מי אלמה - קרן גנון רופין
הוצאת בוקטיק
פברואר 2021 . 507 עמ' מודפסים
אלמה די-קסטרו בת ה -24 היא בחורה מקסימה עם לב
ענק, ונתינה גדולה לזולת. היא גדלה עם אב ואח עוורים מלידה ששום דבר בחיים לא
היווה עבורם מיכשול. צחוק ושמחה לצד כישרון נגינה הם חלק בלתי נפרד מחייהם. לאלמה שהיתה
חובשת בצבא, והתנדבה במד"א, היה ברור מה תבחר לעשות בעתיד. אבל בגיל עשרים
ושתיים, כשהיא במרחק פסיעה משערי בית הספר לרפואה, היא מקבלת את הבשורה שממנה חששה
מכול. היא נאלצת לשנות את מסלול חייה. זהו מסלול שישנה את הבחירות שלה, יחבל
בשאיפות שלה, ימנע ממנה להגשים את חלומה ולא ירחם עליה כשינגוס אט-אט בשארית השמחה
שעוד נותרה בה. אבל לא זה מה שישבור אותה. אלמה מחשבת מסלול מחדש, משנה את תחום
לימודיה לחינוך, מתנדבת ל"אורות" מעון לעיוורים, ושומרת לעצמה את הסוד
הגדול.
סער נבו בן ה -32 הוא צלם מוכשר, חתיך
מקועקע, עם הכרה בינלאומית שלא סופר אף
אחד ממטר וחי עם האמת הפנימית שלו, שומר בקנאות על פרטיותו ולא מהסס להתעמת עם צלמי
פאפארצ'י שעוברים את הגבול. הוא גדל בבית שהפחד היה מרכיב מרכזי בו, וילדותו הקשה השאירה
צלקות בנפשו. בבגרותו הוא התרחק מהבית ונשבע שלא לחזור אליו אך הזכרונות ממשיכים
לרדוף אותו, ומופיעים בחלומותיו כסיוטי לילה. בשיאה של קריירה מצליחה ומפורסמת נאלץ סער נבו
לשלם את חובו לחברה. הוא כועס, חסר סבלנות ומתפרץ על בחור צעיר שנתקל בו במסעדה. זה
אחיה העיוור של אלמה שלא שותקת ו"נכנסת" בו. ההתנגשות המקרית הזו מובילה
אותו להחלטה היכן למלא את העונש שהוטל עליו והוא מגיע ל"אורות" המעון
לעיוורים בקצרין , שם הוא פוגש שוב את אלמה. בתחילה הם כמו חתול ועכבר אבל לאט לאט
הם מתקרבים אחד לשני ולא יכולים להתעלם מהמשיכה ביניהם. העוינות שאיפיינה את תחילת
היכרותם הופכת לאהבה גדולה.
ההחלטה שסער קיבל
בגיל שמונה-עשרה, הרחיקה אותו מהמקום שבו גדל, אבל עכשיו הוא חוזר כדי להתמודד
באומץ עם השד הכי גדול שלא נותן לו מנוח זה עשרים שנה.
איך כל אחד מהם יתמודד עם מה שעובר עליו בהווה?
מה מצפה להם בעתיד?
כל זאת ועוד
תגלו אם תקראו את הספר.
האמת, שהספר לא
סיפק לי רגעי "וואו" גדולים ולצערי קל היה לחזות את הגילויים והפיתולים.
הוא הכיל את כל האלמנטים הצפויים בז'אנר הרומן הרומנטי ולמרות שלא הרומנטיקה הופכת
את הספר הזה למיוחד אלא הנושאים בהם הוא עוסק, כמו התמודדות עם עיוורון, בעיות
במשפחה, התעללות, טראומה, ועוד הוא היה קלישאתי
והרגיש מתאמץ.
אהבתי את הדרך
בה הונגש ההיבט של העיוורון והעיוורים בעלילה, אך לעניות דעתי הספר היה ארוך מחדי
ולא היתה הצדקה לכך. ניתן היה לקצר את הספר, והרבה. במהלך הסיפור היתה חזרתיות מיותרת על
עובדות שכבר היו ידועות לקורא, ואלה נתנו תחושה של חוסר מיקוד. היו דפים ששום דבר
לא קרה, והיו דפים שהסיפור חזר על אותם דברים שוב ושוב.
הספר לווה
בהייפ ענק והציפיות שלי ממנו היו בגובה גלי ההתמוגגות ממנו. לכן, כגודל הציפייה כך
גודל האכזבה. עבורי
הוא לא הצליח להתרומם וכל מה שהרגשתי הסתכם באדישות שלא אחת גרמה לי לרפרף על
קטעים ולגלגל עיניים.
אני כנראה בדעת
מיעוט, אך אותי הוא לא טלטל, לא ריתק, לא סחף ולא הדהים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה