רותירות – יעל משאלי

 רותירות – יעל משאלי

הוצאת כנרת זמורה דביר

ינואר 2026. 240 עמודים

רות ואבנר בעלה, חיים חיים שיגרתיים אפילו די משעממים. היא אחות, מנהלת מרפאה, ואבנר רואה חשבון. רגע לפני יציאתה לפנסיה ויום הולדתה ה-60, הם מתכננים טיול מאורגן ליעד אקזוטי בעולם, הם חושבים על פעילות התנדבותית משמעותית, והמשך חיים משותפים על מי מנוחות, כפי שחיו בארבעים השנים האחרונות. הם הורים לשלוש בנות, נהנים מנכדים, וחיים שנים ארוכות במושב. אבנר הוא בעל תומך, מנסה ללמד את רות להיות עצמאית בכל מה שקשור לתיפקוד תקין של הבית, ולעניני כספים, אך רות סומכת עליו ונותנת לו לעסוק בדברים הקטנים והגדולים.

רגע לפני שהפרק החדש בחייה אמור להתחיל, עולמה של רות מתהפך עליה, וחייה משתנים לבלי היכר.  כשהיא מקיצה בחדר ההתאוששות לאחר בדיקת קולונוסקופיה, היא מוצאת את אבנר מוטל על הרצפה, סביבו רופאים ואחיות. אבנר נפטר באופן פתאומי תוך כדי המתנה לסיום הבדיקה, ורות חווה אובדן אשר משנה את מציאות חייה וגורם לה לתחושת חוסר אונים, בלבול וצער עמוק.

 

מאותו הרגע , הספר עוסק במחשבות ובהחלטות שרות מתלבטת וחייבת לקבל לגבי השנים הבאות בחייה:

האם לעבור לדיור מוגן?

האם להישאר במושב בבית גדול וישן או למכור אותו?

האם להיפתח למערכות יחסים אחרות?

 

המצב החדש שבו רותי נמצאת, בתחילת הגיל השלישי, מאתגר מאד, וקשה ככל שיהיה, הוא מתאר חיים שלחלק מהקוראים היא מציאות מוכרת, לחלק פחות. רות מתמודדת עם האובדן, חווה עליות ומורדות, דכאון, בכי, חוסר אונים אך מתמודדת עם הדברים בצורה מפוכחת, עם טיעונים של בעד או נגד, הרבה התלבטויות והרבה בדידות. בהמלצת אשת נדל"ן שהיתה מקורבת לאבנר, היא מוכרת את הבית במושב, רוכשת דירה במודיעין, מעסיקה את עצמה בשיפוץ מסיבי של הדירה, ועוברת לגור בה. 

עכשיו, כשהיא עומדת ברשות עצמה, יציבה מבחינה כלכלית, היכולת להיות עסוקה עוזרת לה להגיח מהדיכאון שאיים "לקבור אותה" אחרי מותו של אבנר. אומנם היא היתה מעדיפה שאבנר יהיה לצידה אבל לאט לאט היא מבינה שיש משהו לא רע בחיים לבד, כשהיא מארגנת לעצמה סדר יום לפי רצונה, הולכת לישון כשמתחשק לה וקמה בבקר מתי שבא לה, אוכלת מה שהיא רוצה, כשהיא רוצה. 

את הבקרים היא מעבירה בהליכה, נפגשת עם חברות, מדללת את המפגשים עם בנותיה, מתנדבת בבית גיל הזהב, שם היא פוגשת את סופי הקשישה ובנה דן.  היא בונה קשרים חדשים שממלאים אותה, והיא מגלה שעכשיו זה הזמן לעשות רק מה שהיא רוצה ומה שעושה לה טוב. היא לא מחפשת זוגיות אך כשהזדמנות נקרית בדרכה היא לא בוחלת באפשרות, מקווה לחוות אהבה שונה מזו שהיתה לה עם ראובן.

לאחר אירועי ה 7 באוקטובר, היא מגיעה לניחום אבלים אצל עוזי, חבר ותיק מהמושב, שהתאלמן מאשתו ועכשיו הפך לסבא שכול, שאיבד את נכדו האהוב. רות ועוזי  מוצאים שפה משותפת, אהבה לא צפויה ואושר שממלא אותם באופטימיות ותקווה לעתיד.

"רותירות" הוא מסע אל תוך הלב של הזקנה, המתאר את מציאות חייהם של בני הגיל השלישי ובני גיל הזהב, על כל מורכבותם. שמחה, עצב, רומנטיקה, מיניות, זוגיות מאוחרת, ועוד. סיפור מעורר השראה כיצד ניתן לשנות ולהשתנות גם בעשור השביעי לחיים. המשבר בחייה של רותי וההתמודדות עם המוות והלבד, הובילו אותה לצמוח ולעשות רק מה שעושה לה טוב, ולהוכיח שאף פעם לא מאוחר להתחיל מחדש.

כתיבתה של יעל משאלי הצליחה לפרוט על מיתרי ליבי . הקריאה זורמת, ואני מודה שהתחברתי לספר מהמילה הראשונה. מי שרוצה להתנתק מהמציאות של עצמו ולקבל פרספקטיבה על החיים, שיקרא את "רותירות". בעיני הוא קריאת חובה , ואני אמליץ עליו לכל מי שאני מכירה.

 

ספר קריא מאד, מעורר הרבה מחשבות , ומומלץ מאד.

נ“ב, אני שונאת אותך – לורן קונולי

נ“ב, אני שונאת אותך – לורן קונולי

תרגום: קטיה בנוביץ'

הוצאת ידיעות ספרים

מרץ 2026. 384 עמודים

מאדי סנדרסון, בת ה-26 נמצאת בטקס האזכרה לאחיה האהוב, ג'וש, שעדיין לא מלאו לו 30. באופן לא מפתיע, מאדי מתפרקת.

במשך כל חייה מאדי חוותה הזנחה הורית, נטישה רגשית ופיזית ועכשיו נוסף האבל על מות אחיה האהוב. מאדי מסווה כאב ואי נוחות באמצעות הומור, לעתים סרקסטי, כמנגנון התמודדות מפגיעה רגשית, אך הוא אינו מסתיר את השברים העמוקים שהותירו בה ההזנחה המשפחתית ושברון הלב מהעבר.

היא בונה חומות רגשיות, חיה חיים זהירים ונמנעת מלקחת סיכונים, מתרחקת מאנשים ומתנגדת לטיפול או לעצה של אחרים. היא נוטה להסיק מסקנות מהירות, לחסום אנשים שרוצים בטובתה (כמו חבריה או דום) ולהדוף עזרה, ומבטאת את האבל שלה דרך כעס וטינה. היא מתקשה לשחרר רגשות ואפילו לא מצליחה להתאבל ולבכות, אבל תקועה שנים בעקבות סטוץ של לילה אחד עם דום, שהתרחש בשנות העשרה שלה.

 

מאדי סובלת  מאסתמה, וההתקפים שהיא מקבלת  מסמלים את מצבה הרגשי השברירי. אביה מעולם לא רצה אותה, ואמה ססיליה וסבתה פלורנס מאשימות אותה בנטישתו. כל אלה גרמו לחוסר ביטחון ולאמונה השגויה שהיא לא שווה שיאהבו אותה או ישארו שם בשבילה. רק אחיה הגדול, ג'וש, הוא הקבוע היחיד בחייה והוא האדם היחיד שהיא אי פעם יכלה לסמוך עליו בלי לפחד שהוא ינטוש אותה.

 

אלא שעכשיו הוא מת, ומכיוון שמותו הוא תוצאה של מאבק בסרטן, היה לו זמן לחשוב על מה שהוא רוצה להשאיר אחרי לכתו. בצוואתו הוא משאיר הוראות למאדי וחברו הטוב ביותר, דומיניק פרי. הוא משאיר להם שמונה מעטפות, כל אחת עם קואורדינטות מדויקות בשמונה מדינות בארה"ב, שהוא לא הספיק לבקר בהן, ומבקש ששניהם יפזרו בהם את אפרו ויקראו מכתב אחד בכל אחד מהמקומות. מאדי הייתה רוצה לסרב כי דומיניק הוא האיש ששבר את ליבה, כשהיתה בת 19, והיא עדיין שונאת אותו ושומרת בתוכה הרבה כעס עליו, אך למרות מערכת היחסים המעורערת ביניהם, השניים מסכימים בחוסר רצון לכבד את מישאלתו של ג'וש. מה שהיה אמור להיות פרידה מתוקה-מרירה מג'וש, הופך לרכבת הרים כאוטית ורגשית.

 

דום גר בפילדלפיה ומאדי גרה בסיאטל. פעם בכמה חודשים, כשהעונות מתחלפות,  הם נפגשים באחד היעדים, והמיפגשים האלה מעוררים במאדי מחשבות לגבי העבר:

האם העבר יכול להישכח כשהם מנסים לתקן את ליבם השבור, ולמצוא יותר מסתם נחמה זה בזה?

האם הטיול הארוך הזה יהיה ההוכחה שעדיף למאדי להשאיר את רגשותיה כלפי דומיניק נעולים?

ג'וש הוא הלב של הספר. אנחנו יודעים מההתחלה שהוא מת, אבל הסיפור שומר אותו חי בכל עמוד לאורך כל הרומן על ידי העלאת זכרונות מהזמנים הכיפיים שהדמויות היו איתו עד הסוף. לעלילה הבסיסית היה פוטנציאל, ובהחלט נהניתי מדמויות המישנה, אבל היה מתיש להיות בתוך הראש של מאדי במשך קרוב ל-400 עמודים. בערך באמצע הספר, משהו השתנה. הסיפור מצא את הקצב שלו, ורק לקראת הסוף רואים צמיחה של הדמויות.

אני חושבת שאם הספר היה מסופר מנקודת מבט כפולה, גם מהצד של דום, הייתי יכולה להבין את האבל שלו ואת ההיגיון שלו לא להיות פתוח וכנה עם מאדי לגבי הרגשות שלו כל כך הרבה שנים. דום לא דיבר הרבה עד המחצית השנייה של הרומן. אבל ללא ספק הוא היה בדיוק מי שמאדי היתה זקוקה לו ברגעי הפרדה מאחיה. תומך, סבלני ,מרגיע ובעיקר מכיל. ממפגש אחד לשני מתפתחת בין השניים הרומנטיקה, הם מתקרבים אחד לשני והכימיה ביניהם לוהטת.

 

והטוויסט? את זה אשאיר לכם לגלות.

 

"נ“ב, אני שונאת אותך" הוא סיפור שעוסק בריפוי מאובדן, כאב משפחתי, והחומות שאנו בונים כאשר אלה שאמורים לאהוב אותנו, מאכזבים אותנו הכי הרבה. עם טרופ של מאויבים לאוהבים, סיפור אהבה של החבר הטוב ביותר של האח הגדול והזדמנות שנייה, זהו ספר שנקרא מהר ונשכח מהר.

 

לשיקולכם.ן

אם הוא רק היה איתי – לורה נולין

 

אם הוא רק היה איתי – לורה נולין

תרגום: דורית בריל-פולק

הוצאת כתר

מאי 2024. 376 עמודים

אם הוא רק  היה איתי, הכל היה נראה אחרת...

 

"לא הייתי עם פִינִי בלילה ההוא באוגוסט, אבל הדמיון שלי צרב את ההתרחשות במוחי עד כדי כך שאני מרגישה כאילו זה זיכרון.

ירד גשם, כמובן. הוא היה עם החברה שלו, סִילְבי וַייטְהָאוּס, נהג בגשם במכונית האדומה שקיבל מאבא שלו ליום הולדת שש־עשרה. הוא עמד להיות בן תשע־עשרה בעוד כמה שבועות.

הם התווכחו. אף אחד לא אומר על מה הם התווכחו. אנשים חושבים שזה לא חשוב לסיפור. מה שהאנשים האלה לא יודעים זה שיש סיפור נוסף, סיפור שחבוי בין העובדות הגלויות לעין ומתחת להן. מה שהם לא יודעים זה מה הייתה הסיבה לוויכוח, והיא מכריעה לגבי הסיפור שלי." (פרק ראשון)

כך נפתח הסיפור שעוקב אחר אוטום ופיני, שמיום שנולדו גדלו זה לצד זה והפכו לחברים הכי טובים. בשנים שהם לומדים בתיכון היחסים ביניהם משתנים, הם מתרחקים, לא מתוך כוונה, זה פשוט קורה, אך הם נשארים מחוברים בלב ונמצאים תמיד במחשבות אחד של השני. חייהם, השזורים על ידי משפחותיהם, נמצאים בלב הסיפור,  שמתעד את העליות והמורדות של שנות התיכון שלהם, שמלאות ברגעים של שמחה, בלבול, כאב והחמצה של הזדמנויות. 

הסיפור מתפתח לאט והוא מלא ברגעים שבהם פיני ואוטום כמעט מתחברים מחדש. נסיעות שקטות במכונית, מבטים שמצטלבים, שברי העבר שעדיין נותרים ביניהם. הם ממשיכים להעמיד פנים ששניהם המשיכו הלאה, אבל האמת היא שהמשיכה ביניהם אף פעם לא באמת נעלמה.  ככל שהזמן עובר, שניהם מתחילים למצוא את דרכם חזרה זה לזה. לא בהצהרות גדולות, אלא בדרכים קטנות ועדינות, כמו להישאר עד מאוחר אחרי בית הספר, לקרוא יחד, לדבר כמו פעם, ובדיוק כשמרגיש שסוף סוף הם יודו במה שתמיד היה ביניהם,קורה הבלתי נמנע.

לורה נולין מעבירה בצורה מושלמת וכנה את המסע שלהם בתיכון והמורכבות של שנות ההתבגרות. זהו סיפור על "מה שיכול היה להיות" ועל טבעם השברירי של החיים ומערכות היחסים, עם כל המאפיינים של הגיל הזה. המחשבות והחרדה מהמעבר לתיכון, הדינמיקה המשפחתית, אי ההבנות בין בני נוער, החלומות, הספקות,  האהבה הראשונה,  הסקרנות לגבי סקס והעתיד הלא ודאי, לצד  בעיות של בריאות הנפש.

 

אהבתי את אוטום. היא אאוטסיידרית, דמות פגומה, מופנמת, אך מרגישה אמיתית. חלק מהדברים שהיא חשבה או עשתה עשויים להיתפס כטיפשיים או לא בוגרים, אבל אני חושבת שזה נעשה כדי ללכוד את גיל ההתבגרות שבו הורמונים ורגשות לעתים קרובות מעיבים על שיקול הדעת. אהבתי לעקוב אחרי העליות והמורדות בחייה, מערכת היחסים שלה עם ג'יימי, שהייתה בפירוש "דגל אדום". הלחץ המתמיד שהוא הפעיל עליה, והגישה המזלזלת שלו כלפיה היו מרגיזים, ורק רציתי שאוטום תתאפס על עצמה, ולא תעשה את מה שהיא עושה כדי להשתלב. ההתמודדות עם הדיכאון, מערכת היחסים המורכבת שלה עם אמה, והמשקל של התחושה שאף אחד לא באמת מבין אותה.

הסיפור מסופר מנקודת מבטה של ​​אוטום, וכל הזמן  שומעים את מחשבותיה, מה שגורם להכל להרגיש אינטימי וכנה. אמנם היא מלאת ניגודים, אבל באותה מידה היא מהממת, נועזת ושונה, ואהבתי לראות את העולם מבעד לעיניה. שום דבר לא היה אצלה שחור ולבן. אהבתי את כל גווני האפור ברגשותיה ואת כל מה שקרה בעולמה. אהבתי את ניסיונותיה להתמודד עם המציאות, את אהבתה לקריאה ואת עמידתה הבלתי מתפשרת לגבי מי שהיא, גם כשהיא בעצמה ניסתה להבין מי היא.

 

פיני המתוק והאכפתי, מצטייר כאילו הוא לא יכול להרוג אפילו חרק. אנשים נמשכים אליו, והוא מאד פופולרי בלי להתאמץ. למרות שהוא נראה בטוח בעצמו, הוא מאד רגיש ותמיד מסתיר את רגשותיו, שומר אותם לעצמו. הלוואי והוא היה עומד על שלו ומדבר על מה שקורה.

הקונפליקט הפנימי של אוטום בנוגע לבריאותה הנפשית, מאבקיה להיות שייכת והכמיהה הנסתרת לפיני מתוארים ברגישות. גם פיני היא דמות שמסתיר הרבה מתחת לפני השטח, וככל שהסיפור מתפתח, אנו מבינים את מורכבות מערכת היחסים ביניהם ואת המשקל הרגשי ששניהם נושאים. 

הספר אינו נרתע מלעסוק בנושאים קשים כמו הריון בגיל ההתבגרות, לחץ מיני ומשקלם של רגשות שלא מדברים עליהם. אלה מוסיפים עומק לסיפור, אך לעיתים, היחסים הלא פתורים בין אוטום לאנשים בחייה היו מתסכלים,  בפרט,  "אי ההבנה" שהיתה יכולה להתבהר בקלות בשיחה פשוטה.

הכתיבה הייתה טובה, אינטנסיבית, רגשית וישירה, הפרקים קצרים, וכבר מהפיסקה הראשונה, ברור שמשהו רע עומד לקרות, מה שמגביר את הסקרנות והמתח. הקצב והעלילה משתנים באופן דרמטי בעמודים האחרונים, כאשר לכל אורך הסיפור פזורים רמזים קטנים שמבשרים שהטרגדיה בלתי נמנעת.

 

"אם הוא רק היה איתי"  הוא סיפור התבגרות מטלטל, המתאר מערכות יחסים מורכבות, חברות, אהבה, אובדן וההשלכות של בחירות. סיפור קורע לב, המתמקד במחשבה "מה היה קורה אילו" אוטום ופיני היו נשארים קרובים, מדברים בכנות על הרגשות שלהם, והיו עושים בחירות אחרות.  העלילה משקפת את טבעה המריר-מתוק של האהבה ואת האופן שבו הזמן יכול לחמוק לפני שאנו מבינים את ערכו.  הסיפור שלהם היה מלא בזמן מבוזבז, עד שהיה מאוחר מדי. המסע של אוטום כואב ומלא ברגעים של גילוי עצמי, והערכתי את הכנות שבה תיארה המחברת את צמיחתה, את הבלבול הרגשי של שנות העשרה, ואת העובדה שחברויות ילדות עמוקות יכולות להפוך לאהבה רומנטית.

זהו ספר ביכורים , הראשון מתוך דואט. הספר השני "אם רק הייתי מגלה לה", מספר את הסיפור מנקודת המבט של פיני.

♥ממליצה

 

סטלה מאריס – אריאלה גולדמינץ

סטלה מאריס – אריאלה גולדמינץ

הוצאת כתר

נובמבר 2024. 221 עמודים.

 

עלילת הספר מתרחשת בחיפה ומגוללת את סיפורן של שתי נשים היוצאות למסע נקמה משותף. זהו סיפור על חברות מפתיעה, התמודדות עם עוולות העבר וחיפוש אחר צדק.

 

העלילה מתמקדת בטרודי,  אלמנה ערירית בשנות ה 70 לחייה, ניצולת שואה, שבמשך שנים חושדת שבת דודתה האהובה, דורה, סובלת מהתעללות בידי בעלה,  פרדי, שאמנם מצטייר כגבר שרמנטי בעל עיניים כחולות המשדרות תמימות, אך מסתבר שמאחורי חזות זו מסתתר אדם המטיל אימה על סביבתו הקרובה, גבר שהפך את חייה של אשתו, ל"גיהינום". פרדי מכור להימורים. ההתמכרות הזו הובילה אותו להסתבכויות כספיות ואף לבית סוהר. הוא טיפוס מניפולטיבי, שקרן כפייתי, שמצליח להסתיר את מה שקורה בין ארבעת קירות ביתו. לאחר מותה של דורה, הוא "גועה בבכי" מול המנחמים כדי לעורר אמפתיה, אבל בו זמנית הוא כבר מתכנן כיצד לנצל את טרודי.

 

טרודי ודורה הן בנות דודות קרובות מאוד. הקשר ביניהן עמוק ומלווה אותן מילדותן המשותפת, שחלק ממנה עבר עליהן במנזר, בתקופת השואה. מותה של דורה כואב לטרודי. האובדן והצער ואולי החרטה קשים לה. כשמתבררת סיבת המוות הרשמית כהידרדרות מהירה של מום לב מולד שלא טופל כהלכה, טרודי מסרבת להאמין לגרסה הזו.  היא קובעת בנחרצות: "מום שמום".  היא משוכנעת שפרדי, "החיש את קיצה". וכשמתחילה להתבהר דמותו המפוקפקת של פרדי, ונחשפת האמת על חיי הנישואים האומללים של דורה וההתעללות הפיזית והנפשית שהיא עברה, מותה הופך להיות בלתי נסלח, והקורא מבין מה הסיבה של טרודי בנקמה.

 

ביום שדורה הולכת לעולמה, טרודי פוגשת את כוכי,  רווקה עם לב רחב בשנות החמישים לחייה. כוכי היא קופאית ברכבל בחיפה, בתחנת סטלה מאריס. היא אינה נשואה ואין לה משפחה. למרות פער הגילים נרקמת בין השתיים ידידות אמיצה. הן נפגשות לעיתים קרובות ומבלות אחת בחברת השנייה.

החיבור ביניהן הופך לציר המרכזי של העלילה. טרודי רוצה לתקן את העוול שנגרם לדורה במשך השנים, וכשהן מתכננות יחד את הנקמה בפרדי, הן מבינות שכדי להפיל אדם כמוהו, הן לא צריכות כוח פיזי, אלא לנצל את חולשתו להימורים ולנשים.

תוך כדי תיכנונים, השתיים  עוברות תהליך של העצמה. מנשים שקופות, שאף אחד לא סופר אותן ומתעלם מהן, אם מפאת גילן, הסטטוס שלהן, או המראה החיצוני הלא מושך שלהן, הן הופכות לנשים שיוזמות וקובעות את גורלן. הן מתגלות כנשים חזקות, חכמות, בעלות תושיה, שאין לזלזל בהן, שניצבות מול אתגר ויכולות לו, ובסופו של דבר מוצאות זו בזו את ה"משפחה" שפרדי הרס לטרודי, ושלכוכי מעולם לא הייתה.

כבר מהמשפטים הראשונים  מצליחה העלילה ליצור עניין. הספר פותח בקשייה הפיסיים של טרודי בדרכה אל הסופר, המחשבות שלה על דורה החולה, התחושה שדורה עומדת למות היום, הלוויה ומה שמתחיל להתגלות אחריה, מציגים גיבורה שמרגישה שהמשפחה היחידה שלה, בת דודתה האהובה, נלקחה ממנה שלא בצדק.

 

העלילה מסקרנת, הקצב דינמי ומשתנה בהקבלה לתכנית הנקמה. השפה קולחת, ישירה ויומיומית, ומשלבת רגעים קשים של התעללות, מתח, הומור ואופטימיות. טרודי לא פועלת מתוך דחף רגעי. היא בונה את המלכודת לפרדי בקור רוח ובקפדנות. בפרקים מתחלפים נחשפת כל פעם עוד פיסה הקשורה לסיפורה של דורה, ואלה מהווים  הצדקה לפעולת הנקמה. 

 

"סטלה מאריס" הוא ספר מרגש, מעורר מחשבה, שנכנס ללב, אבל גם מותח, כזה שלא יכולים להניח מהיד. רוב העלילה מתרחשת בהווה, בשנים האחרונות של המאה ה-21, אך היא שזורה בזיכרונות ואירועים מהעבר הרחוק של תקופת השואה, לצד העבר הקרוב המתאר את שנות נישואיה של דורה, שקדמו למותה.

הספר עוסק בנושאים כואבים שעלולים להיות טריגר לקוראים מסוימים, כגון אלימות במשפחה, נטישה בילדות, התמכרות להימורים, מוות ואובדן .

תיאורי הנוף החיפאי, הרחובות, בתי הקפה, אפילו חזירי הבר, וסגנון הדיבור של כל אחת מהדמויות, כולל זו של פרדי, ייחודיים, והאזור של סטלה מאריס, המנזר והרכבל, הם הרבה יותר מסתם רקע בספר. הם מרכיב פעיל בעלילה ויש להם משמעות סימלית לכל אורכה.

 

אז איך מתבצעת הנקמה?

ומה המשמעות הסמלית של סטלה מאריס, הרכבל והמנזר?

תקראו את הספר ותגלו.

 

ספר נפלא.

אני ממליצה מאד.

  

כל המקומות המוארים‏ - ג'ניפר ניבן

כל המקומות המוארים‏ - ג'ניפר ניבן

תרגום :יעל אכמון

הוצאה: כנרת זמורה דביר

דצמבר 2017. 336 עמודים

 

תיאודור פינץ' מתמודד עם דיכאון, חושב כל הזמן על דרכים בהן הוא יוכל להתאבד. אבל בכל פעם, משהו טוב, קטן ככל שיהיה, עוצר אותו. לא כל כך ברור מה לא בסדר איתו, אבל ברור שהוא לא יציב. הייתה לו ילדות קשה, הוא גדל עם אב מתעלל ואם ש"התאבלה" על הגירושים מבעלה המתעלל, שלא הסס להראות את "אהבתו הגדולה" לבנו הבכור, על ידי פגיעה פיזית בו. היה מתסכל מאוד לקרוא על התנהגותה הפסיבית, בזמן שילדיה זקוקים לה' כשעולמם הפנימי שברירי ביותר.

 

למרות הבעיות שלו, פינץ' ספונטני וכייפי, הוא רואה את הטוב בדברים והופך את החיים להרפתקה. הוא דמות משכנעת, אינטליגנטי ובוטה. הוא לא יודע מי הוא, אז הוא מנסה כל מיני סגנונות. מפינץ' של שנות ה-80 ועד פינץ' הקשוח. הוא לא נותן לשמועות להשפיע עליו, הוא לוקח כל יום בפני עצמו והוא בהחלט יודע לדאוג לעצמו, גם אם הוא לפעמים קצת קיצוני.

 

ויולט מארקי סובלת מאשמת הישרדות. היא סופרת את הימים עד סיום הלימודים, מחכה לרגע שתוכל לברוח מהעיירה בה היא חיה באינדיאנה, ומיגונה הכואב בעקבות מותה של אחותה. הוריה האוהבים של ויולט עושים כמיטב יכולתם לעזור לה,  גם אם הם נוקטים בהגנת יתר.

 

פינץ' וויולט נפגשים בראש מגדל הפעמונים של בית הספר שלהם, כאשר פינץ' משכנע את ויולט לרדת מהמעקה שהוא עצמו חשב לקפוץ ממנו. מרגע זה מתחילה ביניהם חברות נפלאה שהופכת לרומנטית, מלאה בהרפתקאות ותגליות. לא ברור מי מציל את מי. אך כשהם חוברים יחד לפרויקט לגילוי "פלאי הטבע" של אינדיאנה, הם מגלים שפינץ' יכול להיות הוא עצמו רק עם ויולט, בחור מוזר, מצחיק, חי, שאינו כזה פריק אחרי הכל, נער שרואה את הדברים היפים בעולם, ומסרב בתוקף להיכנע לדברים המכוערים, שמקשים על חייו, וויולט מבינה שרק עם פינץ' היא יכולה להפסיק לספור את הימים ולהתחיל לחיות אותם. פינץ' מעורר את ויולט הישנה ומצית בה כמה תשוקות חדשות. הוא עוזר לה להרגיש דברים ולעשות ולראות דברים שמעולם לא חשבה שהם אפשריים, אך ככל שעולמה של ויולט גדל, עולמו של פינץ' הולך ומתכווץ.

 

העלילה מסופרת מנקודות המבט המתחלפות של פינץ' וויולט ומטפלת בנושאים חשובים תוך נסיון להעלאת המודעות אליהם. סוגיות הקשורות ברשתות החברתיות, התעללות, מין, בריונות, מוות, התאבדות, הפרעות אכילה, הזנחה הורית, סטיגמות חברתיות, דיכאון ועוד.

 

הספר מתאר, בצורה צינית, את אכזריותם של הילדים ואת "העיוורון" של המשפחות, רשויות בית הספר והחברה כולה, לנוכח בעיות משמעותיות שיכולות להתגלות כקטלניות.

זהו סיפור על אובדן, דיכאון, אהבה והמאבק לקבל את העבר, לקבל את מי שאתה או מי שהפכת להיות כדי להמשיך בחיים.

ג'ניפר ניבן מספרת לנו סיפור על נערה שלומדת לחיות מנער שמתכוון למות. סיפור על שני בני נוער שנאלצים לעבור דרך כל המקומות האפלים כדי להגיע לצדדים הבהירים של החיים.

 

האם כדאי לקרוא אותו?

בהחלט!

ספר מרתק, מורכב, עוצמתי, מלא תקווה ומחמם לב, גם אם מתסכל, על כוחה של אמפתיה, ש"אומר" לבני נוער במצוקה רגשית, שהם לא לבד, שהם לא צריכים להתבייש במה שהם עוברים או מרגישים, שיש תקווה למחלות נפש וניתן לטפל בהן.

 

.מומלץ

 

שם פרפרים עפים – סוזן רדפרן

שם פרפרים עפים – סוזן רדפרן

תרגום: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות ספרים

מאי 2025. 312 עמודים

הסיפור מתמקד במארי אגיד, אשר לאחר אובדן של אחד מילדיה, מחפשת התחלה חדשה למשפחתה. היא עוברת עם בעלה ושלושת ילדיהם שנותרו בחיים לאחוזת סבה המנוח בניו המפשייר, מתוך כוונה למכור את הנכס, בתקווה שהשינוי יעזור להם להתחיל להחלים מהאבל ולהתקדם הלאה. עם זאת, תוכניותיהם משתבשות כאשר הם מגלים את דווינה, ותיקת מלחמה מתבודדת המכונה על ידי המקומיים "מכשפת הנהר". דווינה מתגוררת בבקתה בשטח האחוזה במשך למעלה משני עשורים. לטענתה היא קיבלה את הזכות לגור בה מסבה של מארי. דווינה חיה חיים של בדידות, ריפוי וחיבור עם הטבע. הידע המעמיק שלה על החי והצומח המקומיים, יחד עם יצירת תרופות צמחיות, זיכו אותה במוניטין בקהילה כמרפאה, ומכאן הכינוי "מכשפת הנהר". למרות פציעותיה הקשות מתקופת שירותה כאחות טראומה באפגניסטן, דווינה משדרת כוח וחוסן, ובוחרת לחיות מהאדמה ולשמור על עצמאותה.

 

מארי ודווינה חלוקות בדעתן על הבעלות החוקית על הבקתה, ובעקבות כך המתחים גוברים ומושכים את הקהילה המקומית לנקוט עמדה, וגורמים לפילוג בתוך משפחתה של מארי.

מארי, מתוארת כדמות מורכבת. מצד אחד אי אפשר שלא להזדהות עם צערה העמוק, למרות שקשה להבין את מעשיה. חוסר האמפתיה שלה מרגיש מוגזם, מה שהופך אותה לדמות שקשה להתחבר אליה, במיוחד התנהלותה האנוכית שללא ספק מעכבת את מסע הריפוי של ילדיה. עם זאת, מובן שהתנהגותה נובעת ממקום של כאב עמוק ואובדן.

 

פנלופה "פן" הבת הצעירה, בת השמונה היא דמות בולטת בעלילה. תמימותה נוגעת ללב ומנגנון ההתמודדות הייחודי שלה עם האובדן, מתמקד באמונה שאחותה התאומה המנוחה מתקשרת ונוכחת בחייה דרך פרפרים. יחד עם זאת הרגשתי שמחשבותיה והדרך בה דיברה היו מתקדמים לגילה הצעיר.

 

אחותה של פן, האנה בת החמש עשרה היא הכוח המייצב בתוך המשפחה, ויש לה תפקיד של מגשרת בין נקודות המבט המנוגדות בסיפור. יש בה שילוב של פגיעות ועוצמה שמעשירים את נושא האבל וההחלמה ברומן. היא בוגרת מעבר לשנותיה, חזקה באופיה, ויכולתה להתחבר וליצור קשר עם דווינה, מדגיש את פתיחותה ורצונה בריפוי.

 

הסיפור מתפתח בפרקים קצרים, דרך נקודות מבט מרובות, כולל אלו של מארי, בעלה ליאו, ילדיהם ודווינה, דבר המאפשר הצצה והבנה עמוקה יותר לחוויות האישיות שלהם, למאבקים ומנגנוני ההתמודדות של כל אחת מהדמויות.

 

דמותה של דווינה, מוסיפה עומק ותחושה מיסטית לסיפור. דרכה, הרומן בוחן את מורכבות האבל, את חשיבות הקהילה ואת הפוטנציאל לצמיחה אישית לנוכח מצוקה. האינטראקציות שלה עם משפחת אגיד, במיוחד עם פן והאנה, הן מרכזיות בעלילה. הדרכתה העדינה עוזרת לשתים לעבד את האבל ומספקת להן נחמה ותחושת יציבות בתוך סערת משפחתם. מעבר למשפחה, תפקידה של דווינה בקהילה הרחבה משמעותי. נוכחותה ותרומתה ארוכת השנים זכו לכבוד ותמיכה מצד המקומיים, והגיבוי הקהילתי שהיא מקבלת מדגיש את מקומה של דווינה במרקם המקומי.

 

"שם פרפרים עפים " מאת סוזן רדפרן הוא רומן נוגע ללב, המתעמק במורכבויות של אבל, ריפוי והקשרים הבלתי צפויים שיכולים להיווצר בעקבות טרגדיה.

הוא מציג מארג של דמויות, כל אחת מתמודדת עם אובדן בדרכה שלה, ועוסק בנושאים של סליחה, חוסן והשפעת טראומות עבר. העלילה מתארת את הדינמיקה המשפחתית והמסע שהמשפחה עוברת בתהליך הריפוי. הופעתם החוזרת ונשנית של הפרפרים, היא סימלית, ומשמשת כמטאפורה לשינוי ולנוכחות המתמשכת של יקיריהם שאבדו.

מצד אחד זו היתה קריאה מרתקת, נוגעת ללב, אך מצד שני, ריבוי נקודות המבט והפרקים הקצרים והמתחלפים הפריעו לזרימה שלו ומנעו מחלק מהמצבים להתפתח במלואם.

 

בשורה התחתונה סיפור מעניין, מומלץ!

 

שנה שבע – מיכל קרייטלר

שנה שבע – מיכל קרייטלר

הוצאה: התחנה

מרץ 2025. 212 עמודים

סיפור עדין אך בועט על הקרבה, אשמה, אובדן, ומערכת יחסים בין אחיות

גילי ואור הן שתי אחיות שונות זו מזו, בכל היבט. אחוות האחיות שנוצרה בין השתיים, הקירבה שניצחה את כל הקשיים, את יחסי הכוחות והקנאה ביניהן, התמצתה לרגע השמחה בו גילו שהן עוברות הריון בו זמנית, וזו הפכה לחלק מחייהן לאחר שילדו וגידלו את ילדיהן יחד. אך בעקבות אירוע דרמטי שהן עוברות, אותה אחווה התמוססה והפכה לשתיקה רועמת.

ההבדלים ביניהן צפים, והפערים הולכים ומתחדדים. עד לא מזמן נהנו שתיהן מחיים מסודרים, ותוכניות לעתיד, אך תפנית פתאומית של הגורל, מותירה את אור חסרת כול, ואת גילי שבורת לב, מנסה לנהל שיגרת חיים למען בנה. זו כבר לא גילי התוססת, הבליינית מלאת האנרגיות ושמחת החיים. זו גם לא אותה אור. הכאב והכעס גורמים לאור להיעלם מחיי משפחתה, ומובילים אותה הרחק מהם, כשבליבה מקננת ההחלטה לנקום באחותה שאיכזבה. אחרי היעדרות של שמונה שנים היא חוזרת בחשאי, רוקמת תוכניות, טורפת בסערה את חייה של גילי וזורעת בהם כאוס.

 

האם מה שנראה כמו סוף יתברר כהתחלה חדשה?

האם  המיפגש ביניהן יחליק ולו במעט את צלקות העבר?

האם תיתכן סליחה והכלה?

 

 

"שנה שבע" הוא סיפור מסעה הפנימי של גילי שמתבוננת בחייה מתוך מקום מפוקח וכואב.  

הסיפור נחשף שכבה אחר שכבה, מערבב בין עבר והווה, ומספר על לפני ובעיקר על אחרי אותו אירוע טראומטי שמערער את עולמה ושהוביל לנתק בין האחיות. הוא חושף אותנו לתובנות, להקרבה, לתחושת אשמה, ליריבות בין אחיות, לאימהות, אך בעיקר להתנגשות בין הנאמנות של אדם לעצמו, לנאמנות שלו לאהובי לבו.

קשה להכיל את האובדן ולעכל את הסבל של כל אחת מהאחיות, אך באותה מידה אי־אפשר שלא לחוש הזדהות ואמפתיה כלפיהן.

 

אהבתי מאד את סיפרה הקודם של מיכל קרייטלר "קצוות שרופים"  ושמחתי ש"שנה שבע" אינו נופל ממנו, וכמוהו, כתוב בכתיבה בוטחת, עם דמויות מסקרנות ומעוררות רגש והזדהות.

ראויה לציון העטיפה הייחודית שמכילה רמזים ופרטים קטנטנים על העלילה ומהווה חלון ראווה מושך את העין לספר. הצלליות שמצויירות מספרות סיפור, כך גם העורב ושפע הפרפרים, וברור שאחרי קריאת הספר, המשמעות העמוקה שלהם מתגלה.

 

סיפור אנושי עצוב מאד, נוגע ועמוק, מרגש ומסקרן, מלא חמלה, שנקרא בנשימה עצורה.

♥מומלץ מאד