השכנים החדשים – רעיה טילינגר

השכנים החדשים – רעיה טילינגר

הוצאה: התחנה בית הוצאה לאור

ינואר 2025.

246 עמודים.

 

בספר "השכנים החדשים", מספרת רעיה טילינגר על בניין אחד ברחוב שמשון בחיפה, ועל איך כל אחד מהשכנים הותיקים, מבוססים כלכלית, ברובם משכילים, הרוב אשכנזים, מגיבים, כשמשפחה ערבית נכנסת להתגורר בקומה השלישית. 

 

במשך עשרות שנים גרים בבנין חמש משפחות אשכנזיות ואחת מזרחית. הבניין היפה, שנבנה בשכונה המטופחת על ידי הקבלן סולובייצ'יק, שגר עד לא מזמן בקומה השלישית, גרם להם גאווה ונחת והם חיו בו על מי מנוחות, שמחים שנוח זלצמן פטר אותם מעול ניהול ועד הבית ולקח על עצמו את התפקיד, מטפל בבית ומטפח אותו, ובו בזמן מנהל מעקב אחרי הבאים והיוצאים ממנו.

השקט והשלווה מופרים יום אחד כאשר סבל ועל גבו מקרר גדול מטפס במעלה המדרגות ומסתבר שמשפחה חדשה שכרה את הדירה של משפחת סולובייצ'יק, שעבר עם רעייתו קטי, לדיור מוגן.

הגעת השכנים הערבים, ענאן וסמי בדרייה ושני ילדיהם, אמיר ודליה, טורדת את מנוחתו של נוח זלצמן,  שפחדים מהתקופה שהיה ילד בשואה רודפים אותו, ומלווים אותו כמו צל. הוא פונה  אל כל אחד מהדיירים, ומבקש מהם לעזור לו להתנגד לבואם של השכנים החדשים ולנקוט בכל האמצעים שיגרמו להם לעזוב את הבניין ולחזור אל הכפר ממנו באו.

מי  הם השכנים הותיקים? 

איך כל אחד מהם מגיב למשפחה החדשה שעוברת לגור בבניין?

קיראו את הספר ותגלו.

הספר עוסק בנושא של דו קיום, בחיים משותפים בערים מעורבות, וחושף את החרדות המושתקות. דיירי הבניין המשותף הם אנשים מבוגרים ברובם, שעלו לארץ בחוסר כל, חלקם אחרי חוויות קשות מאוד במלחמת העולם השנייה, חלקם מסתירים סודות ומשברים, אבל כולם זקוקים לתחושת הביטחון שהבניין העניק להם ועכשיו מופר.

כשמשפחת בדרייה עוברת לגור בבניין, לא עוזרים לה התארים האקדמאים, המשרות באוניברסיטה, הילדים הצעירים, המנומסים. גם הסיסמאות על דו קיום נעלמות כשהפחד מרים את ראשו, והדעות הקדומות נחשפות, ומציב בפני דיירי הבניין, יהודים וערבים, את אתגר הקיום המשותף באופן שלא כולם מצליחים לעמוד בו בכבוד.

 

בשורה התחתונה, "השכנים החדשים" הוא ספר מעורר מחשבה, המכיל דמויות מורכבות על הטוב והרע שבהן. הוא נוגע בנושאים רבים בצורה עדינה, בין היתר בניצולי שואה, הזדקנות, דמנציה, גזענות, בדידות ועוד.

 

הספר התחיל (לי) קצת בכבדות, אבל לא ויתרתי. ככל שהתקדמתי בקריאה, הוא סחף אותי פנימה והיה קשה לעזוב אותו. רציתי עוד והצטערתי כשהסתיים. היו רגעים שחלק מהדמויות ממש עוררו את כעסי, והיו רגעים שהוא היה מכמיר לב ונגע בנקודות רגישות.

זה ספר מאד ישראלי, וכחיפאית ראיתי לנגד עיני את כל המקומות המתוארים, שיכולים בהחלט לתאר מציאות המתרחשת בכל מקום אחר בארץ, שבו חיים ישראלים וערבים בדו קיום.

בכתיבה מאד אותנטית, מבלי לייפות את המציאות, רעיה טילינגר, מסתכלת לאמת בעיניים וכותבת ספר שיגרום לכל מי שיקרא אותו לחשוב ולבחון את עצמו ואת יחסו לשונה ממנו, ובכך הופכת את הספר לבלתי נשכח.

 

מומלץ מאד.

  

היום שבו ירקדו זיכרונותינו - וירז'יני גרימאלדי

היום שבו ירקדו זיכרונותינו - וירז'יני גרימאלדי

תרגום: מיכל אסייג

הוצאת כתר

מאי 2021. 275 עמ

סמטת יונקי הדבש הוא רחוב ללא מוצא שיש בו ששה בתים בלבד ורק תושביו עוברים בו.

בבית מס. 1 חיים אנטול ומרסין

בבית מס. 2 חי גוסטב

בבית מס. 3 חיה רוזלי

בבית מס. 4 חיה ג'וזפין

בבית מס. 5 חי מריוס

ובבית מס. 6 לא גר עכשיו אף אחד והוא עומד ריק.

 

אבל בשנת 1955 הסמטה שקקה חיים. זוגות צעירים מלאי תקווה החלו בה את חייהם, כשהם עוזרים אחד לשני, וחייהם משתלבים ונפרדים בעוד השנים עוברות.

מרסלין, עקרת הבית הביישנית וחסרת הניסיון, שבעזרת שכנתה רוזלי, זמרת ברים שחולמת על ברודוויי, אוזרת אומץ, יוצאת לעבוד ומוצאת את קולה. ז’וזפין, שנשואה לגסטון יפה התואר ומשוועת לילד, עד שטרגדיה לא צפויה משנה את עתידה, ומריוס, נגן הסקסופון מפריז, שהתאהב באשתו כשראה אותה יושבת בקהל באחת מהופעותיו.

שישים וחמש שנים לאחר מכן, כשהם בשנות ה-80 לחייהם, עצי הברוש שנטעו בין הבתים גבהו, הזיכרונות תלויים על הקירות והם מדברים אחד עם השני רק במקרה חירום. כשמגיעה הידיעה על כך שראש העירייה עומד לגלח את הסמטה כדי להפוך את זכרונותיהם, חייהם, והבתים שלהם לחניון ואת הכיכר עם עצי השזיף בה נהגו להיפגש, לבית ספר, הם שוכחים את כעסי העבר והופכים לחבורת ”השמוניסטים המופלאים”, כדי להילחם ולגרום לראש העיר להבין שהוא לא ינפנף אותם בקלות כי הם מוכנים להילחם על עתידם ועברם, לשמור על שלהם, הן על הקירות והן על הזיכרונות, ולהסיר את הגזרה. הכל הולך: אין להם מה להפסיד.

הקבוצה הקטנה מנסה ליצור באזזזז בכל האמצעים, ולעורר את דעת הקהל על העוול שעומדים לעשות להם והם נוקטים בפעולות שונות כדי  להביע את התנגדותם להחלטה הפוליטית זו. המאבק שלהם מעורר הד תיקשורתי שהם בעצמם לא ציפו לו, והם הופכים בהדרגה ל"סלבריטאים" אמיתיים.

הסיפור של תושבי סמטת יונקי הדבש מתגלה במהלך הקריאה, בין סצנות שגורמות לצחוק ולעיתים גם לבכי. אי אפשר שלא לאהוב את תושבי הסמטה, אנשים רגילים, עם פגמים וחולשות, שההבדלים ביניהם הופכים את הרומן למה שהוא.

את הסיפור מספרת מרסין, והוא מתחיל בהיותה בת 20 בשנת 1955 וממשיך לאורך 65 שנים,  עם פלשבקים, קדימה ואחורה, אל השנים שחלפו מאז ועד עתה. בפרקים קצרים, מרסלין מתקדמת עם השנים ופורשת את חייהם של תושבי סמטת יונקי הדבש, על השמחות והטרגדיות, האהבות והמריבות, ועל המאבק העיקש האחרון שאליו הם יוצאים בזקנתם, המאבק על ביתם.

נהניתי לראות את השינוי שעובר על מרסלין. בהתחלה היא קרה מאוד, סרקסטית ולפעמים מרושעת, אבל בהמשך היא הופכת לחביבה ומצחיקה. היא מתחברת מחדש לגרגואר, הנכד שלה, מדברת על מה שפגע בה בעבר והחיוך מתחלף בדמעות תוך כדי גילוי סודותיהם וסבלם בעבר ובהווה.

מרסלין מספרת סיפור אהבה נפלא, סודות של משפחה ועצמתם של הקשרים שהופכים לידידות אמיצה. היא מתארת את החברות, האהבה, המשפחה, הזמנים טובים, הטרגדיות שהפכו את חייהם על פיהם, הרגעים של העבר  שהשתלבו בהווה והשנים שחלפו. כל אלה הפכו את הדמויות לחיות ואמיתיות ואי אפשר להישאר אדישים אליהם.

 

וירג'יני גרימלדי מצליחה למצוא את האיזון המושלם בין הומור, דרמה ורגישות, והתחושה היא כאילו אנחנו חיים יחד איתם ועוברים יחד איתם את העליות והמורדות של מערכות היחסים ביניהם.

הספר קליל, ולרוב מצחיק, אך הוא מכיל נוסטלגיה, בעיות  זקנה, סניליות, ירידה בעצמאות, ביקורים קבועים אצל הרופא או בבית החולים, מוות, ועוד. נהניתי להכיר את קבוצת החברים הזו ואת הקשר ביניהם שנמשך לאורך עשרות שנים.

"היום שבו ירקדו זיכרונותינו" הוא סיפור יפה ואנושי . באמצעות זכרונותיה של מרסלין, אנחנו מתוודעים לסיפורי האהבה של חלקם, לסודות משפחתיים של אחרים, אך מעל לכל, לכוחם של הקשרים שנוצרו בין השכנים. כל אלה מסופרים במסווה של הומור על הזקנה, על האהבה שנמשכת למרות הפגמים, ועל הידידות והחברות שנשברה ונולדה מחדש כנגד כל הסיכויים.

 

ממליצה!