‏הצגת רשומות עם תוויות חברת נפש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חברת נפש. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 18 במרץ 2020

ואנחנו היינו עוד ילדות - גליה הראל דור

ואנחנו היינו עוד ילדות  - גליה הראל דור
הוצאה: כנרת זמורה-דביר
פברואר 2020.
320 עמ' מודפסים





















שנים של חברות נפש בין אלונה, איילת ואוסי שהחלה ביומן הראשון בבית הספר היסודי ונמשכה כ 12 שנים,  הגיעו לסיומן הכואב בלי הסבר, רמז או מענה. אלונה ואוסי נשארו בקשר אך שתיהן התנתקו מאיילת.
20 שנה אחרי, אוסי ואיילת,  נאלצות להפגש בעקבות היעלמותה של אלונה.

ההיעלמות וההזמנה להיפגש שמגיעה במפתיע, מטלטלת את סדר חייהן ומעמידה במבחן את יכולתן להחיות את הזכרונות אך מערערת את חייהן בהווה ומעמידה לבחינה מחודשת את הבחירות שעשו, הרגשות שהיו וחלפו, הזיכרון ומידת אמינותו.

אל תוך הזוגיות של איילת ואסף, אל תוך היומיום והשיגרה, מתפרצת אוסי, ומערערת את עולמה של איילת וזו נסחפת למסע מייסר אל העבר שחושף את החברות העזה, המורכבת, שקנאה לצד נאמנות טוטאלית ומחויבות ללא תנאים וללא מגבלות היתה חלק ממנה, ולהשפעת הנתק והצורך להתעמת עם העבר ממנו ברחה כל השנים למרות רצונה לקבל תשובה לשאלה, למה.

אוסי ואיילת יוצאות למסע חיפושים שבמהלכו עולים ונחשפים שוב זכרונות הילדות ועוצמת החברות, ומוכיחים שהקשר המיוחד, שהיה ביניהן חזק אפילו מהן. לאט לאט נחשף הקשר הייחודי שלהן ומתגלים כל אותם סיפורים קטנים שהרכיבו את אופי היחסים ביניהן, לטוב ולרע.  החזרה אחורה בזמן מאלצת אותן לפגוש את עצמן, פנים אל מול פנים.

האם חברה אמיתית חייבת לספר הכל לחברתה? גם אם מחיר הניצחון של חברתה הוא ויתור וקורבן  עבורה?

האם אחרי כל כך הרבה שנים תימצא הדרך חזרה?

זהו רומן רב דמויות, שבו הדמויות מספרות את סיפורן בגוף ראשון, בשני מישורים, בהווה ובעבר. העבר של שנות ה-80 מסופר בעיקר על ידי אוסי, בדברים שכתבה באותן שנים במחברתה, מעין יומן, בו היא מגלה את רחשי ליבה , וההווה מתרחש בשנת 2016, ומלבד הקולות של איילת, אוסי ואלונה מצטרף קולן של דמויות נוספות.

בפרקים קצרים ובשפה קולחת מתואר עולמם היומיומי ונישואיהם של איילת ואסף, אלונה ורומי אל מול אלה של אוסי. הפתגם “לא כל הנוצץ זהב הוא” מקבל משנה תוקף במהלך הסיפור. ההתחלה היתה מאד מבלבלת. בכל פרק מספרת את הספור דמות אחרת. הפרקים קצרים והמעבר של הדמויות בין פרק לפרק מצריך זמן הסתגלות לעיבוד ושיוך והכלת הפרטים של כל אחת מהן. אך בסופו של דבר מתקבלת תמונה ברורה ומלאה של העלילה והיא הופכת זורמת ומסקרנת.

“ואנחנו עוד היינו ילדות” הוא ספר ביכורים שאהבתי מאד. הוא מלא עצב, אהבה, קנאה ופרגון של שלוש דמויות נשיות הגדלות יחד, מילדות ועד לבגרות, כשעבר והווה שלובים זה בזה עד לסוף המפתיע.הוא מתאר את חברותן שמצד אחד מהווה מקור לתמיכה ולביטחון, ומצד אחר לסבל הנובע מתחרות, ומקנאה .

” זהו סיפור על נשים ועל הגברים בחייהן. על חברות שנעלמה. על געגועים. על זיכרונות ילדות ועד כמה הם מתעתעים. על הסודות הקטנים והגדולים של החיים שאנחנו אף פעם לא בטוחים אם כדאי לנו לפתוח או להשאיר אותם סגורים.”  (כריכה אחורית)

אני חייבת לציין שלאורך כל הקריאה הספר הזכיר לי מאד את המחזה “החברות הכי טובות” מאת ענת גוב ז”ל. הספר, כמו המחזה נבנה על סיטואציות שמתארות את כל הדרך מהחברות הכי טובות, הכי קרובות, אל החברות הכי נפגעות, הכי כואבות.

זהו סיפור על אהבה, חברות, תקווה ומה שביניהם.


מומלץ!




יום ראשון, 21 ביולי 2019

צבע השמיים שלנו – אמיטה טראסי

צבע השמים שלנו – אמיטה טראסי
מאנגלית: רחלי לביא
הוצאת אריה ניר, הוצאת מודן. מרץ 2018






















צבע השמים שלנו הוא רומן שבוחן את גורלן של שתי ילדות בהודו,  מרקע שונה, שגרות תחת אותה קורת גג ויוצרות קשר שהוא לכל החיים.

אמה של מוקטה, היא בת שממשיכה את מסורת אמה, כזונה במקדש אך בליבה מפעמת תקווה שלבתה יהיה גורל טוב יותר.

אביה של טארה, אשוק,  הוא אלטרואיסט אידיאלי ממעמד גבוה, שדוחה את ההשקפות המסורתיות על הסדר החברתי והמעמדות בחברה ההודית, ובמקום זאת הוא מתנדב באופן אקטיבי להצלת ילדים מן האפלה שאחרת היו מגיעים אליה, ומביא את הילדים לביתו כדי לספק להם מקלט זמני.

הכל טוב עד שהוא מביא מוקטה, הפעם לנצח.

מוקטה נולדה וגדלה בכפר הודי, וכבת לקסטה נמוכה ביותר, נלקחה למקדש האלה ילאמה לעבור טקס שבסופו תוכרז לזונת המקדש . בגיל 12 סבתה מוכרת אותה לעבודה כשפחת מין. אביה של טארה, שכאמור,מציל ילדים ממצבים נוראים ומנסה לספק להם בתי אומנה לוקח את מוקטה מהכפר בו היא גרה ומביא אותה לגור איתם בביתם במומבי. בעוד הקביעות של שהייה היא מטרד גדול לאמא, שמוכנה לסלוח לבעלה על כל דבר, טארה, המתעלמת מתכתיבי המסורת ומהבדלי המעמדות שביניהן, חושפת בפני מוקטה עולם חדש – עולם של משחקים, מוזיקה, קריאה – ועוזרת לה להחלים מפצעי עברה.

טרגדיה מכה במשפחה כשאמה של טרה נהרגת בפיגוע תופת בעיר, במארס 1993 , וטארה בצערה מאשימה את מוקטה על מותה. מוקטה נחטפת מבית משפחתה של טארה ונעלמת. טארה ואביה מוכי הצער בשל מות האם והיעלמה של מוקטה מהגרים לאמריקה כדי להימלט מזיכרונות העבר המקיפים אותם בכל פינה.

כעבור כעשור, בשנת 2004, טארה חוזרת להודו, לחפש את מוקטה. טארה לא רק צריכה להתמודד עם האשמה שלה ושדים מן העבר, אלא חייבת לפרום סודות משפחתיים שאולי היתה מעדיפה להשאיר בעבר . בעזרת תצלום ישן אחד, היא נחושה בדעתה למצוא את חברת הילדות שלה, ולמרות שהחיפוש ארוך, מתסכל, נואש ומקיף היא לא מרימה ידיים ולא מוותרת, ועד מהרה מתברר שהחיפוש הוא יותר מסתם למצוא אותה, אלא חיפוש למען הגאולה והסליחה.

הספר מסופר לסירוגין  בקולה של טארה ובקולה של מוקטה ונע קדימה ואחורה בזמן, בין השנים
 1987 ל 2009 

שני הסיפורים נשזרים אחד בשני  כדי להביא את הגרוע ביותר ואת הטוב ביותר בשתי הדמויות. הסיפור העגום של טארה, למרות החופש וההזדמנויות שלה, מנוגד לשבי הנוראי והבלתי מתקבל על הדעת שבה חיה מוקטה. מתחת לכל אחד מהסיפורים יש רוך וייסורים מדהימים, תשוקה איומה להשתחרר או להינצל, לגלות את האמת או לברוח ממנה. וכל זאת כדי להתאחד עם האדם היחיד, שהיה חשוב להם יותר מכל אחד אחר.

זהו ספר יפהפה שמציג את הקשר המשפחתי ששני בני-אדם יכולים לחלוק, גם אם הם לא באמת משפחה. אף על פי שלטארה היו חיים מיוחסים וקלים, ולמוקטה חיים קשים מלאי עוול וברוטאליים , הן האחיות האמיתיות של הלב. הרומן מציג גם את התקווה שיכולה להתקיים במקום הכי לא-סביר, ואיך יגון וכאב יכולים לשנות אדם, איך הקשר שורד בגידות וסודות.

זהו סיפור על החלקים האפלים ביותר של האנושות, על סחר בבני אדם, על יחסי מין, על התעללות בילדים, אך גם על החלקים הטובים ביותר בה. המאמצים הבלתי נלאים של כמה אנשים להפוך את העולם למקום טוב יותר, כדי להציל את אלה שרוצים  את זה, נראים כטיפה בים הגדול...

זהו סיפור על איך קצת אהבה, מקום בבית, חיוך אדיב יד אכפתית, יכולים לעזור לאדם שחי בגיהינום מוחלט. הבעיות הממשיות של פשעים נגד נשים, סחר המין, יחד עם התעללות בילדים, הפלות, מחלות, עוני והניגוד בין מנהג מסורתי עם החיים המודרניים, מטופלים בעדינות אך מבלי להסתיר או לכסות, מה שהופך את התיאור לעוצמתי אפילו יותר.

זהו ללא ספק הספר הטוב ביותר שקראתי מזה זמן רב.

רומן שובה לב אבל קורע לב שהביא אותי לידי דמעות. קשה להאמין שזהו רומן הבכורה של אמיטה טראסי כשהכתיבה שלה נראית כעבודה של סופר מנוסה. אמיטה טראסי מציירת תמונה חיה של עולם הסחר בבני אדם. קשה להאמין שדברים כאלה עדיין נמשכים בעולם המודרני שלנו.

ברשימותיה לספר, טראסי מבהירה שהאנשים והמקומות בספר הם לגמרי בדיוניים, אבל זה לא ממש נכון. היא מעידה שגדלה במומבאי באותן שנים שעליהם היא כותבת, אז הכירה  את בתה בת העשר של משרתת בביתם. הנערה, בילתה את רוב זמנה בפינת החדר, נמנעת ממגע עם איש. הניסיון להבין את הסיפור של הנערה הצעירה שלח את טראסי למסע של למידה ודמיון שהגיע לשיאו ברומאן. יש כפרים רבים בהודו שעדיין שומרים על מסורת הדוואדאסי, המאלצת בנות צעירות להיות "זונות במקדש" גם אם התופעה אסורה בהודו על פי החוק.

מידע נוסף על המחברת ,הספר, והאפשרות  להרים תרומה למען הצלת הילדות והילדים שנעלמים במקדשי הזנות, נמצא באתר האינטרנט שלה בכתובת :

אני חושבת שכולם צריכים לקרוא את הרומן הזה.