האישה עם
המזוודה הכחולה – ואלרי פרין
תרגום: אביגיל
בורשטיין
הוצאת תכלת
אוגוסט 2021. 334 עמודים
זהו הרומן הראשון של ואלרי פרין. הוא קדם
ל"להחליף את המים של הפרחים" וכמוהו, ברגע שהתחלתי, אי אפשר היה להניח
אותו עד העמוד האחרון .ספר רגיש ועדין שעוסק בנושא המוות והאבל מזוית אחרת. פלאשבקים,
סיפור אינטנסיבי, סודות משפחה, אלמוני חמקמק שבא לעזרתם של נשכחי יום ראשון ושחף הופכים
אותו לרומן מרגש ויפהפה שאני ממליצה עליו בחום.
ז'וסטין, בת עשרים ואחת, מתגוררת עם סבה וסבתה ועם
בן דודה ז'ול, אליו היא מתייחסת כאילו הוא אחיה, מאז מות הוריהם בתאונת דרכים. בהיותה רגילה
לאנשים מבוגרים טבעי בעיניה לעסוק בעבודה סיעודית עם אנשים מבוגרים והיא עובדת
בבית האבות "פריחת ההורטנזיה" ככוח עזר ונהנית להקדיש את זמנה לטפל ולהקשיב
לקשישים המספרים את זכרונותיהם. היא עושה זאת בלב רחום ואוזן קשובה
.
ז'וסטין חיה חיים פשוטים ללא ריגושים. היא מבלה
את זמנה בין בית האבות שבו היא עובדת, לבין פאראדיי, מועדון לילה אליו היא יוצאת
לרקוד וכל פעם מחדש מוצאת את עצמה בין זרועותיו של זר חתיך שהיא אינה זוכרת את שמו
הפרטי...
הדיירת החביבה עליה ביותר היא אלן, מחדר 19, הגברת
שמתקרבת לגיל 100, זו שכולם קוראים לה "הגברת
מהחוף" . אלן יושבת רוב הזמן ומסתכלת מבעד לחלון, מדמיינת את עצמה על החוף,
ממתינה בקוצר רוח לשובה של בתה, רוז, שהלכה לשחות עם אביה, לוסיאן. היא מספרת
לז'וסטין את סיפור חייה ואת סיפור האהבה הנפלא שלה עם לוסיאן , וז'וסטין המרותקת מחליטה
לתעד אותו במחברת כחולה קטנה. תוך כדי שמיעה וכתיבה היא מרכיבה את קטעי הסיפור כפי
שמרכיבים פאזל, ובהדרגה נחשפים סודות מהעבר, ודרך שברי חייה של אלן, ז'וסטין נאלצת
להתמודד עם סודות משפחתה שלה.
חיי השלווה בבית האבות מופרים יום אחד, כאשר אלמוני
מסתורי מתחיל להתקשר באופן קבוע למשפחות הדיירים וגורם להם להאמין שבן משפחתם
השוהה בבית האבות נפטר. הוא עושה זאת במטרה לעורר אותם לבקר את בני משפחתם הנשכחים
והנטושים שאפילו בימי ראשון(=שבת) אינם טורחים לבקרם. מי זה? (האמת שזה ממש לא
מעניין את ז'וסטין ,כל עוד זה מביא מעט שמחה לדיירי הבית).
"האישה עם המזוודה הכחולה" הוא רומן מבריק, אנושי, מרגש ושובה לב שמתמודד עם
נושא שכמעט ולא מדברים עליו בספרות של היום. הגיל השלישי והקשישים שנשכחים בבתי אבות, על ה"אין"
ביקור בימי ראשון ועל המשפחות שנוטשות. היא מספרת בחמלה על הזקנים, חלקם דמנטיים, שרואים
איך ימיהם האחרונים חולפים לאט, במונוטוניות, בבדידות, מנותקים מהעולם שבחוץ.
החיבור המיוחד בין ז'וסטין הרגישה והנחושה לאלן
שתמיד חלמה ללמוד לקרוא, מתגלה בהדרגה, דרך עיניה של ז'וסטין,
והוא מסופר בשני צירי זמן, שמצטלבים. בית האבות בהווה, ומלחמת העולם השנייה, באמצעות
פלשבקים, ותוך "הקשבה" לזיכרונותיה של אלן. מצד אחד, אלן הצעירה בין
המלחמות, נלחמת בדיסלקציה, מוצאת אהבה מטורפת, מאבדת אותה במהלך המלחמה, מסתובבת
בשמלות תפורות בעבודת יד, מצד שני, ז'וסטין בין מטופלים לריקודים, אשליות של אהבה
וחיפוש אחר האמת על מות הוריה, תקועה בשתיקות ובשגרה של סבה וסבתה ובן דודה.
ואלרי פרין עושה כבוד לעבודה הנהדרת שמתבצעת
ברחבי העולם על ידי אותם מטפלים העובדים בבתי אבות. הקורא עוקב ז'וסטין, אחרי חיי
היומיום שלה כמטפלת, מערכת היחסים שלה עם הדיירים, יחסי האהבה שלה, החיפוש אחר
האמת על מות הוריה, החיפוש אחר האלמוני המתקשר למשפחות, העבודה הסזיפית, אך מעל
לכל, מציף את הערכים החשובים שלעיתים קרובות אנחנו דוחקים או מדחיקים כמו קשרי
משפחה חזקים, חברות אמיתית, ועזרה הדדית.
רומן שובה לב ובלתי נשכח. יפה בפשטותו, עצוב בריאליזם , כובש רגשית.
כמו נוצה שנוגעת
בלב.
מומלץ בחום!
בצרפתית הספר נקרא "הנשכחים של יום
ראשון".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה