פטיט אנגלז- קתרין סנדרסון

פטיט אנגלז - קתרין סנדרסון

תירגום: איטה ישראלי

הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2009, 320 עמ'

חלום הילדות של קתרין האנגלייה היה לעקור לצרפת ולהכות בה שורש. חייה האפרוריים באנגליה משעממים ולעומתם נראים החיים בצרפת מענינים וססגוניים. היא עושה הכל, כדי להכין את עצמה לחיים בצרפת.  

כשבגרה ,עברה. היא מוצאת את עצמה חיה בפריס עם חבריה האנגלים ולא את החיים הצרפתיים האמיתיים עם חברים צרפתיים. כל זאת עד היום שהיא פוגשת בחור צרפתי צעיר דרך מודעה שכתבה שותפתה לדירה, והוא הופך לבן זוגה ואבי בתה. היא קוראת לו מר פרוג, ולבת ראשנית. (השמות הנ"ל כדי לשמור על אנונימיותם).

עם הזמן החיים נכנסים לשגרה, הזוגיות בשפל, אהבתה לבן זוגה דועכת , הטיפול בילדה,  הנסיעות המתישות יום יום  במטרו  , עבודתה המשעממת כמזכירה במשרד רואי חשבון, והתקווה שהחיים שחייתה באנגליה יתאדו והיא תחל לחיות את החיים הצרפתיים שכל כך יחלה להם שוחקים אותה פיסית ונפשית ושלוותה נעכרת , ומתעוררת בה התשוקה לברוח. היא קוראת מאמר על כתיבת יומן און-ליין,  וביום חלש בעבודה נולד הבלוג בשם  "פטיט אנגלז" (" זהו כינוי טעון במשמעות: נימה של חיבה מרמזת שהאַנְגְלֵז הנדונה היא לא רק אנגלייה, אלא חמודה ואנגלייה גם יחד")

 מה שמתחיל כהסחת דעת קלה, מקום להרהר בו על האתגרים של חייה, הופך למשהו אחר ומשתלט על חייה.  הבלוג, משכיח ממנה את הזוגיות האפרורית, את האמהות המתישה, את המשרה המשעממת, את חלום פריז המנופץ. דרך הבלוג מתעוררת נשיותה מחדש לצד יצר ההרפתקנות שבה, והיא כותבת וחושפת את כל מחשבותיה, מעשיה ורגשותיה: את החוויות העצובות של חייה בצד שמחות קטנות. קתרין מכירה את ג'יימס, אנגלי גרוש +2, אחד המגיבים על הפוסטים שלה, שמבקש להכיר את הבחורה שמאחורי הבלוג. לאחר מפגש פנים אל פנים מתחיל ביניהם קשר הדוק. בתחילה מנסה קתרין, להלחם בקשר החדש ומתארת בבלוג את ההתלבטויות שלה בכל מה שקשור לפרק ב' בחיים (הילדים שלו,הילדה שלי, פרידה מהאב ,עניני משמורת, וכו') וזוכה לתגובות ועצות מקרב עוקבי הבלוג הרבים, אנשים זרים שנראה שאיכפת להם ממנה, אך עד מהרה היא מתמסרת לרומן וג'יימס אפילו בורא לה חלום חדש: לעזוב את פריז ולהתחיל בחיים חדשים.

"אולם בין חלום שחולמים לבין חלום שמגשימים קיים פער, ממש כמו הפער הקיים בין חיים שכותבים אותם לבין חיים שחיים אותם. המסע הסופר-מודרני הזה, המתנהל במרחבים הווירטואלים של העולם הטכנולוגי  וברחובות השוקקים של פריז,  מציג את החלום במוגבלותו, ו את המציאות כגדולה מהחיים" (כריכה אחורית)

חשוב לציין שהבלוג נכתב בשנים 2004- 2009 ,לפני שהמדיה החברתית השתלטה על חיינו במלוא כוחה ועוצמתה, כפי שהיא כיום, כשכל המידע חשוף לעיני הקהל הרחב, ולכן יש בו משום פריצת דרך, וכבר באותן שנים, אנחנו יכולים לראות עד כמה כתיבת בלוג כזה הופך להיות ענין תובעני. הצורך לתחזק אותו כאילו הוא מדיה בידורית, גוזל ממנה אנרגיה רבה.  הוא מעסיק אותה ללא הפסקה וההתלבטות בין מה לחשוף ומה לגלות מתישים אותה ואפילו גורמים לאובדן מקום עבודתה.

קראתי את הספר וחפשתי משהו להיאחז בו. מעבר לעובדה שקיוויתי שהספר יספק התבוננויות מעניינות על חיי נשים אנגליות בפריס, קבלתי למעשה יומן זכרונות של קתרין סנדרסון שמבוסס על הבלוג שלה באותו השם. 

ולמרות הקשיים העוברים על קתרין, הרגשתי מאותגרת להתחבר אליה.

לעומת זאת אהבתי את היושרה שלה ,את האומץ לכתוב את הסיפור הזה , לספר את האמת וכל האמת. היא מתארת את רגשותיה ומחשבותיה ללא מסיכות, גם כשהן מציגות אותה באור שלילי, וזה מה שנותן אמינות לסיפור. מעבר לזה היא הייתה מאד אנוכית ושקועה בעצמה, וכל מה שעשתה הוא לדבר על עצמה בלי הפסקה.

העטיפה היפה המתארת פנס רחוב בפינת רחוב עם אבני הרחוב האופיניות לצרפת, והשם המושך עם ניחוח של ... היא למעשה אשליה כוזבת.  הציפיה של הקורא היא למשהו צרפתי,קליל וכייפי, או-לה-לה- פריס , אך למעשה מה שקתרין עושה אינו מעשה קליל כלל וכלל. רוב הזמן קתרין עצובה ומתארת חיים די עצובים. חשבתי שלפחות יהיה סוף טוב אבל...לא כך הוא. הספר לא מפסיק לשדר עצב רב, מצבי רוח לצד דיון בנושאים לא קלילים כמו נטישת בתך. ההיבט המעניין ביותר בספר הוא כיצד אישיותה הבלוגרית השפיעה על חייה האישיים.

בנוסף, הפונט הקטן שהספר הודפס בו, נותן תחושה של עומס ,שאין מרחב נשימה, הכל צפוף ודחוס והשימוש המרובה במונחים צרפתיים ,שמות צרפתיים,כינויים וכד' מוסיף כובד נוסף שעייף אותי ואת העיניים שלי מאד.

פטיט אנגלז הוא לא סיפור שמח במיוחד. הוא מסופר בגוף ראשון, הדמויות לא מקבלות נפח רב, יש בו מציצנות לחיים של אחרים, והאמת שלקרוא את הספר הרגיש כמו לצפות בתאונת רכבת שעומדת לקרות. מצד שני, הקריאה אינה דורשת מאמץ מחשבתי מיוחד.

בשנת 2013 , ארבע שנים אחרי שהפסיקה לכתוב, סוגרת קתרין מעגל וכותבת פוסט בבלוג שלה שבו היא מסכמת את האירועים שבאו לאחר שהפסיקה לכתוב. היא מדווחת שבית דין לעבודה קבע שהיא פוטרה מעבודתה שלא כדין ולכן קבלה פיצוי כספי על כך. היא כותבת שאם היתה יכולה להחזיר את הגלגל לאחור לא היתה כותבת על מקום עבודתה גם אם לא היה זיהוי מפורש של המקום. הארוע הזה יצא לתקשורת והיא איבדה את האנונימיות שלה, דבר שהיא מצטערת עליו מאד. אבל מאחר וקבלה פיצויים , פרשה מעבודה משרדית ולקחה את הזמן לכתיבת רומן שנקרא " נשיקה צרפתית". בשנת 2009 כשנולד בנה השני, היא הרגישה לא נוח לחשוף עוד את חייה הפרטיים והפסיקה לכתוב. בדיעבד, מאחר ולא יכלה להסתתר מאחורי שם בדוי, הבלוג הפסיק להיות אטרקטיבי עבורה, ובכלל הנוכחות שלה באינטרנט קטנה מאד. היא השאירה את הבלוג כפי שהוא היה,  גם היום , כדי שלקוראי הספרים שלה תהיה האפשרות לקרוא את המקור.

מי שרוצה לקרוא זכרונות כנים כשברקע פריס, על רחובותיה, שדרותיה, בתי הקפה, המסעדות,  הבתים המטופחים, הצרפתים האופנתיים, הריחות והרעש היומיומי - זה הספר בשבילו.