.
בעבר חיו באחוזה מרגרט ואחותה למחצה, איירין,
עם הוריה. המלחמה רחוקה מהם והם חיים את חייהם ללא זעזועים או צורך בהסתגלות לצורכי השעה. אבל איירין
אינה מרוצה. היא מרגישה כמו זרה עם משפחתה, לא מובנת, ונואשת להתרחק מחיים
חונקים. אביה נוכח-נפקד מרבית הימים, עקב עבודתו בפיתוח ציוד מכ"ם עבור המטוסים
האנגליים. אחותה למחצה, מרגרט, היא ילדה חולנית, ואיירין, שגדולה ממנה בעשור,
היא ציירת מוכשרת שאוהבת את הגנים באחוזה, מציירת כל פרח וצמח בדייקנות, ובנוסף מעניקה
להם משמעות סמלית.
איירין בת ה 18 מתאהבת בג'יימס, ובסופה של
היכרות קצרה היא בורחת איתו, נישאת לו והם חיים בלונדון של תקופת הבליץ. העלילה
עוקבת אחר צעדיה השגויים של איירין התמימה בלונדון, כשהיא מסתבכת יתר על המידה
בפעילויות הגובלות בבגידה. שם היא מגלה, שג'יימס אינו מי שהיא חשבה שהוא. בעקבות ארוע חמור, משפחתה מנתקת את קשריה איתה,
ומכאן ואילך עקבותיה נעלמו, ובמשך עשרות שנים לא נוצר אפילו שביב של קשר ביניהם.
בהווה, ג'וליה מוצאת מחברת סקיצות המתעדת ומקטלגת את כל
הפרחים שנשתלו בגנים ההיסטוריים. בזמן שהיא עוקרת קוצים בגנים היא מפענחת רמזים באמצעות
הפרחים המצוירים, החושפים את סודותיה של איירין, חיפושה אחר חופש וחינוך,
ומעורבותה בשותפות לריגול עבור הגרמנים. השערורייה המשפחתית של בגידה, לכאורה, נשמרת
בסוד במשך עשרות שנים, ואף אחד לא מדבר עליה. ג'וליה חושפת אט אט את הבטחתה של
מרגרט, ויחד עם אנדרו, מגלה את האמת בסיפורה של איירין, ומאפשרת
למרגרט סגירת מעגל מעברה קורע הלב.
העלילה מסופרת בשני צירי זמן וכמו בהרבה ספרים
עם שני צירי זמן ,אחד חזק ומעניין יותר מהשני. סיפור מלחמת העולם השנייה של איירין
היה מרתק ומסקרן יותר, בעוד שנקודת המבט של ג'וליה בהווה הייתה די משעממת ולא
מפותחת. הספר היה צפוי, ופיתוח הדמויות היה מינימלי. היה לי קשה להתחבר אליהן ומצאתי את הסיפור לא ממש אמין. הסוף
הרגיש נדוש ומהיר.
אהבתי את ההתמקדות בפרחים ובמבנה הגנים. אהבתי
חלק מהזמן שאיירין שהתה בלונדון, ואת המסע שהיא עוברת שם. סם, האחיין בן החמש, לא
דומה לשום ילד בן חמש שאני מכירה, שפתו דלה, הוא מעסיק את עצמו ללא השגחה, ללא לימודים, ללא חברים, ללא
צעצועים מלבד פנקס מדבקות, בזמן שדודתו עסוקה בעבודה. גם התמימות של איירין צורמת
לאחר זמן מה, והחלק הרומנטי בין ג'וליה לאנדרו סטריאוטיפי מאוד.
לסיפור היה פוטנציאל, אבל הוא לא היה טוב כפי
שיכול היה להיות. יש ספרים טובים יותר בז'אנר הזה. לטעמי "שפת הפרחים"
הוא רומן צ'יק ליט עם סיפור תעלומה די פשוט.
הרומן מספק הצצה לחלק ההיסטורי במלחמת העולם
השניה בזמן הבליץ והקיצוב בלונדון, דרך סיפור בדיוני, ומומלץ לקרוא את הערות המחברת בסוף הספר, שם היא כותבת היכן
הסיפור סוטה מאירועים עובדתיים, מאיפה שאבה השראה לכתיבה ועוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה