לרשת את אידית – זואי פישמן

לרשת את אידית – זואי פישמן

תרגום: דנה טל

הוצאת ידיעות ספרים

'דצמבר 2020. 272 עמ

מגי שִׁיטְס, אם חד־הורית מניו יורק, היא בוגרת מיכללה שבחרה לעבוד כמנקה הבלתי נראית בבתי העשירים במנהטן. היא עושה כל שביכולתה כדי לשרוד ולצוף מעל פני המים.

מזלה עומד להשתנות כשהיא יורשת את בית החלומות של לייזה, לקוחה וחברה שלה לשעבר, שממוקם בסאג הרבור. לדאבונה מתברר שקבלת הבית מותנית בהסכמתה של מגי להיות אחראית על אמה הקשישה של לייזה, אידית בת ה-82  שנמצאת בשלבים המוקדמים של אלצהיימר. לא מגי ולא אידית מרוצות מההסדר הזה, אבל מגי ולוסי עוברות לגור עם אידית.

 

מגי, שניסיונה עם חולי אלצהיימר מועט, נאלצת ללמוד במהירות. היא מוצאת את עצמה מטפלת בבתה הרעשנית בת השנתיים וחצי ובאידית הרגזנית והעוקצנית בת השמונים ושתיים, ואל סדר יומה הלחוץ ממילא  מעצם היותה אם חד הורית, נוסף הלחץ הקשור בבעיות הבריאות של אידית וההשלכות שלהם על חיי היומיום של דרי הבית.

לאט לאט שתי הנשים לומדות להכיר זו את זו , מתוודעות לעבר של כל אחת מהן ולומדות להסתדר אחת עם השניה. אידית מבינה שהיא זקוקה לעזרה ושרגעי הצלילות שלה ילכו ויתמעטו, וחולקת עם מגי את הסוד שנצרה בלבה קרוב לחמישה עשורים, ומבקשת ממנה לסייע במשימה שאולי תספק לשתיהן את מה שהן זקוקות לו.  יחד עם זאת, יש פעמים רבות בהן אידית לא זוכרת מי זו מגי, מדוע היא בביתה, או לאן נסעה בתה, לייזה. כשהיא מתחילה להיעלם מהבית, או כשהיא מעמידה את לוסי בסכנה, ההרמוניה מופרת ומגי מבוהלת.

 

"לרשת את אידית" הוא רומן חביב, קליל, קטן ומעניין, שגם אם הוא צפוי וללא הפתעות מיוחדות, הדמויות בו חביבות והעלילה זורמת ומהנה.

הדמות האהובה עליי בסיפור היתה של אסתר, חברתה של אדית.  דמותה די קלישאתית, אבל נהניתי ממנה ומהלב הגדול שלה. אסתר היתה בדיוק מה שאדית ומגי היו זקוקות לו, כשהן מנסות ליצור מערכת יחסים אחת עם השניה, כשמסביבן הרבה אי וודאות ומטען רגשי. אסתר פשוט הגיעה והכניסה את עצמה לתוך המשוואה, ובכך עשתה את כל ההבדל.

לייזה , אמנם אינה דמות פעילה פיסית, אך היא הייתה מאוד נוכחת. השפעתה מעצבת את יחסי הגומלין בין אדית ומגי, והיא הותירה על כל אחת מהן את טביעת אצבעותיה.

אני חייבת לציין שהדיבור/פטפוט התינוקי של לוסי (בת השנתיים וחצי) שלא נשמע כמשהו שתואם לגיל הזה, היה די מעצבן...

דבר נוסף הנוגע ללוסי קשור דווקא להתנהלות של מגי ולקבלת ההחלטות החינוכיות שלה לגביה כהורה. כדי להשקיט את התקף הזעם של לוסי שצורחת בחנות, היא קונה ללוסי את מה שלוסי רוצה, למרות שזה לא מתאים לה, אך מגי נכנעת לצרחות של הילדה כדי להימנע ממבוכה בציבור.

אין ספק שזואי פישמן משתמשת בקולותיהם של מגי ואדית כדי לספר את הסיפור, ומשתמשת באסתר ולוסי, עם שמחת החיים שלהן, כדי לספק את הניצוץ הקליל שמונע מהסיפור להיות כבד.

 

כל מי שקרא ספר שעוסק בדמנציה לנגזרותיה, מבין לאן העלילה תתפתח, ונכון יהיה לומר שה"סודות" שנחשפו היו די סטנדרטיים. מה שחשוב ובעל משקל בספר הזה קשור למודעות הניתנת למחלת האלצהיימר, לתהליך ולהשפעות שיש לה על הסובבים את החולה בה. המצוקה שנובעת מהמודעות לאיבוד הזיכרון מרגע האבחנה הנוראה, לצד החרדה והפגיעות כמו גם הפחד. מכאן הרצון לנצל את ההזדמנות האחרונה כדי לתקן את טעויות העבר כל עוד לא מאוחר מידי. כולנו מכירים לפחות אדם אחד העומד בפני אחת הסוגיות שמתוארות בספר ומקווים שלעולם לא נצטרך להתמודד איתם, במשפחתנו או בעצמנו.

 

 

יחד עם זאת, "לרשת את אידית" אינו סיפור עצוב.

למרות שהוא עוסק בהתאבדות, במחלת נפש ובמחלת אלצהיימר הוא סיפור מתוק, שמח ואפילו משעשע, והוא מסופר משתי נקודות מבט מתחלפות. זו של מגי וזו של אידית.

זואי פישמן בוחנת את האימהות, הידידות, האבל, ההזדקנות, המחלה והאהבה.

זהו סיפור מסע של גילוי עצמי, על מוות, חיים ותקווה.

 קריאה מהנה.