פסע - שירז אפיק

פסע - שירז אפיק

הוצאת שממית

יוני 2025. 170 עמודים.

 

הספר בנוי משרשרת סיפורים, שקריאה רצופה מגלה את הקו הייחודי שלהם. הם מטלטלים, מרגשים וסוחפים את הקורא לתוך עולמן הפנימי של הדמויות ומעוררים מנעד רגשות. הסיפורים מחוברים מאוד להוויה הישראלית וחלקם מפנים זרקור לאנשים החיים בשולי החברה.

שבעה  סיפורים, וכל סיפור עולם שלם . 

סיפורים קצרים על אנשים, נשים, וילדים, שהחיים לא הקלו עליהם, המתמודדים עם המורכבויות שהם חווים, אמיתות נסתרות, כשרגעים בלתי צפויים חושפים את נפשם ודילמות הזהות והקיום שלהם. האדמה רועדת מתחת לרגליהם, אבל הפחד, זה שרוחש בתוכם, מסרב להיעלם וממשיך לנשוף בעורפם.

 

אז על מה הסיפורים? מה תוכנם? במה הם עוסקים? 

 

שירז אפיק מספרת ש"הספר הוא הדרך שלי לעבד במידה מסוימת ולהתמודד עם אירועי ה -7 באוקטובר [… ]הפתרון שמצאתי עם עצמי היה לפרק את ה-7 לאוקטובר לאטומים, לרסיסים מאוד קטנים, ועל בסיס כל אחד מהם לכתוב סיפור קצר שלא קשור לכאורה לאותו יום".(מתוך מודיעין ניוז)

קמיל, נהג משאית שתקן לוקח את הטרמפיסט הלא נכון, עובד למחייתו בהתקנת אנטנות לא חוקיות, נאלץ לעשות מעשה כדי שלא יתגלה.

ספי, מאייר מתבודד חי במרתף מתפורר מתחת לאדמה עם חתולה, אינו מצליח לצאת מהדירה, כמו החטופים שנמצאים במנהרות.

נטע, סופרת שאפתנית יושבת בתחנת משטרה, ומקריאה מיילים של ידיד שנעלם;

שכי, יוצא טרי בשאלה מנסה להשתלב בעולם החילוני, לא מצליח לקרוא את הניואנסים ביחסי העובדים. הוא מגלה משהו שהוא מתריע עליו אבל אף אחד לא מקשיב לו. זה מתקשר לתצפיתניות שלא הקשיבו להן.

תכלת, כותבת סיפורי חיים, נושאת באשמת ניצולים  היא הייתה עדה לארוע טראומטי, וניצלה ממנו בשבריר של שהייה. רגשות האשם גורמים לנזק, שזה הדהוד לאשמת הניצולים שחוו שורדי מסיבת הנובה.

אריאלה היא אם חד־הורית שארוע מעברה משכנע  אותה שחברתה החדשה של בתהּ מהווה סכנה.

ובן, עדיין ילד צעיר, מתמודד עם הוראות הוריו על איך להתנהל במקרה של אסון. "אבא אמר שאם האנשים הרעים יגיעו, כל אחד צריך לרוץ לכיוון אחר".  הדהוד לחוגגי הנובה שרצו לכל כיוון רק להימלט מהירי עליהם.

 

כל סיפור הוא עולם שלם ולא חסר בו כלום, בין אם הוא קצר יותר, או ארוך פחות. וכל אחד מהם מחלחל ומאפשר להרגיש מה עובר על הגיבור, שבסופו של דבר הוא בודד ומנוכר גם כשסביבו אנשים.

 

הכתיבה של שירז אפיק מאופקת ומדויקת. היא מנגישה את הכאב של הגיבורים בצורה כנה ואותנטית, חומלת ואמפטית, בלי פילטרים. היא מתעכבת על הפרטים הקטנים שמרכיבים את חיי הגיבורים, כמו שיחות אקראיות, מחוות בלתי מורגשות, שברי זיכרון, ופותחת בפני הקורא חלון אל תוך נבכי נפשם, אל עולמם הפנימי ואל נקודת זמן בחייהם, על השתיקות, הפערים, הפחדים שלא תמיד ניתנים לגישור.

בד״כ אני פחות מתחברת לסיפורים קצרים. תמיד מרגישה כאילו הפסיקו באמצע.  אבל שירז אפיק כותבת כל סיפור קצר כאילו הוא ספר שלם כם אם להרגשתי בכמה מהם היתה תחושה שאין סגירת מעגל. 

קשה לי לבחור איזה סיפור הכי אהבתי, כי כולם נגעו ללבי, כאילו קרו במציאות.

"פסע" הוא ספר שלא רק מספר סיפור, אלא ספר אנושי, מרתק ומיוחד, נוגע ללב שבעיקר לקוח מהחיים עצמם. הוא מעורר מחשבה ונשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרא.

 

♥מומלץ בחום

כל מה שלא נכתב – אמה גריי

כל מה שלא נכתב – אמה גריי

תרגום: רנה ורבין

הוצאת ידיעות ספרים

מאי 2025. 352 עמודים

 

הספר מספר על קייט, אלמנה מזה שנתיים, בשנות השלושים לחייה, שמתאבלת על אובדן בעלה, קאם, שמת מאלצהיימר. היא מגדלת את בנם הצעיר, צ'רלי, כאם יחידנית ועובדת במשרה מלאה כמגייסת כספים לאוניברסיטה, וככותבת נאומים עבור ראש ממשלת אוסטרליה.

קייט וקאם היו יחד 17 שנים. הם הכירו בתקופת לימודיהם באוניברסיטה, חלקו אהבה עמוקה, צחוק, וזכרונות משותפים. בצעירותה, קייט היתה מלאת חיים, אימפולסיבית ונלהבת, שותה, רוקדת וחיה חיים מלאים. בעלה, קאם הוא פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה ועכשיו שצ'ארלי חגג יומולדת שנה היא מרגישה שהגיע הזמן לחזור לעבודה. ביום שהיא מתראיינת לתפקיד, מתברר שהיא פגשה בעבר את הבוס המיועד שלה, יו לנקסטר, במהלך תקרית מביכה בחדר כושר.

קייט מתחילה לשים לב לסימנים קטנים ומדאיגים אצל קאם. שאלות חוזרות ונשנות, שכחה ובלבול. היא מתעלמת מהם ומייחסת אותם למתח או "הזדקנות". אך כשהוא  מאובחן עם מחלה סופנית כשהוא בן 38 בלבד, וככל שמצבו מידרדר, קייט נאלצת לטפל בו. החיים הטובים הופכים לרצף של ארועים שקשה לקייט להתמודד איתם.

לאחר מותו, ימיה של קייט מאופיינים באבל, תשישות ואשמה. היא מתקשה להמשיך הלאה, נאחזת בזיכרונות , במיוחד בפתקיות שקאם השאיר לה, פתקיות מלאות באהבה, הומור ותזכורות יומיומיות. ולמרות שכלפי חוץ היא נראית רגועה, האבל נוכח תמיד, אפילו כשהיא מבצעת  משימות פשוטות כמו קניות במכולת.

עם ילד לטפל בו, אחריות לענייני הבית, התחייבויות משפחתיות, חברויות לתחזק וקריירה לתמרן, אין מקום בלוח הזמנים של קייט למערכת יחסים חדשה, מה גם שהיא חושבת שאם תשחרר את אבלה היא בוגדת בקאם.

בעבודה, לקייט יש מערכת יחסים קרובה ותומכת עם הבוס שלה, יו, שיש לו פצעים רגשיים משלו. ככל שהם מבלים יותר זמן יחד, מתחיל להיבנות מתח רומנטי , אך קייט נאבקת ברעיון לאהוב מישהו אחרי קאם.

מצב חירום פוליטי מאלץ את קייט ויו לצאת לנסיעת עבודה מאולתרת, והם "נתקעים" בדרך בגלל מזג אוויר קיצוני.  קייט סוף סוף מקבלת את הזמן והמרחב שהיא צריכה, כדי להתמודד עם המציאות, קרועה בין נאמנות לזכרו של קאם לבין כמיהה לקשר אמיתי, משיכה ליו, המהווה מקור תמיכה משמעותי, והיא מתחילה לבחון את חייה ורגשותיה, מנסה להבין אם היא רוצה להישאר באותו מצב או לעשות שינוי.

 

יש מעט אנשים בחייה של קייט שהיא יכולה לסמוך עליהם: אמה הפגומה אך בסופו של דבר תומכת, גרייס, חברתה הטובה ביותר, והבוס שלה, יו, שמספק לה תמיכה שלא תסולא בפז. 

 

האם יו יכול לעזור לקייט להחזיר את חייה למסלולם?

איך מתגברים על אובדן של אהבה גדולה ומתחילים מחדש עם ילד שנותר יתום מאב?

זוהי הדילמה שעומדת בפני קייט.

 

המסע הרגשי של קייט הוא מסע של אבל, ולידה מחדש. מערכות היחסים הדינמיות שלה, במיוחד עם קאם ויו , משקפות את המאבק הפנימי בין היצמדות לעבר לבין צעידה אל עתיד חדש. הפתקיות הן יותר מסתם מזכרות. הן מתארות את הדרך הרגשית שקייט עוברת בתהליך הריפוי שלה.

 

הצער מתואר בצורה אותנטית, תוך התייחסות לרגעים הקטנים שהאובדן מכה בעוצמה כל פעם מחדש, ואלה מגיעים תמיד בזמנים בלתי צפויים. קייט לא מנסה להעמיד פנים או להתגבר על הרגשות שהיא חשה. היא מאפשרת לעצמה להיות בתוך החוויה. היא לא רק מתמודדת אלא עוברת שינוי. מאישה קפואה עקב אובדן, היא מתפתחת למישהי שיכולה לכבד את העבר תוך בחירת עתיד מלא אהבה, מטרה, כתיבה ומשפחה.

"כל מה שלא נכתב" עוסק בעיקר באבל, אבל בסופו של דבר הוא  מספר על הדרך שקייט עוברת למצוא את עצמה מחדש ולקבל הזדמנות שניה לאהבה. העלילה מתפתחת לאט, יש הרבה מחשבות, תיאורים ודיאלוגים שחוזרים על עצמם, ויש כמה עלילות צדדיות שלדעתי לא היו ממש נחוצות וקצת גרעו מהעלילה הראשית.

 

אני ממליצה לקרוא את פרק התודות בספר. המחברת מציינת שהספר אישי מאוד, שכן היא איבדה את בעלה הצעיר בשנת 2016, והותיר אותה אלמנה עם ילדים. בעוד שהדמויות והעלילה בדיוניות, תחושת האובדן וקשת הרגשות שהדמות הראשית עוברת, מבוססים על מה שחוותה אמה גריי עצמה, וכתיבת הספר הייתה חלק מתהליך האבל והריפוי שלה. עם זאת, למרות שמדובר בנושא עצוב, הסיפור, שנכתב בגוף ראשון, אינו רק עצוב, ויש בו גם רגעים משעשעים. היה מעניין לקרוא כמה חלקים מאמה גריי עצמה נכללו בו.

 

אל תתנו לכותרת או לכריכה שמעבירה וייב של משהו קליל רומנטי ושמח להטעות אתכם. בסיפור הזה יש הרבה תובנות על אובדן, אבל, נסיון לנווט בתהליך האבל, לצד מסר אופטימי לגבי העתיד.

 

ימי האהבה – דריה מעוז

ימי האהבה – דריה מעוז

הוצאת כנרת זמורה דביר

מרץ 2018. 336 עמודים.

 

תמר, אם לשתי בנות קטנות – נויה ואביגיל, היא מטפלת זוגית, מצליחה ומבוקשת מאד, שמסייעת להרבה זוגות במשבר. לפני כשנה התגרשה, אחרי שניהלה רומן עם החבר הכי טוב של בעלה, אבנר. התקוות שתלתה במאהב שלה התנפצו, והיא חווה משבר אישי עמוק.

 

אורית ואדי, זוג בשנות הארבעים, הם הורים לבת חיילת, שעומדת לעזוב את הבית. עכשיו כשהקן עומד להתרוקן , דברים רבים עולים וצפים בזוגיות שלהם והסדקים הדקים שמילאה נוכחותה של בתם, מתרחבים והם חווים משבר. אדי שהשליטה נשמטת מידיו מציע טיפול זוגי, והם מגיעים אל תמר בנסיון להציל את נישואיהם.

אדי הוא עו"ד עשיר, בעל נוכחות וסקס אפיל מרשימים, ואורית אומנית שסיימה את "בצלאל". היא אשה יפה, מטופחת, שלא חסר לה כלום מבחינה חומרית, אבל לכודה במעגל אהבה הרסני, תלותית,חסרת בטחון והערכה עצמית, בודדה  וחשדנית באופן אובססיבי כלפי בעלה.

בגדי המעצבים והאקססוריז היקרים, נוצצים ומכסים על אישיותו הנרקסיסטית של אדי, על משחקי הפיתוי והכיבוש שלו עם נשים, על השליטה שלו באורית, ובכל תחום בחייו. הם העמדת פנים, שמכסה את האומללות של אורית, שבעבר היתה נערה ואשה עצמאית וחזקה והפכה לאשה כפייתית שמנסה בכל דרך לשמר את נעוריה, יופיה, גיזרתה, כדי להחזיק את בעלה לצידה.

 

הקורא נחשף לעולמם הפנימי, לרגשות ולמחשבות שהמיפגשים האלה מעלים בכל אחת מהדמויות, והעלילה נעה כמו מטוטלת ביניהם, חושפת את העליות והמורדות בינם לבין בני זוגם, את הטריגרים מילדותם, את הדינמיקה המשפחתית, וזו עם חבריהם ובני משפחתם המורחבת.

 

ככל שהטיפול מתקדם, צצות בעיות במערכת היחסים של תמר עם בעלה לשעבר, ואלה מקשות עליה לתפקד. היא מנהלת קשר זוגי לא מספק, אך מוצאת את עצמה חושקת בצורה נואשת באדי, שמפעיל עליה כל מניפולציה אפשרית. ככל שהיא מצליחה לחזק את אורית ועוזרת לה לשנות את דפוס החשיבה המזיק שלה, להבין את המניעים מאחוריהם, לקחת אחריות על עצמה, להעריך את עצמה כדי לצאת ממעגל ההרס העצמי האינסופי בו היא שרויה, כך תמר, האשה העצמאית, הנבונה, שיודעת לפענח את מערכות היחסים של כל מי שסביבה, נופלת קורבן לאהבה אובססיבית ותשוקה אסורה, מתאהבת באדי בעוצמה חסרת שליטה, מתעלמת מסימני אזהרה, "חוצה קווים" אישיים ומקצועיים, נסחפת ומתפתה, והופכת לאשה נואשת ותלותית שמאבדת את עצמה, ומסכנת את עבודתה. עולמה מצטמצם ומתערער והיא חיה בין תקווה לבלבול.

 

מה מסתתר מאחורי התנהלותו של של אדי ויחסיו עם תמר?

האם אורית תצליח לעלות על מסלול עם עתיד בו היא עושה משהו מועיל בחייה?

עד כמה כואבת תהיה ההתפכחות מהאהבה הבלתי-אפשרית הזאת?

 

"ימי האהבה" הוא ספר מרתק, המתמקד בחייהן של שתי נשים, שנתנו לגבר שנכנס לחייהן לגרום להן לוותר על אישיותן ועצמאותן. חלקו הלקאה עצמית, התמודדות אישית עם בדידות בחיי הנישואין, והמסע הלא פשוט לאזור כוח ואומץ כדי להרפות מהאיש שכבש את הלב, למצוא את האני האישי, את  האמת הפנימית, ולהמשיך הלאה. וכמו רכבת הרים דוהרת, הוא מכיל רגשות של עוצמה ופגיעות, תשוקה עזה ואהבה הרסנית. הוא נוגע בדילמות של החיים, עוסק במערכות יחסים, משברים בזוגיות, יחסי מטפל-מטופל, בגידות, קנאה, נרקסיזם, ועוד, והכל מסתכם למסכת כאובה של זוגיות מלאת בדידות.

מעבר לכאב הטמון בו, הוא כתוב נפלא וממחיש את העמדת הפנים כלפי חוץ אך בעיקר את העמדת הפנים האישית, ואת הפוטנציאל לשינוי למרות הכל.

סיפור מעורר השראה מלא בתובנות. אהבתי מאד.

♥מומלץ בחום

כולנו גרים כאן - ג'וג'ו מויס

 כולנו גרים כאן – ג'וג'ו מויס

תרגום: קטיה בנוביץ'

הוצאת ידיעות ספרים

מאי 2025. 384 עמודים

הסיפור סובב סביב ליילה קנדי, סופרת, שסיפרה הראשון הגיע לרשימת רבי המכר ובו היא כתבה על דרכים לשמירה על נישואים טובים. 

באופן אירוני לחלוטין, נישואיה מתפוררים, בעלה עוזב אותה למען אישה שגילה חצי ממנו, הם מצפים לתינוק, והוא דורש לקצץ במזונות. האמהות בבית הספר של בתה מסתודדות מאחורי גבה, והיא מרגישה שגם בנותיה חומקות ממנה. אפילו בעיות האינסטלציה בבית יוצאות משליטה, וכדי להחמיר את המצב, אביה החורג, ביל, התגנב לביתה בלי לשאול, העביר את עצמו ולאט לאט את כל חפציו, והפך לדייר מן המניין, וההרגלים המוזרים שלו הם רק הדובדבן שבעוגת האסון הזו. 

בנוסף, בתה המתבגרת של ליילה, סילי, מוכת חרדה, נאבקת בבית הספר בבריונות מצד חברותיה לשעבר, נמנעת מלהגיע לשיעורים ומעדיפה עישון גראס בפארק. בתה הצעירה של ליילה, ויולט בת ה -8, שרה מילות ראפ מגעילות, מנסה להסתגל לשגרה המתפוררת של המשפחה, ויש בבית גם כלב ששנוא על השכנים.

 

כאילו שהדברים לא היו מספיק כאוטיים עבור ליילה, ביל שוכר גנן בשם ג'נסן, שנוכחותו מעוררת בליילה רגשות שלא ציפתה להם, וכשהיא מנסה להיאחז בשביב של שפיות, ג'יין, אביה הביולוגי, המנוכר, שחקן שמוכר בכל מקום כאייקון מדע בדיוני, שברח מהבית להוליווד לפני יותר משלושים שנה מופיע על מפתן ביתה, זקוק למקום לינה. נוכחותו פותחת פצע ישן אצל ליילה, והתנהלותו מעוררת חיכוכים בינו ובין ביל, שני הגברים המזדקנים.

הרומן בנוי סביב סכסוכים משפחתיים, אך גם סביב האהבה שנשארת מעבר לטעויות, לתוכחות ולריחוק הרגשי. ליילה היא בהחלט דמות אנושית. לא מושלמת, מותשת, אובדת עצות, מרגישה שהיא נסחפת בחיים החדשים שלא ביקשה לחיות, כשבנוסף היא מתאבלת על מותה של אמה, פרנצ'סקה. למרות שהיא עייפה ומוצפת, היא עושה כמיטב יכולתה להתמודד, ונשארת נאמנה לאהוביה. לכודה בין צער, דד-ליין לסיפרה החדש, ואולי אפשרות לרומן חדש עם אדריכל אלמן נאה, ליילה ניצבת בפני השאלה: האם היא יכולה למצוא אושר מחדש, כשהחיים מרגישים כמו ערימה אינסופית של אסונות?!

 

דמותו של ג'יין, "האבא הרע" כביכול, שנטש את משפחתו כדי להפוך לשחקן מפורסם, מביאה תערובת בלתי צפויה של חוכמה, הומור ופרספקטיבה רעננה על העבר. אי אפשר לעמוד בפני הקסם שלו, בעיקר האופן שבו הוא מנסה, לתקן את העבר, באמצעות האינטראקציות המצחיקות והמרגשות שלו עם נכדותיו. למרות פגמיו וטעויותיו בעבר, בסופו של דבר הוא ממלא תפקיד חיוני במסע הריפוי של ליילה.

 

"כולנו גרים כאן" הוא סיפור כן ומרגש על משפחה, על הזדמנויות שניות, על למידה לקבל את העובדה שאנשים מורכבים, ושאהבה לא תמיד מושלמת, אבל יכולה להיות אמיתית ומרפאת. הוא היה ללא ספק אחת מחוויות הקריאה המהנות שחוויתי לאחרונה.

נהניתי מאוד מהדיאלוגים התוססים, מהדינמיקה הבין-דורית ומהאופן שבו המחברת משלבת הומור עם רגעים מרגשים. ליילה לא תמיד עושה את הבחירות הנכונות, מה שמוביל את העלילה לרגעים של דרמה, טינה, שברון לב ועצב. אבל בדיוק כמו בחיים האמיתיים, יש גם רגעים מצחיקים שמסתתרים בתוך הכאוס, הבזקים בלתי צפויים של הומור שגרמו לי להתענג על המורכבות המיוחדת של הסיפור, ובו זמנית לחשוב כמה קשה לשמור על שיווי משקל כשכל מה שסביבך מתפרק.

 

ג'וג'ו מויס כותבת על נושא טעון ורגיש בצורה הכי פשוטה ובגובה העיניים, בשפה בהירה ומדויקת, כזו שמצליחה להעביר את הכאב, הספק, השבר, הקשיים היומיומיים, וגם רגעים של אהבה גדולה, חמלה וחוזק, ומראה שניתן לפתור גם את המצבים המסובכים ביותר באמצעות סבלנות ונחישות.

 

אני אהבתי. 

מומלץ מאד.

חתונה של אחרים – אליסון אספק

חתונה של אחרים – אליסון אספק

תרגום: אורית הראל

הוצאת תכלת

אפריל 2025. 424 עמודים

פיבי סטון היא פרופסורית לספרות בת ארבעים שחיה בסנט לואיס, מיזורי. נישואיה של פיבי, בני 12 השנים, הסתיימו כאשר בעלה מאט, פרופסור לפילוסופיה, עוזב אותה לטובת מיה, שילדה לאחרונה תינוק. הגירושים הגיעו לאחר שנים של טיפולי הפריה כושלים.

מעבר לדיכאון הגירושים, פיבי בילתה עשר שנים בניסיון לכתוב את הספר של עבודת הדוקטורט שלה על "ג'יין אייר", כדי שתוכל להגיש מועמדות לקביעות, אך היא לא מצליחה להתקדם איתו. היא עייפה מללמד את אותם שיעורים שוב ושוב, לסטודנטים שלא ברור אם אכפת להם או לא. והחתול שלה, הארי, גוסס מסרטן. אז, ביום הראשון של הסמסטר אחרי חופשת הקיץ, פיבי לובשת את שמלתה הירוקה הכי טובה, נוסעת לניופורט, רוד איילנד, ומתמקמת במלון "קורנוול אין" היוקרתי, שם קיוותה בעבר, לנפוש עם בעלה. עכשיו היא מתכננת להירגע בחדר שלה שעולה 800 דולר ללילה, לאכול ארוחת ערב טעימה, ולהתאבד עם כדורי הכאב של החתול שלה.

מיד עם הגעתה, היא מבינה שכל חדרי המלון תפוסים לחתונת פאר שעומדת להימשך במהלך ששת הימים הקרובים. כשפיבי מוצאת את עצמה במעלית עם הכלה, לילה בת ה- 28 וזו שואלת אם היא חלק ממשפחתה או ממשפחת החתן, פיבי מסבירה שהיא לא זה ולא זה, אלא אורחת במלון שמתכננת להתאבד.

לילה, מזועזעת. זה לא משהו שהיא לקחה בחשבון במהלך ההכנות לחתונתה, וברור שהיא לא תתן לארוע כזה להרוס אותה. היא עוקבת אחר פיבי, ומנסה לשכנע אותה לרדת מהתוכנית.

מרגע זה תוכניותיה של פיבי מתחילות להשתנות.

פיבי הופכת מאישה הבורחת משברי חייה למטפלת מאולתרת שמוזמנת לכל האירועים בשבוע החתונה והופכת לשושבינת הכבוד. היא מגלה שקל לה יותר לדבר על רגשות עם זרים ללא צורך בהעמדת פנים, מאשר להודות בפני חברים שמשהו לא בסדר, ומבינה שהיא יכולה להיות בלתי מסויגת, חופשייה ופתוחה. כולם מפציצים אותה בתסכוליהם, בדעותיהם האמיתיות על כולם, בסודותיהם החבויים עמוק, ונראה שהיא יודעת מה הדבר הטוב ביותר לעשות או לומר. (בעיני, חצי מצירופי המקרים נראו מפוברקים, ורוב מערכות היחסים שנוצרו היו מוגזמות.)

 

אליסון אספק משתמשת בחופש הזה, לומר כל מה שרוצים ללא צורך בפילטרים, כדי לאחד שתי נשים שונות מאוד אחת מהשנייה, במה שעשוי להיות השבוע החשוב ביותר בחייהן. חברותן המתפתחת מובילה אותן לקבל את מה שהן צריכות, את מה שהן באמת רוצות, להציל את עצמן.

הספר עמוס בדיאלוגים והעלילה די הדוקה. למרות הטון המלנכולי, הספר בוחן נושאים כמו נישואין, הזדקנות, יחסי הורים-ילדים ודיכאון, ואלה משולבים בהומור וברגעים נוגעים ללב.

אהבתי את ההתייחסות למשבר אמצע החיים של פיבי ותחושת התבוסתנות שלה, כשהיא מגיעה לגיל שבו כל החלומות והתוכניות לחיים לא מתגשמות, לא משנה כמה קשה היא עבדה. אהבתי את ההתייחסויות הספרותיות, שלקוחות מסופרות וסופרים משובחים מהספרות הבריטית.

מה שלא אהבתי היה שפיבי "ניצלת" ממצבה הנפשי הירוד על ידי גבר, במקום שזה יקרה מתוך עצמה. הרומן מרבה להתייחס לגברת דאלוויי וג'יין אייר, אבל פיבי לא מתקרבת להשגת המימוש העצמי והטענות החזקות שלהן , בגלל סוף הספר.

שמעתי כל כך הרבה על הספר הזה שהייתי חייבת לקרוא אותו. ולמרות שהוא נבחר כרב־מכר של הניו יורק טיימס, הגארדיאן, השיקגו טריביון, ואחרים,  הייתי ממש קרובה לוותר עליו, אבל המשכתי עד סופו. מבחינתי, הוא היה בסדר. לא מעבר. אני אולי בדעת מיעוט, אך כנראה לא כל ספר מתאים לכל אחד.

סדקים בזהב – מיכל שלו

סדקים בזהב – מיכל שלו

הוצאת כנרת זמורה דביר

מרץ 2018 . 416 עמודים

בזמנו, קראתי ביקורות שגרמו לי להעדיף ספרים אחרים על פניו, אבל נוכחתי לדעת שזו ללא ספק הדוגמה הטובה ביותר לאופן השונה שבו ספר עשוי להשפיע על כל אחד מאיתנו ועל חוות הדעת שלנו, ושביקורת פחות מחמיאה לא אמורה להרתיע אף אחד, במיוחד אם זה ספר מאת סופרת שמאד אוהבים, ואני כבר אמרתי, לא אחת, שספריה של מיכל שלו אהובים עלי.

 

עלילת הספר משתרעת על פני כשלושים שנה, ונודדת בין יבשות, מדינות, וארועים היסטוריים, ומכילה מספר סיפורים השזורים אחד בשני ומתחברים אחד לשני בחוטים נסתרים. הסיפור לא מסופר בסדר כרונולוגי, והפרקים עוברים מעבר להווה, לפעמים באותו פרק, והסיפורים עוברים לסירוגין בין הדמויות ושופכים אור על כל אחת מהן ועל פצעי העבר שכל אחד מהם מדחיק עמוק בתוכו.

 

הסיפור מתחיל בתחנת הרכבת התחתית בניו יורק ומפגיש את נוגה ויהונתן, כשגבר מבוגר, שיכור או אולי מסומם, נופל אל פסי הרכבת התחתית בניו יורק ושניהם נחלצים לעזרתו ומצילים אותו ממוות. המיפגש הזה יהווה נקודת תפנית עבור השניים.

יהונתן יפה התואר, הוא ישראלי שחי בניו יורק שנים רבות, ונוגה נמשכת אליו ומתאהבת בו ממבט ראשון. הם שומרים על קשר, בתחילה מתוך התעניינות בגורלו של קזיק, הקשיש שהצילו , ואחר כך ממשיכים להיפגש ולבלות אחד בחברתו של השני,  אך לא מתפתח ביניהם קשר רומנטי.  נוגה מבינה שיהונתן לא מעונין בה מעבר לקשר חברי, ידידותי, והיא מקבלת את זה.

 

נוגה לומדת בישול בבית הספר היוקרתי "קולינרי סקול"  שם היא מכירה את טומי, שהגיע לניו יורק מנורבגיה. טומי הוא החבר הכי טוב שלה. יש לו קעקוע ענק של נשר על הגב, שמאחוריו סיפור לא פשוט. הוא שף מבריק שגורם לנוגה לסיים את הלימודים בגאווה, ודוחף אותה להתחבר לשורשיה, אם זה מבחינת הבישול, המקום שבו גדלה, משפחתה, ובעיקר אל האני הפנימי שלה, לעצמה.  

נוגה מכירה אצל טומי את ידידתו קסיה, בחורה יפהפיה שהגיעה לניו יורק מפולין, והיא עוזרת להם לתקשר עם קזיק. נוגה מחברת את קסיה למשפחתו של קזיק ואלה מבקשים ממנה לתרגם להם מפולנית את סיפור חייו הטרגי. לאט לאט קסיה ונוגה מתחברות, קסיה נפתחת בפני נוגה ומספרת לה את סיפור חייה הלא פשוט, והשתיים הופכות לחברות אמת.

יהונתן מתוודע למעגל החברים של נוגה, מתקרב לקסיה, לה הוא מספר על הפצע שלו, ונוגה מגלה שיהונתן הלום קרב ממלחמת יום כיפור.

הקשר בין הארבעה לא ניתן להתרה, ובסופו של דבר, טומי הוא החוט המקשר ביניהם והוא זה שעוזר להם לאחות את הסדקים שלהם, אם בדרך ישירה או  עקיפה.

אם אתם סקרנים לדעת מה הסיפור שמסתיר כל אחד מהם ומה עלה בגורל כל אחת מהדמויות, קיראו את הספר.

 

"סדקים של זהב" , מספר על ארבעה אנשים שמנסים לתקן את הסדקים בחייהם לאחר טראומות שונות.

לדברי הסופרת הוא נקרא כך על שם אמנות יפנית עתיקת יומין המכונה קינצוגי.  "בחרתי במטאפורה הזו לגיבורי הספר שנושאים שריטות וצלקות, מפני שאני מאמינה שגם אם עברת הרבה בחייך, אתה זה שקובע לאן תיקח את המשקעים מעברך".

הספר מספר את סיפורם של נוגה, יהונתן, קסיה, טומי וקזיק, שכל אחד מהם מגיע מרקע שונה, אך בהחלט מספר את סיפורם של הרבה משפחות במדינה שלנו. אמנם העלילה עמוסה באירועים, בעלילות מישנה  ובדמויות מישנה שלכל אחת מהן סיפור משלה, (הלם קרב, שואה, חטיפת ילדי תימן, ניכור הורי,ועוד) מה שדי מסרבל את הקריאה, אך היא עוקבת אחרי הדרך שבה הדמויות האלו עוברות תהליך של השלמה עם חיים מלאי אובדן וטרגדיה, לצד חברות אמיצה, ומחברת את כל הקצוות.  

זהו ספר שדורש ריכוז, מאריך בפרטים, מתפתל כמו בייגלה בין פולין, נורווגיה, יפן וארה"ב, בין זמנים ובין הדמויות. בכישרון רב מיכל שלו לוקחת אותנו יד ביד למסע  מכמיר לב וכואב של התמודדות עם טראומות, עד למציאת משמעות חדשה לחיים והחלמה.

 

שמעתי ב"ליבי" בהמשכים, ואני בהחלט ממליצה.

 

כל המקומות המוארים‏ - ג'ניפר ניבן

כל המקומות המוארים‏ - ג'ניפר ניבן

תרגום :יעל אכמון

הוצאה: כנרת זמורה דביר

דצמבר 2017. 336 עמודים

 

תיאודור פינץ' מתמודד עם דיכאון, חושב כל הזמן על דרכים בהן הוא יוכל להתאבד. אבל בכל פעם, משהו טוב, קטן ככל שיהיה, עוצר אותו. לא כל כך ברור מה לא בסדר איתו, אבל ברור שהוא לא יציב. הייתה לו ילדות קשה, הוא גדל עם אב מתעלל ואם ש"התאבלה" על הגירושים מבעלה המתעלל, שלא הסס להראות את "אהבתו הגדולה" לבנו הבכור, על ידי פגיעה פיזית בו. היה מתסכל מאוד לקרוא על התנהגותה הפסיבית, בזמן שילדיה זקוקים לה' כשעולמם הפנימי שברירי ביותר.

 

למרות הבעיות שלו, פינץ' ספונטני וכייפי, הוא רואה את הטוב בדברים והופך את החיים להרפתקה. הוא דמות משכנעת, אינטליגנטי ובוטה. הוא לא יודע מי הוא, אז הוא מנסה כל מיני סגנונות. מפינץ' של שנות ה-80 ועד פינץ' הקשוח. הוא לא נותן לשמועות להשפיע עליו, הוא לוקח כל יום בפני עצמו והוא בהחלט יודע לדאוג לעצמו, גם אם הוא לפעמים קצת קיצוני.

 

ויולט מארקי סובלת מאשמת הישרדות. היא סופרת את הימים עד סיום הלימודים, מחכה לרגע שתוכל לברוח מהעיירה בה היא חיה באינדיאנה, ומיגונה הכואב בעקבות מותה של אחותה. הוריה האוהבים של ויולט עושים כמיטב יכולתם לעזור לה,  גם אם הם נוקטים בהגנת יתר.

 

פינץ' וויולט נפגשים בראש מגדל הפעמונים של בית הספר שלהם, כאשר פינץ' משכנע את ויולט לרדת מהמעקה שהוא עצמו חשב לקפוץ ממנו. מרגע זה מתחילה ביניהם חברות נפלאה שהופכת לרומנטית, מלאה בהרפתקאות ותגליות. לא ברור מי מציל את מי. אך כשהם חוברים יחד לפרויקט לגילוי "פלאי הטבע" של אינדיאנה, הם מגלים שפינץ' יכול להיות הוא עצמו רק עם ויולט, בחור מוזר, מצחיק, חי, שאינו כזה פריק אחרי הכל, נער שרואה את הדברים היפים בעולם, ומסרב בתוקף להיכנע לדברים המכוערים, שמקשים על חייו, וויולט מבינה שרק עם פינץ' היא יכולה להפסיק לספור את הימים ולהתחיל לחיות אותם. פינץ' מעורר את ויולט הישנה ומצית בה כמה תשוקות חדשות. הוא עוזר לה להרגיש דברים ולעשות ולראות דברים שמעולם לא חשבה שהם אפשריים, אך ככל שעולמה של ויולט גדל, עולמו של פינץ' הולך ומתכווץ.

 

העלילה מסופרת מנקודות המבט המתחלפות של פינץ' וויולט ומטפלת בנושאים חשובים תוך נסיון להעלאת המודעות אליהם. סוגיות הקשורות ברשתות החברתיות, התעללות, מין, בריונות, מוות, התאבדות, הפרעות אכילה, הזנחה הורית, סטיגמות חברתיות, דיכאון ועוד.

 

הספר מתאר, בצורה צינית, את אכזריותם של הילדים ואת "העיוורון" של המשפחות, רשויות בית הספר והחברה כולה, לנוכח בעיות משמעותיות שיכולות להתגלות כקטלניות.

זהו סיפור על אובדן, דיכאון, אהבה והמאבק לקבל את העבר, לקבל את מי שאתה או מי שהפכת להיות כדי להמשיך בחיים.

ג'ניפר ניבן מספרת לנו סיפור על נערה שלומדת לחיות מנער שמתכוון למות. סיפור על שני בני נוער שנאלצים לעבור דרך כל המקומות האפלים כדי להגיע לצדדים הבהירים של החיים.

 

האם כדאי לקרוא אותו?

בהחלט!

ספר מרתק, מורכב, עוצמתי, מלא תקווה ומחמם לב, גם אם מתסכל, על כוחה של אמפתיה, ש"אומר" לבני נוער במצוקה רגשית, שהם לא לבד, שהם לא צריכים להתבייש במה שהם עוברים או מרגישים, שיש תקווה למחלות נפש וניתן לטפל בהן.

 

.מומלץ