כימיה – וייקי ואנג

כימיה – וייקי ואנג

תרגום: אסנת הדר

הוצאת: תמיר סנדיק. 2019. 208  עמ'

הדמות הראשית והמספרת ללא שם ברומן הביכורים של וייקי ואנג היא דוקטורנטית לכימיה באוניברסיטת בוסטון, גרה עם החבר שלה אריק, "מאחורי גבם" של הוריה השמרניים. היא סינית-אמריקאית שהגיעה לארה"ב עם הוריה כשהייתה בת 5. זו העלילה הראשית, אבל עיקר הספר הוא על המסע אל מחשבותיה של הדמות הראשית, כך שהקורא יכול להקשיב לדיאלוג הפנימי שלה ולמאבקים עם מערכות היחסים שלה, עם ההורים, הלימודים והחיים בכלל.

"מוכרחים לאהוב כימיה ללא תנאים.

אבל כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא כמה אני לא כשירה למשימה"(עמ'31)

המספרת, לומדת במשך שנים, ועדיין לא הצליחה לעשות את פריצת הדרך המחקרית שתוביל לסיום עבודת הדוקטורט, לקבלת התואר, להשגת עבודה. לא די שאתגריה האקדמיים נכשלו, שהיא מפגרת אחרי עמיתיה בהשגת תוצאות, שהמנחה שלה מיואש ממנה, היא נאבקת בהרגשת האכזבה ובצורך לרצות את הוריה שדוחפים אותה להישגיות והצלחה מאז ילדותה, שלא מוכנים לקבל פחות מאשר הצלחה מצידה. הם לא רוצים תירוצים, עיכובים, הסברים. הערכים התובעניים שלהם רודפים אותה עד כדי כך שהיא לא יכולה לתפקד. חייה אינם שלה. כל מה שהיא עושה זה למענם יותר מאשר בשבילה.

עכשיו התווספה הצעת הנישואים של אריק. כמדען עמית, אריק הלך אחר חלומותיו האקדמיים בהצלחה וללא מכשולים, הוא מסיים את התואר, מקבל עבודה מחוץ לבוסטון. הוא לא מבין מדוע היא לא יכולה לקבל את האפשרות שאולי כימיה, או אפילו תחום המדעים כולו, לא מתאימים לה. כל מה שהוא יודע זה שהם מתאימים אחד לשני, ולא ברור לו מדוע היא לא מקבלת את הצעת הנישואים שלו ומדוע היא לא מוכנה ללכת אחריו לכל מקום שעבודתו לוקחת אותו, ומדוע אינה נוקטת עמדה ביחס להוריה ומפסיקה לאפשר להם לשלוט בחייה.

אבל מה לעשות שהמחקר שלה נכשל, היא נאבקת באהבתה לתחום ונלחמת בחוסר הביטחון שנוצר בה בכל הנוגע  ליכולותיה.

"90 אחוז מכל הניסויים נכשלים. זו עובדה. כל מדען הוכיח את זה. אבל בסוף אתה מתחיל לתהות אם שיעור הכישלון קשור גם אליך. לא יתכן שזאת אשמת הכימיקלים. אתה חושב. אין להם נשמות. " (עמ' 30)

לראשונה בחייה מתעמתת הגיבורה עם השאלה: איך היא יכולה לוותר על חלומותיה וללכת בעקבות אריק, מבלי לתת לעבודתה את כל מה שיש לה? האם היא באמת יכולה לבנות חיים עם מישהו שמעולם לא נאלץ להיאבק? שהוריו תומכים בכל מהלך שלו? האם היא  יכולה להעניק לו את האמונה בעצמו שהוא זקוק לה?

כאשר הלחץ הופך להיות רב מדי מכדי לשאת אותו, היא מקבלת החלטה בשבריר שנייה שמשנה את הכל.

עכשיו אין לה מושג מה היא רוצה מהקריירה שלה, ממערכת היחסים שלה, מהוריה או מעצמה. האם עליה ללמד? האם עליה להתחתן עם אריק ו / או לעבור איתו? האם עליה לספר להוריה איך היא באמת מרגישה, או להמשיך לעבוד כדי סוף סוף לגרום להם להיות גאים בה?

הדילמות שעומדות בפניה הופכות אותה לאדם שונה לחלוטין, כזה שהיא לא תמיד מכירה או אפילו אוהבת.

הגישה של הגיבורה לחיים היא מדעית. היא אמנם ריאליסטית, מונחית על ידי עובדה מוכחת ופחות על ידי רגש ורגשות. בזמן שהיא מחפשת איזון בחייה היא בוחנת את המרכיבים של חייה ומפרקת אותם כמו שמפרקים חומרים בכימיה, אטום אחר אטום, מולקולה אחרי מולקולה. 

"האופטימיסט רואה את הכוס החצי מלאה. הפסימיסט רואה את הכוס החצי ריקה. הכימאית רואה כוס מלאה לגמרי, חצייה בנוזל וחצייה בגז, שניהם קרוב לוודאי רעילים. "(עמ'95)

הספר ממש מרתק. המספרת ללא שם מספרת את הסיפור לא על ציר זמן כרונולוגי. הסיפור מורכב ממשפטים קצרים,מקטעים קצרים ולא עוקבים מבחינת הזמנים,שנשזרים אחד בשני ,הווה ועבר, ומהוים סימבול למצבה הנפשי של המספרת ויחד עם זאת מעצימים את הרגישות והאנושיות של דמותה. אף אחד לא מושלם והיא יודעת לזהות את הפגמים בהתנהגותה. היא כל כך כנה, שזה מרגיש  אמיתי עד כאב. השחיקה, הדיכאון, אובדן התחושה כלפי משהו שאהבת פעם, הדרמה במעבדה, האדישות כלפי החיים, הפחד המשתק מכישלון.  רגשי האשמה הנובעים מהצורך להצליח וגם מהעובדה שאין לה רצון להגשים את ההצלחה. היא לא נתפסת כאדם החם ביותר, אך הסופרת מעניקה הצצה לפגיעותה ואל הרגש שמתחת לתדמית הקרה שהיא בנתה לעצמה כדי להגן על עצמה מהוריה ומאלה שלא מאמינים שלנשים יש מקום במדע.

"כימיה" הוא ללא ספק ספר מיוחד שאולי לא מתאים לכל אחד, אך יחד עם זאת עמוק ומרגש באופן מפתיע. הוא רומן קצר מלא תובנות מדהימות, שורות פילוסופיות וסיפור אישי דינאמי. הכתיבה של ואנג חדה, מושחזת ומינימליסטית, בכל מה שקשור למלל. היא אומרת רק את מה שחובה והמטאפורות שלה הן מזון נפלא למחשבה כשמדובר בהבנת הדמות הראשית והמסע שהיא עוברת.

כאשר הגיבורה מבקשת למצוא תשובות לבעיות שעבורן התשובות לא תמיד זמינות, היא מוצאת את דרכה, באמצעות המדע והומור ייחודי. היא דמות פגומה ללא תקנה בגישה שלה לחיי היומיום, יחסה לזוגיות ואהבה,אבל יש בה רגישות מפתיעה ותובנות כנות.

אל תתנו לשם הספר או לתמונת הכריכה להרתיע אתכם מלקרוא אותו. הספר והנושא מסופרים להפליא ומתארים תמונת מצב כנה מאוד של חיים, והתרגום של אסנת הדר מעולה.

***  

וייקי ואנג היא בוגרת אוניברסיטת הרווארד, שם סיימה תואר ראשון בכימיה וקיבלה תואר דוקטור בבריאות הציבור. כימיה, ספר הביכורים שלה, נכתב לאחר שסיימה תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בוסטון וזכה בשישה פרסים ספרותיים נחשבים, בהם פרס פן/המינגווי.

בימים אלה מעובד הספר לקולנוע.

בת ים במיוחד בשבילך - מגי הצ'ינגס

בת ים במיוחד בשבילך - מגי הצ'ינגס

איורים: שריל אורסיני

מאנגלית: עטרה אופק

הוצא' תכלת. 2019

איזה ספר יפה!

זה סיפור קצר אך קסום על לוקה וחברתה לנה.

לנה היא החברה הכי טובה של לוקה . יש לה חיוך כמו פלח אבטיח...כאשר יום כיף בחוף הים חושף את הדאגה הסודית של לנה, חיוכה נעלם. אפילו גלידה לא משפרת את מצב רוחה!  

לוקה עושה מאמצים להבין ממה לנה מפחדת כדי לעזור לה ולעודד אותה.

"שָׁאַלְתִּי,

אֶת פּוֹחֶדֶת מִכְּרִישִׁים?

מִשוֹדְדֵי יָם?

מִפִּינְגְּוִינִים?

לֵנָּה אִמְרָה,

לֹא."

היא מתכוונת למצוא משהו - או מישהו – שיעזור.

היא מציעה את עזרת חיות הים. אולי הדולפינים יעזרו להפיג את הפחד? אולי יהיו אלה הלויתנים שיגרמו ללנה לא לפחד?

"שָׁאַלְתִּי,

תַּסְכִּימִי לְהִכָּנֵס לַמַּיִם

אִם אָבִיא לְךָ דוֹלְפִינִים?

לֵנָּה אִמְרָה,

לֹא."

לוקה נחושה בדעתה למצוא פתרון. היא מחפשת משהו מתיז ונוצץ ועם קשקשים.  היא מחפשת בבריכת הדגים הקטנה, מתחת למיטה אך לא מוצאת.  היא לא מתיאשת ומנסה לחשוב איך ואיפה בכלל מוצאים בת ים? ואיך משחקים איתה כשהיא סוף סוף מגיעה?  

בסופו של דבר לוקה מוצאת את בת הים הקסומה באמבטית הקצף שלה, שלמרבה המזל מבוגרים לא יכולים לראות, אך ברגע שלנה ראתה את בת הים היא התחילה  לחייך שוב והפסיקה לפחד ממי הים.

זהו ספר ילדים מקסים עם עלילה ברורה ומלל מנוקד קצר וקולע, שעוזר לילדים להתמודד עם רגש שלילי ומראה איך ניתן  להפוך אותו  לחיובי. התגברות על פחד באמצעות הדמיון ובעזרת  ידידות וחברות אמיצה. ספר על נפלאות הים ואיך האוקיאנוס יכול להיראות לפעמים קצת מפחיד - עד ששוחים עם בת ים .

האיורים העדינים והיפים של שריל אורסיני צבעוניים ומפורטים ותואמים את הטקסט בצורה מושלמת.

הם עוררו סקרנות  אצל נכדי שבקשו שאקריא עוד פעם ועוד פעם עד שידעו את הטקסט בע"פ ואחר כך הקריאו לעצמם את הסיפור תוך התבוננות באיורים .

לא העזנו לדעת - איריס לעאל

לא העזנו לדעת - איריס לעאל

עם עובד .אוגוסט 2019. 240 עמ'

“לא העזנו לדעת” מספר את סיפורם של איריס ותמיר שאחיינם נמרוד נהרג במבצע צוק איתן  ותוצאותיו הנוראות סילקו את התמימות והרימו את המסך מעל שתיקות במשפחה שמסופר עליה, משפחה שורשית מצפון הארץ.

המחברת לוקחת אותנו בספרה למסע אל הרגע הנורא בחייה וממנו, כשהיא מנסה לשחזר את זכרונותיה ומחשבותיה מאותו לילה נורא שבו הגיעה הבשורה הקשה על מותו של נמרוד. המשפחה כולה נשאבה לתוך החלל שנפער בה, התלכדה בשבעה עד שהסחרור התחיל להרחיק זה מזה את מי שעוד שמרו בלבם טינות ישנות: אחים, גיסות, בני דודים.

כולם הסתחררו במערבולת.

המתח בחיי המשפחה המורחבת מתואר על ידי המחברת וכעת היא בוחנת את הנתק ששחרר ופלט אותה ואת בעלה מחיק המשפחה.

“כלפי חוץ התמודדנו עם זה יפה,” היא אומרת, “אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא קילומטרים ממנו.”

יולי, האם השכולה, חולמת בזמן השבעה על בנה שנהרג ואומרת לאשת אחיה:

“מי יזכור אותו,מי ידע שהוא היה?…

בלי לחשוב אמרתי לה:”אני אכתוב עליו,אני מבטיחה לך שכולם ידעו שההוא היה”(עמ’119)

והמחברת כותבת.

היא חושפת את כל מה שעבר עליה, ועל המשפחה. היא די נמנעת מלחשוף שמות וכך חלק מהשמות אינם השמות האמיתיים, אבל מלבד זאת הכל אמת צרופה, כואבת, נאבקת למצוא מחדש את הנחמה ואת האהבה הגדולה לבעלה ולבני משפחתה.

הכתיבה היא המאבק נגד השיכחה, מאבק לשימור הזיכרון של מי שהיה ואיננו עוד. אבל באיזשהו אופן מכריחה את זה שהלך,להישאר, להיות חלק ממי שזוכר.

הרבה עצב יש בסיפור והוא  קורע לב .

הרבה כאב יש בסיפור הזה וכל משפט ננעץ בנשמה.

הרבה פרות קדושות שקשורות בהוויה הישראלית, נשחטות. ביניהם השאלה האם המוות הזה היה מיותר, האם התקשורת נהגה בנקיון כפיים כשתארה את הארוע, וגם הפצת הסירטון בידי החוליה שתקפה והתגובות אליו בתקשורת ובציבור.

הטראומה הפתאומית מעלה אל פני השטח דברים שביומיום נוטים להדחיק. האבל ממיין ומסדר מחדש את הפרטים שמרכיבים את עולמו של האבל. חברים וחברויות עומדים למבחן כמו אמונות דיעות מחשבות. חברויות חדשות נוצרות כמו החברות האמיצה שנרקמה בין המחברת למוטי פוגל שאחיו, גיסתו ושלשת ילדיהם נרצחו בהתנחלות איתמר.

בסיפור מתארת המחברת את השתלשלות הארועים שהובילה למותו של נמרוד. חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הישראלים בגוש עציון, הוביל למבצע “שובו אחים”. רקטות קסאם וגראד שוגרו מרצועת עזה לעבר ישראל, דבר שהוביל ליציאת צה”ל למבצע צוק איתן. מותם של בניה שראל ז”ל, מפקד סיירת גבעתי, סגן הדר גולדין ז”ל, ותיאור הארוע שבו נהרג נמרוד וחבריו.

יש דברים שלא שוכחים לעולם. דברים שהופכים להיות חלק מחייך מעתה ואילך. הפחד מצלצול טלפון בשעות הלילה המאוחרות. הדפיקה בדלת. שעה. מספר הצעדים עד למכשיר הטלפון…

התחושה שהכל נעצר, ואתה מפורק בתוך עצמך ומעל לכל מרחפת השאלה

“למה שלי? למה דווקא שלי? “ (עמ’ 148)

ההכרה בסופיות המוות גורמת לתהליך הפוך של הכחשה. כך אביו של נמרוד

“להציץ מחלון המטבח ולבדוק מי מתקרב אל פתח הבית, או יאזין לצעדים המטפסים במדרגות, עד שתכה בו שוב ההכרה…כך שבוע אחרי שבוע,עד שיתרגל ויחדל לחכות” (עמ’ 67)

“לא העזנו לדעת” הותיר אותי חסרת מלים. הספר כבש אותי בפשטותו.  קראתי בו פעם ופעמיים ושלוש ובכל פעם נוצרה לי גולה בגרון.

“לא העזנו לדעת” הוא ספר מרתק. חזק. נוקב. צלול. נדיר בכנותו שנגע בי והמשיך להדהד בי לאחר שסיימתי אותו. הוא מתאר את המסלול שעוברת משפחה מרגע היוודע האסון, וההתנהלות בעקבות האובדן. תיאור עולמם המתפרק ,הכאב הנוראי, השכול הפרטי. הוא שוזר בתוכו את האירועים המשמעותיים בחייה של המחברת מילדותה העגומה ועד לאחר מותו של אחיינה מצד בעלה.

התיאורים קורעי לב. הגוש בגרון לא הרפה. הדמעות זלגו מעצמן.

עם כל הקושי לקרוא על השכול והיגון העמוק הספר כתוב נפלא, בשפה ברורה ומדויקת וכל שנשאר לי הוא להמליץ בפניכם למהר ולקרוא את הספר המפעים הזה שהרעיד את כל נימי נשמתי.

***

איריס לעאל (פרומרמן) נולדה בקיבוץ אשדות-יעקב לאביה יוצא פולין ואמה מקזבלנקה. גדלה אצל סבה וסבתה החרדים בבני-ברק ובגיל 7 עברה לקיבוץ כפר-מנחם של תנועת הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר. החלה לכתוב בגיל צעיר. כותבת מאמרי ביקורת, ואף זכתה בפרס ברנשטיין לכתיבת ביקורות (1995) וכן עורכת את מדור התרבות והספרות בכתב-העת “הד החינוך”. לעאל למדה בפאריז ובלונדון ועמדה בראש המחלקה לכתיבה בבית הספר “קמרה אובסקורה”, כמו כן מרצה בלימודי התואר שני של האקדמיה בצלאל וכן מלמדת בבית הספר לקולנוע ע”ש סם שפיגל. כתבה במוסף “ספרים” של עיתון הארץ, וכן מאמרי בקורת ,רשימות וסיפורים קצרים ב”ידיעות אחרונות” וב”מעריב”.ספרה הראשון “חוות מרפא” (1993) זיכה אותה בפרס ראש הממשלה וב-2003 זכתה בו שוב. היא היתה מועמדת לפרס ספיר ב-2001 וב-2009. מתגוררת בתל-אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיה.

בספרה האישי ביותר “לא העזנו לדעת” מספרת לעאל על אובדן במשפחתה וכיצד מעגלי הצער הפרטי מתרחבים ומחריבים את היחסים המשפחתיים ומפוררים גם את החברה הישראלית. בצד הכאב יש גם אהבה גדולה שמצליחה להשתקם(ויקיפדיה)

המבוגרים- קרולין האלס

המבוגרים- קרולין האלס

תרגום: תמי לימון

מודן, אריה ניר .יולי 2019 .  384 עמ'

הבטיחו על הכריכה שזה יהיה ספר מבדר, קומדיה!

לא חיוך,לא צל צחוק, נאדה.

מאט וקלייר כבר לא נשואים, אבל שניהם רוצים לבלות את חופשת חג המולד עם בתם בת השבע, סקרלט. סקרלט חיה עם אמא שלה קלייר, והחבר שלה פטריק, בעוד אביה, מאט, גר עם חברתו אלכס, והוא רואה את סקרלט לסירוגין במהלךך השלוש שנים האחרונות.  בתקווה לבלות חג מולד כמשפחה, מאט מציע לעשות בדיוק את זה, לתכנן טיול אל פארק "היער המאושר"  עם קלייר, סקרלט ובני זוגם החדשים.  וכן, אנחנו לא יכולים לשכוח שגם פוזי, חברה הדמיוני הענק של סקרלט - ארנב כמעט בגודל טבעי - מגיע למסע.

אז מי הם המבוגרים?

קלייר, אמא של סקרלט, עו"ד עם הפרעה שקשורה לסדר וארגון, מתמודדת עם משימות יומיומיות בעבודה, ודי מזניחה את סקרלט

פטריק, בן זוגה של קלייר,  עו"ד גרוש + שני מתבגרים שמתעלמים ממנו בהשפעת אמם,  בחור רציונלי לכאורה שאוהב את סקרלט, מנסה לכפר על כשלון יחסיו עם ילדיו הביולוגיים, פריק כושר אובססיבי שנרשם לתחרות איש הברזל

מאט,אביה של סקרלט ובן זוגה של אלכס, איש מכירות ,משתמש הסמים, דחיין כפייתי ,חסר תקשורת מינימלי

אלכס, המדענית המעשית, נטולת הומור, הספקנית היחידה לגבי כל החופשה, שרוב הזמן ריחמתי עליה.

סקרלט, שהארנב הדמיוני מאפשר לה להביע את מחשבותיה

הקבוצה נתקעת בבקתה קטנה ודי צפופה, חולקת מרחב משותף, ארנב דמיוני ענק, ואוויר סמיך במתח בכפוף לגחמותיה של ילדה בת שבע המסתמכת על עזרתו של חברה הדמיוני כדי לאחד מחדש את הוריה ולדחוף את אלכס החוצה מחייהם, ובנוסף כולם עסוקים שלא מרצונם בפעילות מגוונת של "פעילויות משפחתיות מהנות".

אין פלא שהכל מוביל לאירוע חמור שהמשטרה נקראת אליו.

אנשים שלא צריכים להיות באותו החדר יחד יותר מעשר הדקות שנדרשות כדי לאסוף את הילד בו הם חולקים משמורת או מתאמים את זמני האיסוף, מתכנננים חופשה משותפת בת חמישה ימים. חמישה ימים ?! הם אמנם הבטיחו שיתנהגו כמו מבוגרים, בבגרות ובאופן מכובד אבל האם הם יכולים להוכיח פעם אחת שהם ראויים לתואר הזה?

הספר מתחיל בקריאה למשטרה, ואנחנו מתוודעים לכך שמישהו נורה בחץ וקשת. לא ברור מי. 

שני צירי זמן בסיפור. האחד מרגע הפציעה לאחור,  בו מתוארים הארועים בשבוע שקדם לחג, מהלך האירועים בחופשה שהובילו לפציעה הקשה. הציר השני משלב בתוך העלילה תמלילים מחקירת המשטרה של האנשים השונים ששוהים בפארק בתישאול שנעשה לגבי האנשים המעורבים בירי, יחד עם קטעים מהעלון של המלון, (מיותרים לחלוטין) שלא הוסיפו אלמנט של סקרנות לסיפור.

הסיפור מסופר בפרספקטיבות שונות, של כל אחת מהדמויות.

כל אחד מהם הוביל אותי דרך מסלול טיול צפוי, באתר נופש מטופח ביערות של בריטניה.

הספר בוחן באופן מציאותי את הדינמיקה של משפחה מעורבת, לא מתפקדת, עם דמויות מוקצנות, שנכנסת לסחרחורת רגשית במהלך חמשה ימים מלאים בפעילויות משפחתיות מאולצות ונדרשים לשהיה ביחד ללא הפסק. תוסיפו לזה אלכוהול בארוחת הערב וחוסר הביטחון המשותף, התרעומת ורגשות האשמה שלהם וכל הלחץ הזה הופך את השהות לחבית אבקת שריפה שמעצים את המתח עד שמישהו נפגע והמשטרה צריכה להתערב.

כבר בשם של הספר "המבוגרים" מתעוררת ציפיה להתנהגות מקובלת של מבוגרים. אך במקרה הזה המבוגרים התנהגו בצורה ילדותית והרגיש שהם זקוקים ליד מכוונת או לאפילו לנזיפה, בעוד שהילדה בסיפור התנהגה בצורה יותר בוגרת מכל החבורה.

תקציר הספר על הכריכה האחורית, נשמע כמו משהו שמבטיח קריאה מהנה. כוונות טובות היו, אבל אפילו בתיאוריה זה נשמע כמו תוכנית הרת אסון. אני לא יודעת מה יחשבו אחרים, אבל בעיני לצאת לטיול חופשה עם האקסים נשמע כמו סיוט  מוחלט. ועל זה היה הסיפור !

לצערי, לא מצאתי שהספר כל כך כיף. יכולתי לראות את ההומור בכמה מהמצבים, אבל בכנות, הרבה מזה פשוט גרם לי לאי נוחות. רחמתי על  אלכס המסכנה, שעונתה על ידי סקרלט (והארנב הדמיוני שלה) ואז נאלצתי לקרוא על בן זוגה, מאט, בסדרה של רגעים נעימים עם האקסית שלו. פטריק היה קצת לא שפוי, קלייר טובה מכדי להיות אמיתית, ומאט, בכנות, מעצבן ומקומם לאורך כל הספר. ככל שכולם מתעייפים יותר ויותר אחד מהשני, היה לי ברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

אני מניחה שלא הייתי הקהל המתאים לספר הזה כי מבחינתי הוא לא היה משעשע, וגם לא היה "חד כתער".  לא יכולתי "לבלות" יותר עם האנשים המטופשים האלה ורק רציתי לסיימו .יש כאן קצת הומור אפל, שאמור להצחיק, אבל התקשיתי להתחבר לקו העלילה. לא שנאתי את הספר, אבל גם לא ממש אהבתי.

רציתי מ א ד לצחוק!

אפילו לא צחקקתי!

ככה זה כשאוהבים - מאיר שלו

ככה זה כשאוהבים- מאיר שלו

איורים: איתי בקין

הוצא' עם עובד. 2019

סיפור מקסים מחורז בחן ובשפה בגובה העיניים על אהבה ראשונה בין שני ילדים בגן.

בין היתר מתוארים רגשות עמוקים לא רק של אהבה, אלא רגשות געגוע ועצב, חברות ושמחה.

הסיפור מתחיל עם אורי שבכל בוקר:

" אַחֲרֵי הַלָּקוּם -לְהִתְרַחֵץ-לְהִתְלַבֵּשׁ-וְלֶאֱכֹל,

כְּשֶׁאִמָּא כְּבָר מְאוֹד מְמַהֶרֶת

וְהוּא כְּבַר סוֹף-סוֹף, מוּכָן,

הוּא מוֹדִיעַ לָהּ שֶׁהוּא לֹא רוֹצֶה,

מַמָּשׁ לֹא רוֹצֶה,

בַּכְּלָל לֹא רוֹצֶה,

לָלֶכֶת לַגַּן ".

אורי הוא ילד קצת שובב וכשאמא מנסה להבין מדוע אינו רוצה ללכת לגן הוא אומר שהגננת לא מרשה לקפוץ על השולחן מהארון או לצאת לחצר דרך החלון. צריך להיות מנומסים להגיד תודה, סליחה ובבקשה...והאמת?  הוא לא רוצה ללכת כי כואב לו הגרון...וככה זה חוזר על עצמו כל יום

אך בקר אחד...

אמא של אורי מקבלת הפתעה וקצת מתבלבלת, כי בשעה שש וחצי בבוקר אורי כבר מחכה לה בדלת. כשאמא לא מבינה מה פה קורה אורי מגלה לה סוד! רק אחרי שאמא מבטיחה לא לגלות. מתברר שילדה חדשה בשם תמר הגיעה לגן, אורי חושב שהיא יפה כמו תמונה, וכל בוקר הוא מחכה לה שהוא יהיה הילד הראשון שהיא תראה כשהיא תגיע לגן,  וגם שומר לה מקום ישיבה לידו, כדי שישבו קרובים...

בכל גיל אהבה היא עניין שכרוך בחשיפת רגשות, ולצידם הפחד מדחייה. מסיבה זו ילדים שומרים בסוד את אהבתם. 

אמא של אורי מעודדת אותו על האומץ להודות ברגשות ועל האומץ לשתף אותה בהם.

גם כשאורי מזכיר לה שהוא בן ובנים אינם אוהבים היא מתענינת בחייו החברתיים, במושא אהבתו, תומכת בו וכך מעבירה לו את המסר שהבית הוא מקום בטוח לחלוק ולפתוח נושאים רגישים.

" אִמָּא, שׁוּב הָאַהֲבָה הַזֹּאת? אֵיךְ אַתְּ מְדַבֶּרֶת?

אֲנִי לֹא אוֹהֵב אֶת הַתָּמָר הַזֹּאת וְלֹא יַלְדָּה אַחֶרֶת.

אֲנִי בֵּן! בָּנִים לֹא אוֹהֲבִים אַף אַחַת!

וְאַתְּ לֹא מְבִינָה בְּזֶה כְּלוּם כִּי גַּם אַתְּ בַּת,

וְאִם אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ רַק קְצָת ".

האם אורי ותמר יהיו חברים?

האם גם לתמר רגשות אל אורי?

ומה קורה בשעות אחה"צ כשאין גן והגעגועים גוברים?

על כך כדאי שתקראו בספר הנפלא הזה, שהוא פנינה של תמימות ילדותית על אהבה ראשונה בין ילדים,מלווה באיורים מהממים של איתי בקין.

כתיבתו הנהדרת של מאיר שלו אינה מוטלת בספק. הוא טווה עלילה מרתקת שקשה לא להתאהב בה.  ועוד יותר קשה שלא להתאהב באורי ובדרך שהוא מבטא ומסביר את כל מה שהוא חווה.

תענוג להקריא את הספר המתוק הזה לצעירים בגיל הגן, ולהתלהב ביחד איתם מהאיורים הצבעוניים ורבי הפרטים . מהמילה הראשונה ועד האחרונה לא הצלחתי לעצור, ורק נותרתי עם חשק לעוד.

 

אל תהססו,אל תחכו,תקראו.

מתאים לילדי הגן וראשית קריאה.