שומרת
הסופים הטובים – ברברה דיוויס
תרגום: נעה שביט
הוצאת מודן
דצמבר 2023. 420 עמודים
פריז של שנות ה-40:
סולין רוסל, כמו אמה ואמה
לפניה, מגיעה משורה ארוכה של תופרות שמלות כלה, הנחשבות לבעלות קסם באצבעותיהן. אומרים
שלכלות הלובשות שמלת רוסל מובטחים חיים שלמים של אושר,שמחה והצלחה. אך כשאמה של סולין
הולכת לעולמה והנאצים שולטים ברחובות פריז, סולין מוצאת את עצמה ללא פרנסה שכן
שמלות כלה אינן מבוקשות כרגע. סולין מתנדבת בבית חולים סמוך שם היא פוגשת את
אנסון, נהג אמבולנס אמריקאי צעיר שמתנדב לצלב האדום. היא חוברת אליו ומסייעת לו בפעילות הקשורה למחתרת הצרפתית עד
לרגע שחייה נמצאים בסכנה והיא חייבת לברוח מצרפת.
סולין בורחת לארצות הברית, שם היא מחכה שאנסון
יחזור כדי להתחיל בחייהם המשותפים. מה שמצפה לה הוא שברון לב גדול המאלץ אותה לנעול
את עברה ולהתמודד לבד עם העתיד.
בוסטון של שנות ה-80:
ארבעה עשורים מאוחר יותר,
רורי בת העשרים ושלוש, מנסה להשלים עם היעלמו של ארוסה, שיצא לסודן במסגרת
התנדבותו ל"רופאים ללא גבולות". היא שוכרת נכס ישן כדי לפתוח בו גלריה
לאמנות. במהלך השיפוץ היא מוצאת קופסה עם שמלת כלה וינטג' שלא נעשה בה שימוש, צרור
מכתבים בצרפתית ובאנגלית וחפצים נוספים. כשהיא הולכת להחזיר את הקופסה לבעלת הנכס
ששכרה ממנה את הבנין, היא מתוודעת לסולין,
דרכיהם מצטלבות, וידידות אמיצה מתפתחת בין השתיים, בעקבותיה נראה
שיש הקבלה בין ארועים שונים בחייהן.
לסיפור שתי נקודות מבט המסופרות על פני מספר
צירי זמן שמסומנים באופן ברור בתחילת כל פרק. הפרקים קצרים ומתחלפים לסירוגין בין
שתי הדמויות הראשיות.
נקודת מבט אחת היא של סולין שחיה בפריז במלחמת
העולם השנייה והוא מובא בגוף ראשון ומתמקד בשנים 1939 - 1941 כשהיא פוגשת ומתאהבת באנסון, ומאוחר יותר
כשהיא בארה"ב בשנים 1943 ואילך ובשנים 1976- 1985.
נקודת המבט השניה מתמקדת ברורי בשנת 1985, והוא
מסופר בגוף שלישי, מרגע שארוסה נלקח כבן
ערובה מעבר לים והיא לא יודעת אם היא אי פעם תראה אותו שוב.
"שומרת הסופים הטובים" הוא רומן על
גורל, הזדמנות שנייה ותקווה. סיפור שעוסק בין היתר ביחסים מורכבים של אמהות-בנות, באהבה,
אובדן וכוחה של חברות. למרות שההתחלה איטית בהמשך הקצב מתגבר וככל שהפרטים מתגלים
גם הסקרנות גדלה. הרעיון העלילתי נחמד, וחשבתי שהעיסוק בתקופת מלחמת העולם השנייה
והשואה בצרפת יתוארו ביתר עומק, אבל,
לצערי, זה לא קרה.
האם העלילה היתה צפויה .... כן.
האם הסוף היה "מסודר" מדי ... כן.
לא הייתי קוראת לו רומן היסטורי אלא רומן קליל עם
קצת היסטוריה, שבשלב מסוים הפך להיות צפוי מדי ובלתי אמין. למרות זאת הוא הצליח
לעורר בי הזדהות ואפילו לרגש מפעם לפעם.
אהבתי את סולין, ובגללה נשארתי עד הסוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה