רכבת היתומים – כריסטינה בייקר קליין

רכבת היתומים – כריסטינה בייקר קליין

מאנגלית: שרון פרמינגר

הוצאת ידיעות ספרים

נובמבר 2015 . 303 עמודים

נקרא כעותק דיגיטלי

רכבות היתומים הייתה תוכנית סיוע ממשלתית מוסדרת שפעלה בין השנים 1854 ל-1929.

יותר מ-200,000 ילדים חסרי בית, יתומים או נטושים נשלחו לאזורים הכפריים של המערב התיכון, רוב הילדים היו אירים וקתולים שהתייתמו והועברו לכאורה לאימוץ. הם נשלחו כדי למצוא בתים אוהבים ותחושת ביטחון, אבל המציאות היתה אחרת לגמרי ולמעשה הם הפכו לעובדים, שהוכרחו לעבוד עבודת פרך בתת תנאים בחוות ובבתים של אנשים שרצו עובד ולא ילד. מיעוט זכה להגיע למשפחה איכפתית ואוהבת.

זו עובדה בהיסטוריה של אמריקה שלא ידעתי עליה.

הסיפור מסופר דרך עיניה הבוגרות של  ויויאן, שם שניתן לה על ידי משפחתה המאמצת. אנו למדים על חייה הקשים כאשר היא מספרת עליהם לנערת האומנה, מולי, ששובצה לעבודה קהילתית עקב עבירה קלה. כשמולי וויויאן ממיינות חיים שלמים של חפצים, שני הסיפורים שלהן מתעוררים לחיים ומולי מסוגלת לראות את קווי הדמיון בין חייה שלה לבין חייה הקודמים של ויויאן.

 

ויויאן היא ניב, מהגרת אירית יתומה בת תשע. היא מוצאת את עצמה על אחת מרכבות היתומים. הספר מספר את סיפור חייה, כשהיא מועברת ממשפחה אחת לאחרת במינסוטה.

בהווה, בשנת 2011 ,  וויויאן היא אישה בת 91 עם עליית גג מלאה בזיכרונות כואבים, הזקוקה למישהו שיעזור לה לארגן ולפנות אותה.

 

מולי היא נערת אומנה בת 17, נערה גותית, מתבגרת מתמרדת, שמחויבת בחמישים שעות שירות לקהילה

אמנם השירות הקהילתי הוא שמפגיש בין השתיים, אבל הפרויקט הבית ספרי הוא זה שבסופו של דבר חושף את הסיפור המלא של כל אחת מהן ומחזק את הקשר ביניהם.

 

הסיפור של מולי מתחיל ב-2011.

אביה נפטר, אמה מכורה לסמים, והיא מעבירה את השנים בבתי אומנה ובאינספור בתי ספר שבהם היא אף פעם לא משתלבת. היא פיתחה מראה גותי קשוח כדי לשרוד. מולי יודעת שמשפחתה הנוכחית שומרת עליה רק ​​תמורת הכסף הנוסף שהם מקבלים. היא מורדת ללא הרף באמצעות התדמית שלה, הגישה שלה ולבסוף, על ידי גניבת ספר מהספרייה המקומית. כשהיא נתפסת ניצבת בפניה בחירה בין שהיה בכלא או שירות לקהילה. מולי בוחרת ב-50 שעות עזרה לקהילה, פוגשת את ויויאן דרך החבר שלה ואימו, והחברות המאוד לא סבירה בין הנערה בת ה- 17 לאישה בת ה-91 באה בעקבותיה. מולי מגלה, שלה ולוויויאן יש יותר במשותף ממה שהיא חשבה אי פעם ושתיהן מספקות אחת לשניה קשר מאד מיוחד.

 

מולי מקבלת משימה בבית הספר ובוחרת לספר את סיפורה של וויויאן, וכשהן ממיינות את הקופסאות בעליית הגג, היא מקליטה את ויויאן. פריטים שונים מסמנים אנשים ואירועים מסוימים בחייה הארוכים והמעניינים של ויויאן שסיפורה מתחיל בשנת 1927 כשהיא בת 7, בזמן שחייתה באירלנד עם משפחתה, ההגירה לניו יורק, שם הם מבינים שניו יורק היא לא סיר הזהב שציפו לו, והמשפחה נאבקת לשרוד. השריפה בה וויויאן מאבדת את המשפחה שהיא אוהבת. איך היא נלקחת לבית יתומים של האגודה לסיוע לילדים, ועד מהרה מוצאת את עצמה על רכבת יתומים שמעבירה אותה ויתומים אחרים למינסוטה, שם "הורים" פוטנציאליים יבחרו "לאמץ" ילד. לאורך הרומן, אנו רואים כמה ויויאן סבלה ומה עבר עליה, איך היא נלקחה כעובדת ופועלת מבלי שניתן לה הטיפול הראוי שילד צריך לקבל, וכשחושבים על העובדה שהיא רק בת 9 נשבר הלב. אחרי שני אימוצים לא מוצלחים, מזלה של ויויאן משתנה, היא נאספת למשפחה שמאפשרת לה סוף סוף חיים מאושרים. אבל, החיים עדיין לא מחייכים אליה.

 

הרגשתי רע עבור מולי, לא רק בגלל מצבה בבית משפחת האומנה בו היא גרה, או הרוע שמפגינה כלפיה האם המאמצת, אלא בגלל איך שראו אותה. הרקע האינדיאני המעורב שלה לא נדון בפירוט, אבל ברור שזה היה חלק ממנה. לא היה לה על מי לסמוך מלבד אביה כדי להבין את הצד הילידי שלה, וברור שזה השפיע לרעה כאשר הוא מת והשאיר אותה עם אמה בלבד.

 

ככל שסיפורה של ויויאן נחשף, מערכת היחסים בין השתיים מתחזקת . שתיהן נאלצו להתמודד עם היותן בלתי רצויות רוב הזמן. שתיהן סבלו מכשלון המערכת. ויויאן סבלה מהרעבה, ממגורים ללא תנאים בסיסיים, וכמוה גם מולי סבלה מהטרדה מצד ההורים המאמצים, רוע ואכזריות לשמה, אך בכל מקום יש גם מי שליבו יצא אליהן. ייחלתי לכך שויויאן תגיע סוף סוף לידיה של משפחה אוהבת, שהיא תוכל לישון בלי לפחד מי צופה בה, לאכול בלי הגבלה ולחיות בחופשיות ובלי דאגות.

 

קליין אורגת את שני הסיפורים בצורה יפה, והופכת את הסיפור לרומן רב עוצמה המתאר טלטלות וחוסן, חברות בלתי צפויה ומעוררת השראה ומספר על הסודות שאנו נושאים. אהבתי את הקול של ויויאן, את האומץ שלה והדרך בה נגעה בחייה של מולי ואיך סיפורה היווה מודל לחיקוי עבור מולי.

 

 

לקראת הסוף נראה היה שהרבה דברים קורים בפרק זמן קצר, והתחושה היתה שהסופרת דחסה פרטים וארועים כדי לקשור קצוות רופפים.

 

אבל בשורה התחתונה מאוד נהניתי מהספר.

הוא מתאר את החיים הקשים של היתומים בעבר, אבל הוא עושה הקבלה יפה לאופן שבו אלה שנקלעים למערכת היום נמצאים באותו סיכון וסובלים מאותו הדבר. דעות קדומות והתעללות, ההעברות ממקום למקום, ניצולם ככוח עבודה או ניצול כספי המערכת.

זה אחד מאותם סיפורים מדהימים השוזרים פרטים היסטוריים בתוך מציאות עכשווית ומלמדים את הקורא על ארועים מזעזעים מהעבר. אהבתי את המסע ששתיהן עוברות וגם  את שיעור ההיסטוריה. נהניתי לראות אותן יוצרות קשר ומעשירות אחת את חייה של השניה. מולי יכולה להיות עצבנית ולא בוגרת, לא מסוגלת לשלוט במילים שלה או לציית לכללים ולקבל משמעת, אבל יש לה גם את האומץ לעמוד על שלה ולסרב להקריב את אמונותיה. באותה מידה, השפעתה של מולי על ויויאן היא גם עמוקה, שכן הקשישה מוצאת שכל עולמה פתוח לאפשרויות חדשות לעתיד, מה שמוכיח שאף פעם לא מאוחר מדי ללמוד משהו חדש או לנסות דברים חדשים, ולעולם לא לוותר, אלא תמיד לְקַווֹת.

 

 

ספר מרגש. נוגע ללב.

 

ממליצה בחום!