החיים אחריך – ג'וג'ו מויס

החיים אחריך – ג'וג'ו מויס

תרגום: קטיה בנוביץ'

הוצאת ידיעות ספרים

אפריל 2016. 416 עמ'

הסיפור מתרחש כשמונה-עשר חודשים לאחר מותו של ויל ומתאר את המשך קורותיה של לואיזה קלארק מהספר "ללכת בדרכּךָ".

לואיזה בילתה את התקופה הראשונה אחרי מותו של ויל בטיול ברחבי אירופה, לפני שהשתמשה בכסף שהוריש לה ויל כדי לקנות דירה בלונדון. היא עובדת בבר בשדה התעופה וחיה את החיים מיום ליום. היא הפסיקה להתלבש כמו בעבר, ואין לה הרבה קשרים חברתיים או  עם משפחתה.

אחרי לילה גורלי, לואיזה נאלצת לחזור אל בית הוריה ולחיים השקטים והמוגנים שהיו לה לפני שהכירה את ויל.  אך גם בבית הוריה לא הכל זורם על מי מנוחות. בנוסף, חלק מבני הקהילה המקומית לא מאפשרים לה לשכוח את העבר. בעיניהם, היא עדיין אותה בחורה שעמדה בצד ולא עשתה דבר כדי למנוע מוויל לסיים את חייו. היא נמצאת בדיכאון ויש הסבורים שהיא ניסתה להרוג את עצמה. כשהיא מתאוששת ומחלימה היא חוזרת לדירתה החמודה בלונדון ואל עבודתה בשדה התעופה בה היא סופגת יחס מבזה מצד בוס מגעיל, היא  מתחילה ללכת לפגישות בקבוצת תמיכה לאנשים שנפגעו ממותו של אדם אהוב,או עברו פרדה כואבת. היא פוגשת את חובש האמבולנס שהציל אותה, והוא נכנס אל חייה ומלמד אותה לאהוב מחדש, היא מקבלת הצעת עבודה עם מגורים בניו יורק, והיא פוגשת את לילי, שמתפרצת לחייה, משבשת את תוכניותיה ומניעה אותה לכיוון חדש.

לואיזה מנסה להחלים מפצעיה הגופניים והנפשיים כאחד. במהלך ההחלמה היא פוגשת דמויות משנה נפלאות שהופכות אט אט לבסיס של חייה החדשים שבדרכם המיוחדת הם מחזירים את הלואיזה שהכרנו מהספר הראשון. דפנה, ויליאם, נטאשה, פרד, מארק וג'ייק נאבקים ועוברים מסע משלהם ופגישות הטיפול שלהם מגלות את חוסר הביטחון, הפחדים והתקוות שלהם. ולואיזה קלארק  למרות מצוקתה, ממשיכה להפגין חמלה, נחישות ולב רחב, מה שהופך אותה לאמיתית. 

כולנו  אהבנו את לואיזה  מ"ללכת בדרכך" ורצינו לדעת מה קרה לה לאחר סיום הספר. אך מה שקורה בקריאת ספר ההמשך,  "החיים אחריך" הוא, שכולם משווים אותו אוטומטית לספר הראשון שאהבו, מבינים שהוא לא כמוהו ומתאכזבים, שכן, לואיזה השתנתה. הבחורה המאושרת נעלמה, נדמה שהיא בזבזה את המתנה שהעניק לה ויל, שהיא רק חיה מיום ליום ולא מממשת את החלום כמו שויל רצה שהיא תעשה לפני מותו. הם לא מבינים שלואיזה מתאבלת. אמנם  מותו של ויל היה צפוי ומתוכנן, כולם ידעו שזה יקרה, אבל היא אהבה אותו ולמרות זאת הוא היה איתן בדעתו למות. אישית לא הייתי מופתעת ששנה וחצי אחרי מותו של ויל החיים של לואיזה נראים ונמצאים בבלגן אחד גדול. אבל  בכנות, האם יתכן אחרת?  

לאבד את האדם שאתה אוהב משנה אותך, משנה את הראייה שלך, גורם לך להבין כמה החיים קצרים, מכריח אותך להכיר בכך שלא תחיה לנצח, שהכל יכול להיגמר בשניה. אתה יודע שעליך להמשיך, כי החיים ממשיכים אם תרצה או לא, אבל כדי לצאת מחוזקים צריך לעבור שלבים בדרך להחלמה.

אז כן, החיים של לואיזה הם בלגן, היא צריכה להתמודד עם אובדן הגבר שגנב את ליבה, וכמובן שהחוויה הזו שינתה אותה, היא לא אותו אדם שהייתה לפני כן והיא נלחמת בדיכאון,  אבל היא עושה כל מה שהיא יכולה בכדי להתמודד וזה ראוי להערכה. אם לואיזה היתה מתנהגת אחרת זה היה פיחות של האהבה שלה לויל. לכן בעיני, הספר הזה הוא שלב ביניים הכרחי. לואיזה  צריכה להתאבל על מנת שתוכל להמשיך הלאה ולהבריא, ובסופו של דבר היא עושה זאת. 

אולי היה עצוב לקרוא על המסע שלה, אולי מדכא, אולי לעיתים משעמם, אבל זה היה אמיתי ולואיזה עברה תהליך טבעי  ובריא כי זה מה שקורה באמת בחיים כשאתה מאבד את האדם שאתה אוהב. אתה מנסה לקום על הרגליים, אתה מנסה להמשיך הלאה, אתה נלחם כדי שתוכל ליהנות מחייך, אתה לומד כיצד להתמודד עם האובדן שלך, להפוך אותו למשהו חיובי, ובסופו של דבר, אתה משלים עם  האובדן וממשיך הלאה. ורק אז אתה חי את החיים שאתה יודע שאהובך רצה שתחיה לאורך כל הדרך.

בשבילי, "החיים אחריך" הוא ספר על צער וריפוי, על תקווה לימים טובים, ועל ללמוד כיצד לחיות עם הצלקות שלך ולקבל אותן כחלק ממך. אובדן של אדם אהוב עלול לדחוף אותך לתהום אבל הכל תלוי באדם. אם הוא נלחם וזוחל מתוכם או נשאר שם והולך לאיבוד.

ג'וג'ו מויס, מתמודדת בספר הזה עם הנושא הרגיש והרציני בהומור ובתבונה.העלילה נחמדה, הסיפור קולח,  יש בו עצב, יש בו שמחה והרבה קטעים מצחיקים, והוא סוגר מעגל עם הספר הראשון.

אני אהבתי.

ללכת בדרכך – ג'וג'ו מויס

ללכת בדרכך – ג'וג'ו מויס

תרגום: קטיה בנוביץ'

הוצאת ידיעות ספרים

אפריל 2014. 407 עמ'

לואיזה קלרק היא בחורה רגילה, עם לב רחב,  בת למשפחה ממעמד הפועלים. היא עובדת בבית קפה. היא דואגת למשפחתה. היא עושה את מה שהיא צריכה לעשות. היא לא לוקחת סיכונים ולא מתנהגת בפזיזות, פרט לסגנון הלבוש שלה שם היא מרשה לעצמה להתפרע. אך שם זה נעצר.

מגרש המשחקים של וויל טריינר הוא החיים עצמם. בן למשפחה אמידה ביותר, החיים תמיד חייכו אליו. הרפתקני, שאפתן ובטוח בעצמו, חי כל רגע במלואו .יש לו עבודה נהדרת, חברה נהדרת והאמצעים ללכת לאן שהוא רוצה ולעשות ככל העולה על רוחו . כל זה משתנה כאשר וויל עובר תאונה קשה בעקבותיה הוא הופך לנכה, ללא יכולת תיפקוד מינימלי, תלוי במטפלים 24/7. הוא מואס בחייו  ומחליט לוותר עליהם, מתוך הבנה רפואית שהוא לעולם לא יחזור להיות מה שהיה או אפילו יחלים במעט, החלטה אישית קשה, אך מובנת באופן מוזר, שלדעתו נכונה עבורו.

כדי לרצות את הוריו הוא דוחה את ביצועה בחצי שנה, והוריו מחפשים מטפלת מתוך תקווה שהם יצליחו  לשנות את דעתו. כאן נכנסת לתמונה לואיזה. הבחורה עם בגדיה המטורפים, שמתמידה בעבודה כי מוטלת עליה אחריות לפרנסת משפחתה. היא לא נותנת ליחסו העוין של וויל להשפיע עליה. לאט לאט היא חודרת לתוך ליבו,  פולשת  לחייו, מנסה לגרום לו למצוא יופי בדברים הפשוטים ולהשלים עם המציאות כפי שהיא, אבל היא לא חוזה את השינוי שהוא יחולל בה, ולא חושבת שמישהו יראה את הפוטנציאל והאש שבה. 

וויל נחוש לפקוח את עיניה אל הלא נודע. הוא מעודד אותה לצאת מאזור הנוחות שלה, לחיות. איתו לצדה היא צוברת ביטחון, נחישות, לומדת לא לאפשר לאף אחד להכתיב את מעשיה ולבסוף מבינה מה הכי טוב עבורה.

זהו סיפורה של אישה בת עשרים ושש, שאין לה מטרה בחיים, שלא חושבת על עתידה, שחיה את חיי היום יום בעיירה תיירותית, עם חבר אגואיסט, ואחות שהיא אם חד הורית שנחשבת לחכמה ממנה,  וכל הזמן מבטלת את רצונותיה ומרצה את את בני משפחתה שמצפים ממנה להתאים את חייה לרצונותיהם.

זהו גם סיפור של שני אנשים שפוגשים זה את זה במקרה, וחייהם משתנים לנצח. ג'וג'ו מויס יצרה דמויות פגומות ומציאותיות, מערכות יחסים משפחתיות שהיו רחוקות מלהיות מושלמות, אבל אי אפשר שלא להזדהות עם כל אחת ואחת מהן. אי אפשר שלא להרהר בהחלטה של וויל,  בהיבט הדתי, המוסרי והמשפטי ולהבין את נימוקי שני הצדדים, לבחון מחדש את הערכים והדעות הקדומות, שלנו. היא מעוררת  להעריך את הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו.

"חיים רק פעם אחת. מחובתך לחיות באופן המלא ביותר".

לואיזה היא אישה מקסימה עם חוש הומור ודמיון פנטסטי. קריאת הספר מנקודת מבטה הייתה מענגת לחלוטין. 

ג'וג'ו מויס שמה דגש על זכות הפרט לבחירה ולא מתחשבת בדעת הסובבים. הספר מעמת אורח חיים הרפתקני, אתלטי ופעיל לעומת החיים בכיסא גלגלים – והקורא שואל את עצמו שאלות

היכולת שלה לארוג סיפור מלא הומור ואהבה, תוך התייחסות למציאות הלא כל כך נחמדה, לפעמים מכוערת, של חיים עם מוגבלות שכמעט ולא נדונים בחברה "מנומסת", ללא ספק, הגבירה את המודעות של אלפים. היא התייחסה לנושאים טעונים רגשית, כולל אפליה נגד אנשים עם מוגבלות, איכות חיים, זכות להגדרה עצמית, שאלות של מוות מבחירה והמתת חסד, באופן גלוי, ולא נחסכים מהקורא הדילמות המוסריות. שמעלות שאלות כמו:

מי בכלל רשאי לשפוט בחירה של נכה איך לחיות את חייו או איך לסיים את חייו?

האם האהבה מספיקה כדי לשנות החלטה הרת גורל שאין ממנה דרך חזרה?

האם ניתן לקרוא את הספר ולא לשאול מה היית עושה בנסיבות דומות, או איך היית מרגיש אם היה מדובר באדם יקר לליבך?

לגעת בנושאים כה כבדים, זה לא דבר קל.

"ללכת בדרכך" הוא ספר שנישאבים אליו בקלות. הכתיבה מסקרנת, מדייקת בתיאור המצב ובקשיים היומיומיים של וויל, מסקרנת בהיבט של הקשר שנרקם בינו לבין לואיזה וההתמודדות של כל אחד מהם בתקווה, שאולי... 

הסיפור זורם ומושך, ומרגיש אמיתי לחלוטין, והקורא מתאהב בקלות בדמויות. ספר שאי אפשר להניח מהידיים, ואי אפשר שלא להמשיך ולחשוב עליו, למרות שיהיה מי שיאמר שהוא  קלישאתי. יש בו ניגודים כמו הומור שגורם לצחוק לצד רגשות עמוקים שגורמים לדמוע , השוני במשפחתיות של כל אחת מהדמויות. החום והאהבה והפתיחות בביתה של לואיזה לעומת השקט, הדיסקרטיות בביתו של וויל

אולי אתם לא חובבי רומנטיקה. אולי אתם לא אוהבים צ'יק-ליט... אני מבטיחה לכם  שזה לא משנה.  כי הספר הזה  אינו סיפור אהבה קלאסי אלא סיפור אהבה, מרגש ומטלטל, שיתפוס אתכם אם תרצו או לא.

ממליצה מאד!

דבר אחד מדהים – צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני

דבר אחד מדהים – צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני

תרגום: צילה אלעזר

הוצאת כנרת זמורה-דביר

2011. 208 עמ'

"דבר אחד מדהים" הוא ספר עדין שמשרה תחושה של שברירות. 

העלילה מספרת על תשעה אנשים, שבעה לקוחות ושני פקידים, שנלכדו בשעות אחר הצהריים המאוחרות, במשרדי בניין הקונסוליה ההודית שנמצאים במרתף של בניין ישן ודי מתפורר, בעקבות רעידת אדמה. משרד הודי טיפוסי, העובדים לא ממהרים לעשות דברים בזמן,  אפילו שהוא באמריקה.

הקבוצה מגוונת מבחינת הגיל, המוצא, הסיבה לשהותם במקום  ורמת הסבלנות והיא כוללת זוג נשוי בגיל העמידה שהקשר ביניהם בעייתי, בחור צעיר, מוסלמי-אמריקני עם נטייה לאלימות ומרדנות, שמהווה סטריאוטיפ למוסלמים על רקע ה -11 בספטמבר, סטודנטית לתואר שני שהוריה חזרו להודו , חייל אפרו אמריקאי עם רגשות אשמה שלחם בווייטנאם, סבתא סינית ששומרת סוד יחד עם נכדתה הפאנקיסטית, ושני עובדי המשרד.

כל אחד מהם המתין לתורו כדי לטפל בבירוקרטיה הנדרשת לביקור בהודו, וכל אחד מהם מתבונן בחשאי באחרים, ושרוי במחשבותיו בזמן ההמתנה. כשמתרחשת רעידת האדמה הם נלכדים במרתף, אין להם מושג אם מישהו יודע שהם שם, ואין להם מושג אם יבואו לחלץ אותם. באופן טבעי יש פאניקה וחלק גם נפגע גופנית. ככל שהזמן עובר, אומה, הסטודנטית לספרות, שיש לה בתיק עותק של "סיפורי קנטרברי" מציעה שכל אחד יספר דבר מדהים אחד ששינה את חייו, כדי  להעביר את הזמן, להסיח את דעתם מהייאוש במצבם, ולהקל על המתחים.

בתוך הלחות, המחסור באוכל ובמים, החושך המדכא והתקווה המצטמצמת, כל אחד מהנוכחים מספר סיפור על דבר אחד מדהים טוב או רע שנחרט בזכרונו, שהשפיע או שינה משהו בחייו. הם מתחילים לספר באופן מהוסס אך הרצון לספר הופך דחוף יותר ככל שהיום והלילה נמשכים, והסיפורים מרגשים, נוגעים  ולא מרפים,וכל סיפור מגלה צער, אובדן, אכזבה, חרטה, רגע של ניצחון, רגע של הארה, סבל, עצב או טראומה אותו אדם נאלץ לחוות, והקורא נשאב אל חיי האנשים, והבהלה והדחיפות מוחלפים על ידי תקווה ותפילה שינצלו.

 

הספר נקרא כאוסף סיפורים קצרים השזורים אלה באלה. רוב הסיפורים לא היו על דברים מדהימים ויוצאי דופן אלא סיפורים שהיו חשובים למי שסיפר אותם. חלק מהסיפורים היו קורעי לב, כולם נשאו אשמה, צער וקבלה. הם סופרו כדי להשמיע אותם בקול, לעצמם יותר מאשר למאזינים, כדי לפרוק, מתוך הבנה שיש סיכוי גדול שהם לא יינצלו לעולם. זה כמעט כמו וידוי.  

הסיפורים חושפים את הפגיעוּת, את תחושת האובדן והחרטה, וכשהם משתפים משהו מעצמם הם גם לומדים לקבל את עצמם ואחד את השני.

" כל אחד סובל בדרך אחרת. עכשיו אני לא מרגיש כל כך לבד"

כל אחד מהסיפורים היה מסקרן וחשף שמץ מדמותו של האדם המספר. היה מרתק לראות כיצד באמצעות הסיפור כל אחד זכה להבנה טובה יותר של עצמו ולהבנה שעליו ליזום כמה שינויים התנהגותיים. כל דמות, שנחשפה הביאה סיפור בלתי צפוי, שחשף סודות הן לקבוצה הלכודה והן לקורא וכל אחד מהם הוביל לשינוי היחסים בקבוצה כולה.

יכולתי לדמיין את הסביבה, את הדינמיקה כאילו זה קורה ממש מול עיני ,כאילו אני בת לוויה במסעם. כשקוראים את הסיפור, קל לדמיין את הנסיבות המפחידות שעומדות בפני האנשים האלה ואת האינטימיות שנוצרת על ידי שיתוף הסיפורים שלהם זה עם זה, ודיוואקרוני מגלה כיצד סיפורו של אדם אחר יכול לחבר כל אחד מאיתנו לאמת בחיינו שלנו.

הדבר היחיד שהפריע לי קשור לעובדה שהספר מסתיים ומשאיר אותנו לנחש מה קרה. סיום פתוח, הוא סיום שאישית אני לא אוהבת.

הספר מיוחד בזכות הפשטות שבו. צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני מצליחה למצוא ייחוד בדברים רגילים, אוניברסליים. אף אחת מהדמויות אינה יוצאת דופן . הם פשוט בני אדם, והם עצמם, ומה שחשוב זה שלכולם (לכולנו) יש סיפור לחלוק, וכל אחד מאיתנו רוצה להישמע ולספר את הסיפור שלו כל עוד יש לו סיכוי להשמיע אותו.  ואולי העיקר הוא לא  בסיפור שנספר, אלא העיקר הוא לשמוע את הסיפורים של הסובבים אותנו, בזמן שאנחנו עדיין יכולים לשמוע אותם.

 

צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני הצליחה לגרום לי לחשוב על החיים שלי, על האנשים שנמצאים בהם ועל הדבר המדהים האחד שעשיתי ושהייתי בוחרת לחלוק עם זרים, אם חס וחלילה הייתי נמצאת בסיטואציה שכזו.

 

ספר יפה,זורם, מעורר מחשבה ובהחלט שווה קריאה!

 

לב בקופסא – אילת סווטיצקי

לב בקופסא – אילת סווטיצקי

הוצאת דבש

2017. 404 עמ'

(נקרא כעותק דיגיטלי)

האם אתם מאמינים בהזדמנות שנייה?

האם ניתן לרפא פצעים ישנים  ולאהוב שוב את זה ששבר את ליבך?

 

אומרים שהזמן מרפא פצעים ישנים אך אליזבת מעולם לא הצליחה להתאושש, ולבה נשאר מרוסק אחרי שקולין הותיר אותה מאוהבת ובהיריון, עומדת מול כל האורחים שהוזמנו לחתונתם ומבשרת להם בקול רועד שהטקס מבוטל.

 

"לב בקופסא" אינו ספרות מופת אבל הוא סיפור רומנטי יפה, על שברון לב בעקבות נטישה, סליחה ותקווה להזדמנות שנייה.

 

קולין, קבל  את ההחלטה לברוח, החלטה שספק אם היתה נכונה עבורו, אבל היא בהחלט היתה החלטה שגויה מבחינת אליזבת. אהבת חייה נעלמה ללא הסבר והקשר נותק. אליזבת נותרה לבדה ובהריון ביום חתונתה להתמודד עם המציאות, להפנים שהוא לא יחזור ולהבין שחייה כאם חד הורית לא יהיו פשוטים, לגדל  בלעדיו את בתה ויויאן, להתמודד עם קשיי פרנסה, לעבוד בעבודה חסרת מעוף, אך בעיקר לחיות עם הדאגות והספקות לגבי העתיד ומה הוא צופן עבורה. עם תמיכה מהוריה, וידידה הנרי היא שורדת, גם אם לעיתים היא משדרת מסכנות, אך היא עדיין זקופה ועל הרגליים.

 

קולין נעדר חמש שנים אבל מעולם לא שכח אותה. את  החיוך שלה, את האהבה ללא תנאי שלה ואת העובדה שהוא השאיר אותה מאחור בהריון. חזרתו של קולין מעלה אל פני השטח רגשות ישנים שאליזבת חשבה שקברה לפני זמן רב, והעובדה שקולין רוצה לקחת חלק בגידול בתם מאלצת אותה להיות איתו בקשר. קולין רוצה לתקן ולקבל אחריות על מה שפספס בחמש השנים האחרונות. הוא גם נחוש להחזיר אליו את אליזבת. הוא גם מקווה שיוכל להסביר את מה שקרה ולהשיג את מה שהוא רוצה גם אם יאלץ להילחם על כך עם עצמו.

 

האם אליזבת  תניח לו לחזור לחייה?

 

הכימיה ביניהם ניתנת למישוש אך אליזבת לא עושה לו חיים קלים. היא מציבה את משפחתה במקום הראשון. קולין אולי כבר לא הנער שהכירה פעם, אבל היא עדיין אוהבת אותו בסתר  ליבה, גם את הגבר שהשתנה. היא נלחמת ברצון להיות אתו, ונזקקת לכל כוח הרצון שלה כדי לשמור את יחסיהם אפלטוניים. לבה סגור בקופסא. היא לא נופלת עליו בשנייה הראשונה שהוא מנסה להיכנס אל חייה, וגורמת לו להתאמץ והרבה, כדי לזכות בסליחתה. אמנם אף אחת מהדמויות אינה מושלמת, אבל טעויות העבר גורמות לה לא למהר לשום מקום, ובטח לא אל חדר המיטות, כך שהסיפור הרגיש הרבה יותר מציאותי ואמין במובנים רבים והסופרת בהחלט גרמה לנו לחכות לראות מה קורה עם שניהם...

 

הסיפור מסופר מנקודת המבט של אליזבת, והיא מספרת על מערכת היחסים שלה עם קולין בעבר, החל מגיל 17 ובהווה.

הסיפור זורם גם אם העלילה מתפתחת בקצב איטי, ודי צפויה. 

הרעיון בבסיס הסיפור,  מוכר מספרים אחרים. בחור עוזב בחורה ביום חתונתם, בחורה נשארת לבד ובהריון, בחור מבין את הטעות שעשה, ומנסה לזכות בבחורה בחזרה בזמן שהיא מסתתרת ממנו/ נאבקת בו וכד'. קראתי כבר ספרים כאלה והספר הזה לא שונה מהם. גם כאן, הסיפור מתאר תהליכי התבגרות ושינוי ביחסים זוגיים, שברון לב, בניית אמון, והדרך לשחרר את זכרונות העבר הכואבים כדי להתחיל מחדש. למרות שהספר מוגדר כשייך לז'אנר הרומן רומנטי - אירוטי, הסקס הוא לא העיקר והתיאורים הם עדינים ומרגשים. קולין ואליזבת עוברים מסע איטי של סליחה וקבלה מחדש והקוראים עוברים אותו יחד איתם.

סיפור עצוב אבל אל דאגה, יש סוף מתוק ושמח.

 

"לא משנה מה יקרה, כשהלב רוצה הוא ימצא אלף דרכים..."

עשר נשימות קטנות - קיי. איי. טאקר

עשר נשימות קטנות -  קיי. איי. טאקר

Ten Tiny Breaths

December 11th 2012 by Papoti Books

262 pages

 

 

“Just breathe,” my mom would say.
“Ten tiny breaths …
Seize them.
Feel them.
Love them.”

 

חייה של קייסי קלירי בת ה- 20 נהרסו לפני ארבע שנים למרות שהיא שרדה תאונת דרכים קשה, כאשר בחור שנהג בשכרות פגע במכונית של אביה. תאונת דרכים שלקחה ממנה את הוריה, את ג'ני החברה הכי טובה שלה ואת בילי החבר האהוב שלה,  והותירו אותה שבורה, פגועה ועייפה. קייסי היא ניצולה. היא ילדה קשוחה. קשה לה להתמודד עם האובדן. היא מנסה להתמודד באמצעות סמים וסקס אבל זה לא מביא הקלה. היא הולכת לחדר כושר ועובדת קשה "לקבור" את הזוועה והאובדן ולהותיר מאחור את ההריסות של חייה, ולדאוג רק לאחותה הקטנה, ליבי הת ה -15. קייסי יכולה להתעלם מחוסר ההסכמה המתמדת של דודתה דרה כשזו מתוודעת לאורח חייה ההרסני של קייסי,  היא יכולה לעצור את עצמה מלהשתגע כשהיא מתאמנת במועדון האיגרוף בגלל הדוד ריימונד שאיבד את כספי הביטוח בהימורים ליד שולחן הבלאק ג'ק, כסף שהיא וליבי קבלו בעקבות התאונה, שהיה אמור לממן את עתידה של ליבי ולימודיה. היא צריכה להתאפק עד שליבי כבר לא תהיה קטינה, ואז היא תוכל להוציא  את שתיהן מהאפוטרופסות של דודיה ולעזוב את גראנד ראפידס, מישיגן.

אבל כאשר הדוד ריימונד  נכנס למיטה של ליבי לילה אחד, קייסי מחליטה שהגיע הזמן לברוח משם, וכמה שיותר רחוק. שני כרטיסי אוטובוס וחלומות על לגור ליד החוף, מביאים אותן למיאמי, שם הן מתחילות את חייהן החדשים במתחם דירות, עם טאנר, בעל בית עגמומי, וסטורם,שכנתם שחיה עם בתה מיה ומתפרנסת מעבודה במועדון לגברים. אבל קייסי לא דואגת. היא יכולה להתמודד עם כולם. פרט לטרנט אמרסון גבר שרירי, חתיך ומדליק שגר בדירה 1ד'.

 

קייסי לא רוצה להרגיש כלום. בטוח יותר ככה. היא לא פותחת את ליבה אל טרנט ולא מאפשרת לו להתקרב אליה. אבל לאט לאט טרנט הסקסי מוצא דרך לשבור את חומות ההגנה שבנתה סביבה ולהיכנס אל לבה. הוא מעורר מחדש את יכולתה לאהוב, היא מתחילה להרגיש כלפי טרנט דברים שהיא לא הרגישה במשך שנים. טרנט סבלני כלפי קייסי ורק רוצה לשמח אותה.הוא גורם לה לצחוק לחייך, וכמות הסיוטים שרודפת אותה בלילות פוחתת. היא מתחילה להאמין שאולי היא יכולה להשאיר את העבר במקום אליו הוא שייך ולהתחיל מחדש.

וכך, הבחורה שנשבעה לא לאהוב אף אחד, מתאהבת בטירוף.

והילדה ששנאה להיות פגיעה, הופכת לפגיעה.

והנערה שמעולם לא נתנה לאף אחד לאחוז בידיה לאחר שבילי מת כשהיא מחזיקה בידיו, נותנת לטרנט להחזיק את ידיה.

אבל קייסי לא מכירה באמת את טרנט המושלם ולא יודעת שיש לו סודות משלו, עבר בלתי נסלח משלו.  וכשהיא תגלה את זה חייה החדשים יתנפצו בפעם השנייה והחשיכה החונקת ממנה חשבה שהחלימה תחזור.

אהבתי את הדמות של קייסי ואת הקול שלה. גופה נשבר כתוצאה מהתאונה ועשרות מסמרים שמחזיקים את גופה שלם. היא בנתה את עצמה מחדש ונרפאה פיסית, אך רגשית היא עדיין מרוסקת, כועסת, פגיעה, לפעמים אלימה. אהבתי איך היא עוברת תהליך בו היא חוזרת לחיים ומתקרבת לבני אדם בעזרת חבריה ובעזרת סבלנות ואהבה של בחור אחד. ולמרות שבערך בשליש הספר שיערתי מה הקשר של טרנט לעלילה זה לא הפריע להנות מחווית הקריאה ולהמשיך את הקריאה בספר עד סופו.

"10 נשימות קטנות" הוא סיפור מרגש על התמודדות עם פוסט טראומה, סיפור שעוקב אחר המסע של קייסי כשהיא מחלימה מטראומה, מוצאת סליחה על פגיעה בלתי נתפסת, מתאהבת כשחשבה שזה לא מגיע לה וגילוי מחדש של האהבה. סיפור על נערה שטבעה בכאב חייה המרוסק ועל הנער בעל עבר אפל משלו, שמשך אותה החוצה ועזר לה לנשום, לחיות ולאהוב שוב.

שקעתי במסע הכאב הפיסי, האובדן הנורא וכאבי הלב,  ולאחר מכן חוויתי את הסליחה והריפוי שהדמויות הגיעו אליהן.

זהו סיפור שנכנס ללב שמספר על איך בחירה אחת שגויה משנה חיים. על מאבק להישרדות, על סליחה.

 

“Because forgiveness has the power to heal”

 

אז בואו והצטרפו אל קייסי וחוו את הריפוי המתרחש כאשר משחררים את השנאה.

ואת ריפוי הנפש שרק סליחה יכולה להביא.

ובואו ללמוד עם קייסי , למה אמא שלה אמרה שצריך לנשום רק עשר נשימות קטנות ...

 

ודבר אחרון :

הספר הזה מעלה את המודעות לתסמיני PTSD ואני מאמינה שחשוב לקרוא אותו בעיון ולנסות להתחבר לדמויות ואולי ללמוד ממנו משהו. יש כל כך הרבה אנשים בעולם שלא ביקשו עזרה כשהיו צריכים, בנו חומות ומנגנוני הגנה הרסניים...אז אם אתם מכירים מקרה דומה, אנא אל תהססו לנקוט עמדה ולעזור להם. בעזרת העזרה הרפואית והאהבה של חברים וקרובים, כל אחד יכול להתחיל מחדש.

נקרא באנגלית כעותק דיגיטלי.

(הספר תורגם לעברית בשנת 2017 ויצא לאור בהוצאת אדל)

 

עשר דקות - קיארה גמברלה

עשר דקות - קיארה גמברלה

תרגום מאיטלקית: יערית טאובר

 הוצאה כתר ספרים

2016.    204 עמ'

קיארה שגדלה בכפר מוקפת באהבת משפחה וחברים עוזבת עם בעלה עורך הדין לעיר הגדולה וכותבת טור שבועי באחד העיתונים. כשבעלה עוזב לדבלין כדי להשלים את עבודת המאסטר שלו , הוא מחליט להישאר שם, ובלעדיה. יש בחייו אהבה חדשה.

חייה של קיארה עוברים מהפך כשבנוסף היא מפוטרת מעבודתה. היא מרגישה שהקרקע נשמטת מתחת רגליה ומחליטה לקבל עזרה ופונה לטיפול פסיכולוגי. באחת הפעמים הפסיכולוגית שלה מטילה עליה משימה ומבקשת ממנה להקציב עשר דקות כל יום במשך חודש, לעשות משהו חדש שהיא אף פעם לא עשתה. לא חשוב מה זה יהיה. קיארה שהיתה מאד תלותית בבעלה, וחיה חיי שיגרה, מרגישה מאוימת , אבל מתחילה בהיסוס רב מהדברים הפשוטים, כמו להכין פנקייקס, ללכת למכון יופי , למרוח לק בצבע חריג, ללמוד נהיגה, להקשיב לאמא שלה ולרקוד היפ-הופ, לאט לאט היא מגלה את הצמיחה וההתפתחות הרגשית שלה שמובילה אותה להתחבר לחייה, לגלות את עצמה, לגלות אחרים, ולהציף את הרגשות הקבורים בתוכה שמובילים לשינוי המתבקש בחייה.

 

במלל בלתי פוסק ועם פעילות של 10 דקות הספר מעביר לנו מסר על החיים: 

עשר דקות ביום מצליחות להוציא את קיארה מכל ההרגלים הישנים שלה. 

עשר דקות ביום מלמדות אותה אף פעם לא לוותר, פחות יכול להיות יותר, דברים שחשבת על עצמך ומתגלים כקשיים,  יכולים להיות הזדמנות לגלות את עצמך, להוביל לצמיחה, לעצמאות, ולפתוח אותך לאנשים אחרים. דקה אחר דקה קיארה מגלה ששינויים אמנם מפחידים, אבל הכרחיים, והם אלה שעוזרים לה להתחבר מחדש לחיים. 

הרעיון בבסיס הספר של להקדיש רק עשר דקות ביום מהזמן כדי לעשות משהו שמעולם לא נעשה, הוא טוב ומקורי כשלעצמו, אבל יש משהו בסגנון הכתיבה שגרם לי כקוראת לא להזדהות או להתחבר.

ראשית, זה הרגיש כמו ספר הדרכה, שנכתב בגוף ראשון וכיומן אישי, עם דיאלוגים אין סופיים ומתישים שכללו חצאי משפטים או חצאי מחשבות.

שנית, הגיבורה, קיארה, היתה מעצבנת, מאוד מרוכזת ואנוכית. לא מסוגלת להגיע להחלטה, לא מסוגלת להתקדם בחייה מהמצב בו היא שרויה בגעגועיה אחרי בעל מטומטם. אני יודעת שהדמות הראשית היא הסופרת ואני מכבדת אותה על כך שהיא לא מציגה את עצמה כדמות מושלמת, אבל להיות בתוך הראש של קיארה ולראות הכל מנקודת המבט ולשמוע את ה"קול" שלה שכתוב בצורה כל כך מונוטונית, לא גרם לי להנות מהספר או להזדהות איתה. להיפך, זה גרם לי לאהוב אותה פחות.

 

קשה לי לנטוש ספר אחרי העמודים הראשונים, ותמיד אני מצפה שבהמשך משהו יקרה וישאב אותי לתוכו ,אבל האמת היא שלא הרגשתי רצון להמשיך, והקריאה היתה מאבק אחד גדול. אחרי שקראתי סוף סוף את הדף האחרון, אני יכולה להעיד שלא הפקתי הרבה הנאה או סקרנות מהקריאה בו.

לשיקולכם!