לא העזנו לדעת - איריס לעאל
עם עובד .אוגוסט 2019. 240 עמ'
“לא
העזנו לדעת” מספר את סיפורם של איריס ותמיר שאחיינם נמרוד נהרג במבצע צוק איתן
ותוצאותיו הנוראות סילקו את התמימות והרימו את המסך מעל שתיקות במשפחה
שמסופר עליה, משפחה שורשית מצפון הארץ.
המחברת לוקחת
אותנו בספרה למסע אל הרגע הנורא בחייה וממנו, כשהיא מנסה לשחזר את זכרונותיה
ומחשבותיה מאותו לילה נורא שבו הגיעה הבשורה הקשה על מותו של נמרוד. המשפחה כולה
נשאבה לתוך החלל שנפער בה, התלכדה בשבעה עד שהסחרור התחיל להרחיק זה מזה את מי
שעוד שמרו בלבם טינות ישנות: אחים, גיסות, בני דודים.
כולם הסתחררו
במערבולת.
המתח בחיי
המשפחה המורחבת מתואר על ידי המחברת וכעת היא בוחנת את הנתק ששחרר ופלט אותה ואת
בעלה מחיק המשפחה.
“כלפי חוץ
התמודדנו עם זה יפה,” היא אומרת, “אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא
קילומטרים ממנו.”
יולי, האם
השכולה, חולמת בזמן השבעה על בנה שנהרג ואומרת לאשת אחיה:
“מי יזכור
אותו,מי ידע שהוא היה?…
בלי לחשוב
אמרתי לה:”אני אכתוב עליו,אני מבטיחה לך שכולם ידעו שההוא היה”(עמ’119)
והמחברת כותבת.
היא חושפת את
כל מה שעבר עליה, ועל המשפחה. היא די נמנעת מלחשוף שמות וכך חלק מהשמות אינם השמות
האמיתיים, אבל מלבד זאת הכל אמת צרופה, כואבת, נאבקת למצוא מחדש את הנחמה ואת
האהבה הגדולה לבעלה ולבני משפחתה.
הכתיבה היא
המאבק נגד השיכחה, מאבק לשימור הזיכרון של מי שהיה ואיננו עוד. אבל באיזשהו אופן
מכריחה את זה שהלך,להישאר, להיות חלק ממי שזוכר.
הרבה עצב יש
בסיפור והוא קורע לב .
הרבה כאב יש
בסיפור הזה וכל משפט ננעץ בנשמה.
הרבה פרות
קדושות שקשורות בהוויה הישראלית, נשחטות. ביניהם השאלה האם המוות הזה היה מיותר,
האם התקשורת נהגה בנקיון כפיים כשתארה את הארוע, וגם הפצת הסירטון בידי החוליה
שתקפה והתגובות אליו בתקשורת ובציבור.
הטראומה
הפתאומית מעלה אל פני השטח דברים שביומיום נוטים להדחיק. האבל ממיין ומסדר מחדש את
הפרטים שמרכיבים את עולמו של האבל. חברים וחברויות עומדים למבחן כמו אמונות דיעות
מחשבות. חברויות חדשות נוצרות כמו החברות האמיצה שנרקמה בין המחברת למוטי פוגל
שאחיו, גיסתו ושלשת ילדיהם נרצחו בהתנחלות איתמר.
בסיפור מתארת
המחברת את השתלשלות הארועים שהובילה למותו של נמרוד. חטיפתם ורציחתם של שלושת
הנערים הישראלים בגוש עציון, הוביל למבצע “שובו אחים”. רקטות קסאם וגראד
שוגרו מרצועת עזה לעבר ישראל, דבר שהוביל ליציאת צה”ל למבצע צוק איתן. מותם של
בניה שראל ז”ל, מפקד סיירת גבעתי, סגן הדר גולדין ז”ל, ותיאור הארוע שבו נהרג
נמרוד וחבריו.
יש דברים שלא
שוכחים לעולם. דברים שהופכים להיות חלק מחייך מעתה ואילך. הפחד מצלצול טלפון בשעות
הלילה המאוחרות. הדפיקה בדלת. שעה. מספר הצעדים עד למכשיר הטלפון…
התחושה שהכל
נעצר, ואתה מפורק בתוך עצמך ומעל לכל מרחפת השאלה
“למה שלי? למה
דווקא שלי? “ (עמ’
148)
ההכרה בסופיות
המוות גורמת לתהליך הפוך של הכחשה. כך אביו של נמרוד
“להציץ מחלון
המטבח ולבדוק מי מתקרב אל פתח הבית, או יאזין לצעדים המטפסים במדרגות, עד שתכה בו
שוב ההכרה…כך שבוע אחרי שבוע,עד שיתרגל ויחדל לחכות” (עמ’ 67)
“לא העזנו
לדעת” הותיר אותי חסרת מלים. הספר כבש אותי בפשטותו. קראתי בו פעם ופעמיים
ושלוש ובכל פעם נוצרה לי גולה בגרון.
“לא העזנו
לדעת” הוא ספר מרתק. חזק. נוקב. צלול. נדיר בכנותו שנגע בי והמשיך להדהד בי לאחר
שסיימתי אותו. הוא מתאר את המסלול שעוברת משפחה מרגע היוודע האסון, וההתנהלות
בעקבות האובדן. תיאור עולמם המתפרק ,הכאב הנוראי, השכול הפרטי. הוא שוזר בתוכו את
האירועים המשמעותיים בחייה של המחברת מילדותה העגומה ועד לאחר מותו של אחיינה מצד
בעלה.
התיאורים קורעי
לב. הגוש בגרון לא הרפה. הדמעות זלגו מעצמן.
עם כל הקושי
לקרוא על השכול והיגון העמוק הספר כתוב נפלא, בשפה ברורה ומדויקת וכל שנשאר לי הוא
להמליץ בפניכם למהר ולקרוא את הספר המפעים הזה שהרעיד את כל נימי נשמתי.
***
איריס לעאל
(פרומרמן) נולדה בקיבוץ אשדות-יעקב לאביה יוצא פולין ואמה מקזבלנקה. גדלה אצל סבה
וסבתה החרדים בבני-ברק ובגיל 7 עברה לקיבוץ כפר-מנחם של תנועת הקיבוץ הארצי-השומר
הצעיר. החלה לכתוב בגיל צעיר. כותבת מאמרי ביקורת, ואף זכתה בפרס ברנשטיין לכתיבת
ביקורות (1995) וכן עורכת את מדור התרבות והספרות בכתב-העת “הד החינוך”. לעאל למדה
בפאריז ובלונדון ועמדה בראש המחלקה לכתיבה בבית הספר “קמרה אובסקורה”, כמו כן מרצה
בלימודי התואר שני של האקדמיה בצלאל וכן מלמדת בבית הספר לקולנוע ע”ש סם שפיגל.
כתבה במוסף “ספרים” של עיתון הארץ, וכן מאמרי בקורת ,רשימות וסיפורים קצרים
ב”ידיעות אחרונות” וב”מעריב”.ספרה הראשון “חוות מרפא” (1993) זיכה אותה בפרס ראש
הממשלה וב-2003 זכתה בו שוב. היא היתה מועמדת לפרס ספיר ב-2001 וב-2009. מתגוררת
בתל-אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיה.
בספרה האישי
ביותר “לא העזנו לדעת” מספרת לעאל על אובדן במשפחתה וכיצד מעגלי הצער הפרטי
מתרחבים ומחריבים את היחסים המשפחתיים ומפוררים גם את החברה הישראלית. בצד הכאב יש
גם אהבה גדולה שמצליחה להשתקם(ויקיפדיה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה