בית קפה ליד
הים – ג'ני קולגן
תרגום: ניצן
לפידות
הוצאת הכורסא,
מודן
מרץ 2021. 416 עמודים
פלורה מקנזי בת ה- 26
נולדה וגדלה באי מיור היפה, האי הצפוני
ביותר מול חופי סקוטלנד. לפני שלש שנים, נמלטה פלורה מהאי, השאירה מאחור את שלושת אחיה,
את אביה ואת המשק החקלאי שפרנס אותם, וחיפשה את החיים שהיא (ואמה) האמינו שהיא
צריכה לחיות. היא עברה ללונדון כדי להגשים את חלומה להיות עורכת דין.
שלוש שנים אחר כך, היא עובדת כעוזרת משפטית במשרד עורכי דין יוקרתי שלא ממש מרגיש בקיומה, מאוהבת בסתר
בבוס שלה, ג'ואל, שהוא בהחלט מחוץ לליגה שלה, וגם הוא לא מבחין בקיומה. החיים בעיר
הגדולה הם הכל חוץ ממושלמים. היא "טוחנת" שעות בעבודה, בדירה שהיא שוכרת
השותפים מתחלפים ללא הרף, וההסתגלות למזג האויר, לצפיפיות ולרעש שבעיר לא קלים לה.
קולטון, גבר אמריקאי
עשיר כקורח, הוא לקוח של המשרד שרוצה להקים אתר נופש יוקרתי באי מיור וזקוק לייצוג
משפטי ועזרה כדי להילחם בתוכנית מקומית לבניית טורבינות רוח, ופלורה שמגיעה ממיור,
מתבקשת לחזור אל האי ולעזור בפתרון הבעיה.
אלא שקולטון לא יודע
שהאנשים במיור "לא אוהבים" את פלורה, ושפלורה לא הייתה בבית מאז שאמה
נפטרה. הוא לא יודע שכולם מכירים אותה כל חייה, ואיש
לא ייתן לה לשכוח את העבר. בעוד שבלונדון המוארת וההומה היא יכולה להיות אנונימית,
שאפתנית ומאוהבת ללא תקנה בבוס שלה, במיור יבחנו אותה בזכוכית מגדלת, והדבר האחרון
שהיא רוצה הוא למצוא את עצמה שם. אבל אין לה ברירה. כדי לשמור על עבודתה, היא נאלצת
לבלוע את גאוותה ולחזור הביתה. והחזרה הביתה אינה פשוטה. הכל בדיוק כמו שהיה. אמה
עדיין מתה. אביה ואחיה עדיין לא מצליחים להתמודד עם זה. החווה והבית הדרדרו, אנשי העיר עדיין שופטים
אותה, זכרונות העבר מתעוררים, געגועיה לאמה,
יחסיה עם אחיה שכועסים שנטשה אותם מאחור, ואביה שהזדקן, מקשים עליה. היא מגלה שתושבי מיור ממש לא אוהבים את הבחור האמריקאי החדש שאפילו לא מנסה להשתלב במיור,
לא קונה את מה שהוא זקוק לו מספקים
מקומיים אלא מקבל את הכל במשלוחים ממרחקים, ולא משלב את תושבי המקום ככוח עבודה
בעסקיו ובכך דואג לפרנסתם.
כדי שלפלורה יהיה
סיכוי להצליח במשימה שהוטלה עליה היא צריכה לגרום למהפך בדעת הקהל. לשם כך עליה להתחבר
מחדש למשפחתה ולאנשי העיר, להתעמת עם שדים מהעבר ולהשלים עם צערה על מות אמה. היא
גם צריכה לקיים אינטראקציה עם אחיה הגדולים והרועשים ועם אביה השותק, שכול אחד מהם
מתאבל בדרכו שלו על אובדן האם והרעיה. ספר המתכונים שמצאה, הכתוב בכתב ידה של אמה,
מספק לה מוצא. היא מתחילה לבשל ולאפות. בהתחלה לבני הבית, בהמשך היא פותחת בית קפה
בבית הורוד שעמד נטוש, פצעי העבר מתחילים להגליד ותושבי האי שזוכרים את המאפים הנהדרים
של אמה, מגיעים אליו ונפתחים אליה.
ג'ואל מתגלה כעורך
דין חכם בעל אישיות קרה ומרוחקת. הוא מבלה עם בלונדיניות צעירות שאף פעם לא אוכלות,
הוא מבלה איתן לילה אחד בלבד ומשאיר אחריו
שובל של לבבות שבורים או נשים מייללות. סיפור הרקע שלו מתברר די מאוחר בספר מה שמסביר מהן הסיבות לכך שהוא כמו שהוא. הוא מגיע אל האי מספר פעמים כדי לבדוק את
התקדמות התיק המשפטי, מגלה את יופיו של הטבע באי ומגלה את פלורה...
האם פלורה תוכל
להשלים עם עברה ולגרום לתושבים המקומיים לסלוח לה על עזיבתה?
האם פלורה תמצא אהבה
באי?
האם קולטון יזכה
בתמיכת תושבי האי?
תיאורי האי מקסימים.
מוטבע בהם קסם בראשית. הרוחות הפראיות, השמש ששוקעת לעתים נדירות בקיץ, מיתוסים
ואגדות, שמנת וחמאה שמגיעות מפרות ממשיות בחווה מקומית, הים, השמיים, החוף. כל אלה
שוו את לבי. האי מיור נשמע כמו עולם אחר שהייתי מוכנה לבקר בו כדי לראות את האיים
היפים שג'ני קולגן כותבת עליהם באהבה כל כך גדולה.
הדמויות ומורכבות
החברויות מחממי לב בכנות ובאמינות שלהם. כולם תמיד נמצאים אחד בשביל השני, ודמותה הרצינית
והכבויה של פלורה מהמשרד בלונדון עוברת מהפך משמעותי, כשהיא
עומדת בפני החלטות, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. אבל קשה לומר שהספר עסק
ברומנטיקה, כי היחסים בין ג'ואל לפלורה הרגישו מאולצים. אפילו קולטון ופינטן היו
מרגשים יותר שלא לדבר על הכלבים...
הספר עסק בעיקר בדינמיקה
שבין פלורה ובני משפחתה וחבריה הקרובים , בין פלורה ותושבי האי. הוא בודק את יחסה
של פלורה אל משמעות "הבית" האמיתי והיכן באמת אתה זוכה להגשים את עצמך. למרות
שעל פניו זהו ספר קליל, הסופרת מתחבטת במהלכו בכמה נושאים רציניים. יש בו בעיות
משפחתיות, בעיות קבלה, ובעיות של אהבה ומיגדר והכל מתקשר למוטיב אחד שיגרום לדמויות ללמוד
להיות מי שהן אמורות להיות ולא מי שאחרים רוצים שהן תהיינה.
בשורה התחתונה "בית
קפה ליד הים" הוא ספר קליל, חביב, שגרם
לי להרגיש כאילו אני נמצאת בחופשה על אי סקוטי קסום ומרהיב שקשה לעזוב אותו. למרות
שהעלילה צפויה, לא יכולתי שלא ליהנות ממנו. ג'ני קולגן יודעת את הדרך אל לב הקורא,
וכשמתכוני האוכל הנפלא שהיא מתארת מובאים בסוף הספר, כך שגם הקוראים יכולים לנסות
אותם, לא צריך יותר מזה. יחד עם זאת לא יכולתי להתעלם מהתחושה שליוותה אותי כאילו
אני קוראת את אותה נוסחה/עותק של עותק של עותק של ספר. הייתי בהחלט שמחה למשהו שלא
מרגיש בדיוק כמו הספר הקודם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה