היום שבו ירקדו זיכרונותינו - וירז'יני גרימאלדי

היום שבו ירקדו זיכרונותינו - וירז'יני גרימאלדי

תרגום: מיכל אסייג

הוצאת כתר

מאי 2021. 275 עמ

סמטת יונקי הדבש הוא רחוב ללא מוצא שיש בו ששה בתים בלבד ורק תושביו עוברים בו.

בבית מס. 1 חיים אנטול ומרסין

בבית מס. 2 חי גוסטב

בבית מס. 3 חיה רוזלי

בבית מס. 4 חיה ג'וזפין

בבית מס. 5 חי מריוס

ובבית מס. 6 לא גר עכשיו אף אחד והוא עומד ריק.

 

אבל בשנת 1955 הסמטה שקקה חיים. זוגות צעירים מלאי תקווה החלו בה את חייהם, כשהם עוזרים אחד לשני, וחייהם משתלבים ונפרדים בעוד השנים עוברות.

מרסלין, עקרת הבית הביישנית וחסרת הניסיון, שבעזרת שכנתה רוזלי, זמרת ברים שחולמת על ברודוויי, אוזרת אומץ, יוצאת לעבוד ומוצאת את קולה. ז’וזפין, שנשואה לגסטון יפה התואר ומשוועת לילד, עד שטרגדיה לא צפויה משנה את עתידה, ומריוס, נגן הסקסופון מפריז, שהתאהב באשתו כשראה אותה יושבת בקהל באחת מהופעותיו.

שישים וחמש שנים לאחר מכן, כשהם בשנות ה-80 לחייהם, עצי הברוש שנטעו בין הבתים גבהו, הזיכרונות תלויים על הקירות והם מדברים אחד עם השני רק במקרה חירום. כשמגיעה הידיעה על כך שראש העירייה עומד לגלח את הסמטה כדי להפוך את זכרונותיהם, חייהם, והבתים שלהם לחניון ואת הכיכר עם עצי השזיף בה נהגו להיפגש, לבית ספר, הם שוכחים את כעסי העבר והופכים לחבורת ”השמוניסטים המופלאים”, כדי להילחם ולגרום לראש העיר להבין שהוא לא ינפנף אותם בקלות כי הם מוכנים להילחם על עתידם ועברם, לשמור על שלהם, הן על הקירות והן על הזיכרונות, ולהסיר את הגזרה. הכל הולך: אין להם מה להפסיד.

הקבוצה הקטנה מנסה ליצור באזזזז בכל האמצעים, ולעורר את דעת הקהל על העוול שעומדים לעשות להם והם נוקטים בפעולות שונות כדי  להביע את התנגדותם להחלטה הפוליטית זו. המאבק שלהם מעורר הד תיקשורתי שהם בעצמם לא ציפו לו, והם הופכים בהדרגה ל"סלבריטאים" אמיתיים.

הסיפור של תושבי סמטת יונקי הדבש מתגלה במהלך הקריאה, בין סצנות שגורמות לצחוק ולעיתים גם לבכי. אי אפשר שלא לאהוב את תושבי הסמטה, אנשים רגילים, עם פגמים וחולשות, שההבדלים ביניהם הופכים את הרומן למה שהוא.

את הסיפור מספרת מרסין, והוא מתחיל בהיותה בת 20 בשנת 1955 וממשיך לאורך 65 שנים,  עם פלשבקים, קדימה ואחורה, אל השנים שחלפו מאז ועד עתה. בפרקים קצרים, מרסלין מתקדמת עם השנים ופורשת את חייהם של תושבי סמטת יונקי הדבש, על השמחות והטרגדיות, האהבות והמריבות, ועל המאבק העיקש האחרון שאליו הם יוצאים בזקנתם, המאבק על ביתם.

נהניתי לראות את השינוי שעובר על מרסלין. בהתחלה היא קרה מאוד, סרקסטית ולפעמים מרושעת, אבל בהמשך היא הופכת לחביבה ומצחיקה. היא מתחברת מחדש לגרגואר, הנכד שלה, מדברת על מה שפגע בה בעבר והחיוך מתחלף בדמעות תוך כדי גילוי סודותיהם וסבלם בעבר ובהווה.

מרסלין מספרת סיפור אהבה נפלא, סודות של משפחה ועצמתם של הקשרים שהופכים לידידות אמיצה. היא מתארת את החברות, האהבה, המשפחה, הזמנים טובים, הטרגדיות שהפכו את חייהם על פיהם, הרגעים של העבר  שהשתלבו בהווה והשנים שחלפו. כל אלה הפכו את הדמויות לחיות ואמיתיות ואי אפשר להישאר אדישים אליהם.

 

וירג'יני גרימלדי מצליחה למצוא את האיזון המושלם בין הומור, דרמה ורגישות, והתחושה היא כאילו אנחנו חיים יחד איתם ועוברים יחד איתם את העליות והמורדות של מערכות היחסים ביניהם.

הספר קליל, ולרוב מצחיק, אך הוא מכיל נוסטלגיה, בעיות  זקנה, סניליות, ירידה בעצמאות, ביקורים קבועים אצל הרופא או בבית החולים, מוות, ועוד. נהניתי להכיר את קבוצת החברים הזו ואת הקשר ביניהם שנמשך לאורך עשרות שנים.

"היום שבו ירקדו זיכרונותינו" הוא סיפור יפה ואנושי . באמצעות זכרונותיה של מרסלין, אנחנו מתוודעים לסיפורי האהבה של חלקם, לסודות משפחתיים של אחרים, אך מעל לכל, לכוחם של הקשרים שנוצרו בין השכנים. כל אלה מסופרים במסווה של הומור על הזקנה, על האהבה שנמשכת למרות הפגמים, ועל הידידות והחברות שנשברה ונולדה מחדש כנגד כל הסיכויים.

 

ממליצה!