סודה של מספרת הסיפורים - סג´אל בדאני

סודה של מספרת הסיפורים - סג´אל בדאני

תרגום: תמי לימון

הוצאת אריה ניר - מודן, שנת 2019. 429 עמ'

ג’איה היא עיתונאית אמריקאית עם מורשת הודית שלא יודעת דבר על מורשתה. היא עברה שלוש הפלות, נואשת לילד משלה, חווה דיכאון עמוק שמוביל לפרדה מבעלה, פטריק.

כשאמה, לנה, מקבלת מכתב מאחיה שמספר על כך שאביה, סבה של ג’איה, חולה מאוד, אמה מסרבת בתוקף ליסוע להודו. אחת הסיבות לכך נעוצה באביה שאסר עליה לחזור להודו לאחר שהתחתנה עם בעלה. בין לנה וג’איה אין יחסי קרבה מקובלים של אם-בת. לנה, אינה אם קרובה ואוהבת.  אמנם תמיד דאגה וסיפקה לג’איה את כל מה שהייתה זקוקה לו, אך נמנעה מגילויי חיבה ואהבה. וכשג’איה היתה שואלת אותה על עברה בהודו, לנה היתה אומרת לה להתמקד בעתיד.

ג’איה מחליטה לנסוע להודו במקום אמה. בשלב זה, חייה בבלגן, והנסיעה משמשת לה הסחת דעת כדי להתרחק ולברוח מהמציאות. כשהיא מגיעה להודו, היא פוגשת את ראווי, המשרת והחבר הטוב של סבתה, אמישה, שנפטרה לפני שנים רבות, ומפיו היא שומעת שאחרה את המועד ושסבה,דיפק, נפטר. ראווי מספר לג’איה את הסוד שמלווה את סיפור חייה של סבתה שאסור היה לדבר עליו, כל עוד דיפק חי.

הספר נכתב משתי נקודות מבט ובשני צירי זמן, בפרקים מתחלפים: האחת של ג’איה, והשנייה של ​​סבתה, אמישה.  אמישה, חיה בהודו תחת שלטון הבריטים במהלך מלחמת העולם השנייה והיא נואשת לברוח מהעולם שבו היא חיה, עולם בו נשים טובות רק ללידה ולניהול משק בית. ללא חירויות, או חיים אמיתיים. זו התרבות, אבל אמישה רוצה להשתחרר מהכול. בעלה לא אוהב את נצנוצי העצמאות האלה, אך גם נותן לה את המרחב שהיא כל כך משתוקקת אליו.

למרות שג’איה מבועתת מהעוני בהודו, מחלוקת הקסטות, התינוקות והילדים החיים בבית יתומים וממתינים לאימוץ, היא מתאהבת בהודו ובכל סודותיה ויופייה.

אך האם זה יספיק כדי שהיא תמצא מרפה לנפשה באמצעות סיפור חייה של סבתה?

סיג’ל בדאני כתבה ספר על שלש נשים, סבתא בת ונכדה, שכולן ניצבות בפני מכשולים שונים, וכל אחת מתמודדת איתם באופן אחר .סיפור שיש בו רומנטיקה לצד שברון לב וסיפור על אישה המחפשת תשובות, שרוצה לדעת את הסודות הנסתרים שהוחבאו על ידי משפחתה במשך דורות. התיאורים של הודו הכבושה על ידי הבריטים שזורים בהודו המודרנית. תיאורי המנהגים, החגים, המאכלים, ההיסטוריה המשפחתית וההיסטוריה של הודו מתוארים בספר הזה שהעלילה בו די צפויה עם מעט פיתולים.

מי שיש לו ידע כלשהו על הודו,  יגלה שהספר לוקה בטעויות. אמנם קטנות אבל קראתי כל כך הרבה ספרים על הודו שאלה שנתקלתי בהם ממש צרמו לי.

למשל:

-לא תמצא קבצנים בתוך שדה תעופה הודי (זו לא תחנת רכבת)

-לא מכנים אישה שאינה תושבת המקום (non-resident Indian)”ממסאהיב”.

-אמישה מבלה שעות לבד וללא השגחה עם חייל בריטי ואף אחד לא עושה מזה עניין,מה שלא יתכן בתקופה ההיא.

-בשלב מסוים ג’איה נוסעת לכפר למצוא בית קפה לאינטרנט וכמה פרקים אחר כך היא יושבת על מיטתה ולוחצת “שלח” כדי להעלות לבלוג שהיא כותבת בו את הפרק שכתבה.

הציפיות שלי היו גבוהות בעקבות ההמלצות החיוביות שהספר קבל, אבל התאכזבתי. אני יודעת שאני בדעת במיעוט, אך לרוע המזל הסוד היה די ברור. הוא ממש “צעק” מתחילת הסיפור (כשסופר שללנה עיניים ירוקות ועור בהיר, והתחזק עם סיפורה של אמישה.)

בנוסף הדמויות רחוקות מלהיות מציאותיות, הדיאלוגים בין הדמויות רדודים, התיאורים של מנהגים, אמונה באלים, היו כמו הרצאה,  והעלילה היתה נדושה וצפויה. קיוויתי לסיום פחות צפוי אבל זה לא קרה.

הספר הרגיז אותי. לא היה בו עומק והוא לא היה משכנע.

נאבקתי עם עצמי אם לסיים או לא,  אבל  סיימתי אותו בתחושת ריקנות.

לשיקולכם!