מען לא ידוע – טיילור קרסמן
תרגום: אשר טרמון
כנרת זמורה-דביר .2001. 64 עמ’
“מען לא ידוע”
הוא רומן מכתבים בדיוני המתאר 19 מכתבים שנכתבו מנובמבר 1932 עד תחילת מרץ
1934, בין שני חברים טובים מילדות.
מרטין שולץ, בן
40, גרמני, נשוי ואב לשלושה בנים, ומקס אייזנשטיין, גם בן 40,
רווק, ממוצא יהודי. שניהם שותפים מצליחים וותיקים בעסק מצליח של מסחר ביצירות
אמנות בסן פרנסיסקו, והם הבעלים של הגלריה שולץ-אייזנשטיין.
ב-1932, מחליט
מרטין יחד עם אשתו אלזה והבנים, לחזור למינכן. מקס, הרווק היהודי, נשאר בסן
פרנסיסקו וממשיך לנהל את הגלריה ולשלוח למרטין, מדי חודש, המחאה, על חלקו ברווחים,
ומכתב שהופך לשרשרת התכתבויות.
בינתיים,
מרטין הופך להיות פטריוט גאה, מסור ונאמן לנאציזם, מתקדם בחברה הגרמנית שתחת המשטר
הנאצי, עד שבשנת 1933 הוא מתחיל להכחיש את ידידותו עם מקס.
הוא כותב למקס
מכתב ומודיע לו שהוא לא יכול ולא רוצה יותר להתכתב איתו ומציין שזה בגלל
שהוא יהודי, בגלל נאמנותו המתחדשת לאשתו, ובין השאר בגלל הצנזורה הנאצית
שעורכת ביקורות בדואר.
“עלי לעמוד על
כך שלא תכתוב לי עוד. הידידות שהיתה בינינו איננה עוד, ועל כך יכולים כעת שנינו
להעיד“.
“עכשיו אני
מוכרח לדרוש בתקיפות שלא תכתוב לי עוד… גרמניה החדשה מתעצבת כאן עכשיו. בקרוב נראה
לעולם כולו את הדברים הנעלים שנעשים בחסותו של המנהיג הנשגב שלנו”.( דצמבר 33)
אחותו של מקס,
גריזל, שחקנית תיאטרון שמופיעה בוינה, אמורה להגיע להופעה בברלין. היא
הייתה המאהבת של מרטין. ולמרות בקשתו של מרטין , מקס כותב למרטין מכתב
ומבקש ממנו שישגיח על אחותו, שכן המכתב האחרון שהוא שלח אליה חזר אליו עם הכיתוב
“מען לא ידוע”, מה שמעלה חששות בליבו.
בתשובה כותב לו
מרטין שאחותו נהגה בטיפשות, כי כשהנאצים ניסו לעצור אותה בגלל יהדותה, היא
ניסתה להימלט אל ביתו אך הוא סירב להכניסה והציע לה לברוח דרך הפארק. החיילים
הגרמנים השיגו אותה שם ורצחו אותה.
כשמקס שומע את
זה, גומלת בליבו ההחלטה לנקום את מות אחותו . איך הוא עושה זאת? תגלו כשתקראו.
בסגנון
מינימליסטי, כתבה קתרין קרסמן מסמך מרשים ורב עוצמה בו כל מילה מקבלת חשיבות ומשקל
על אנשים רגילים,ליברלים, נבונים ותרבותיים שנסחפו אל רעל ההטפות של התנועה הנאצית
, אל אנטישמיות עוד לפני גל הפוגרומים האלימים שהתרחשו בליל הבדולח.
כשנשאלה הסופרת
מה הביא אותה לכתוב בשנת 39 את הספר הזה, ענתה:
“באותה תקופה
התחילו להסתנן לאמריקה מעט חדשות על רדיפות היהודים על ידי הנאצים בגרמניה. רק
פירורים, שברירי אינפורמציה שלא טופלו כמעט בכלל על ידי התקשורת ואף אחד לא התייחס
אליהם ברצינות. ואני נבהלתי. כי ידעתי שגרמניה היא מדינה תרבותית, שיש שם מוסיקה
טובה, שהגרמנים הם אנשים מחונכים השייכים לגוש המדינות המערביות ואם זה קורה שם,
זה יכול לקרות גם אצלנו. זה הפחיד אותי עוד יותר”.
אך בעיקר בגלל
נסיונה האישי:
“היו לי חברים
יקרים מאוד שחזרו באותה תקופה לחיות בגרמניה והפכו להיות נאצים. בשבילי זאת היתה
חידה. לא יכולתי להבין מה קרה להם. כעבור כמה זמן הם באו לביקור בסן פרנסיסקו. היה
להם שם חבר קרוב מאוד, יהודי, שהיה גם חבר שלי. החבר הזה היה מבלה איתם את כל סופי
השבוע, לפני שהם חזרו לגרמניה, הוא היה כמו דוד לילדים שלהם. כאשר הוא ראה אותם
ברחוב ופרש לקראתם את ידיו כדי לחבק אותם, הם סובבו את הראש ולא דיברו אליו. זה
היה כל כך אכזרי. מזה התחלתי להבין איזה שנאה עמוקה שררה בגרמניה”.
הספר הקטן
והחשוב הזה עורר תדהמה כשהתפרסם לראשונה בארצות הברית בשנת 1938, ושוב הסעיר את הקוראים
– הפעם גם באירופה – כשנדפס שוב ב-1992.
הסופרת הצליחה,
כבר ב-1938, לתפוס את תמצית הרוע שבנאציזם, והוציאה תחת ידיה סיפור שסיומו המפתיע
והמזעזע עושה אותו ליצירת מופת.
כשיצא בארה”ב
הגדיר אותו ה”ניו יורק טיימס” כ”כתב האישום המרשים ביותר נגד הנאציזם שהופיע
בספרות”.
(כריכה אחורית)
אם אתם מחפשים
ספר קצר רב עוצמה, אינטנסיבי, מטלטל ומזעזע המתעד כ”כ הרבה בכ”כ מעט עמודים
את התפוררות ידידותם ארוכת השנים של שני חברים כתוצאה מהרעל האידיאולוגי של
הנאציזם כשהוא מלווה בפחדנות, זמן קצר לפני שהיטלר עולה לשלטון, עד לסוף שנגמר
בנקמה מרה ודוממת – זה הספר בשבילכם.
והמלצה שלי-
קראו את ההקדמה לספר רק אחרי שתסיימו אותו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה