אנשים מאושרים
קוראים ושותים קפה - אנייס מרטן-לוגאן
תרגום: מונה גודאר
הוצא' כנרת זמורה-דביר. 2015. 224 עמ'
הספר הזה משך את תשומת לבי בגלל שני דברים.
הראשון,השם המעניין והשני,הכריכה המקסימה. אמרתי שספר שהתברך בשני אלמנטים
מושכים עוד לפני שקראתי שורה אחת,יהיה ספר מיוחד ונפלא על אשה בשנות השלשים לחייה
,שמוצאת את עצמה או מחפשת את עצמה. בדיעבד,הסופרת כתבה סיפור די עגום, שמתרחש בפריז.
דיאן ,איבדה את בעלה ובתה בתאונת דרכים נוראה. אנו פוגשים אותה סמוך ליום השנה
אחרי אותו יום נוראי שבו חרב עליה עולמה.היא שרויה באבל עמוק ובדיכאון. היא לא מתרחצת,לא יוצאת,לא חיה,ולמעשה
מסתגרת בביתה ומפסיקה לתפקד.
"במשך שנה שלמה חזרתי ואמרתי לעצמי בכל
יום שהייתי מעדיפה למות איתם. אבל הלב שלי המשיך לפעום בעיקשות והחזיק אותי בחיים.
למרבה צערי."
כותרת הספר היא למעשה שם בית הקפה הספרותי
שניהלה עם בעלה לפני מותו, ומאחר והיא לא מתפקדת קרוב לשנה, בית הקפה מתמוטט בדיוק
כמוה.
חברה הטוב, פליקס, שהופך לשותף שלה ושל בעלה בבית
הקפה הספרותי בעיר, הוא האדם היחיד שאתו היא מוכנה להתראות, אך אורח חייו המתירני
והסוער גורם לה אי נוחות. פליקס התוסס ,חי במסיבה בלתי פוסקת ובמיניות חסרת
מעצורים, מזניח את העסק ,ובנוסף,מתיש אותה בהצעות בילוי מתוך נסיון להוציא אותה
ממעגל האבל, אך הצעותיו רק מבעתות אותה. כשהוא מציע שיצאו לחופשה ביחד, היא מהרהרת
בהצעתו ומחליטה "לנסוע,לעזוב את פריז. למצוא חור נידח שבו הוא(פליקס)לא
יוכל לעקוב אחרי" ולהשאיר הכל מאחוריה.היא חושבת לנסוע לאירלנד.בעלה תמיד
רצה לנסוע לשם,כי הוא אהב את הגשם הרוח והקור... והיא מרגישה שהנסיעה הזאת, במובן
מסוים, תהיה למקום שבו תוכל למצוא את השקט והשלווה הנחוצים להתבודדות עם בעלה ובתה
המתים...מקום שיקרב אותה אל בעלה גם מבחינה רוחנית, ובדרך הזאת אולי תצליח להחלים. ובעוד היא כבולה באזיקי האובדן, מזדחל
בקרבה אט-אט הצורך בשינוי, ושנה לאחר האובדן היא מחליטה לעשות מעשה ולעבור מהעיר אל הכפר. מעיר
האורות הזוהרת היא עוברת לגור בחווה קטנה בכפר נידח באירלנד הקרה ושטופת הרוחות, שאותה
בחרה על פי תמונה שראתה במודעה. היא שוכרת בית מזוג חביב ומבוגר, חשוך ילדים. ושוקעת
באי עשייה במשך שבועות ארוכים, פרט לטיולים על החוף, שתיית בירה בפאב, מפגשים
בודדים עם בעלת הבית והתנצחויות מילוליות עם השכן הצעיר הבוטה והקשוח, שלא אוהב
אותה באופן לא רציונאלי, ללא כל סיבה נראית לעין. בהמשך נוצר ביניהם קשר ומתברר שהוא מומחה בהכנת חביתות מקושקשות, אך הוא
גם האחיין חובב הצילום של המשכירים. לאט לאט ,דיאן חוזרת לחיים, אחרי אינסוף רחמים
עצמיים אלכוהול ועישון מאסיבי.
וכך יוצא שבמקום הכי לא צפוי - היא מוצאת את הדרך לכונן
זהות חדשה ולהגיע אל המנוחה והנחלה.
אני לא חושבת שאי פעם אשכח את הפרק הראשון של
הספר. הרגשתי כאילו נזרקתי לאמבטיה מלאה קוביות קרח. הכאב שמתואר היה קשה. חשתי מעורבות רגשית עם
דיאן וכאבה. אבל איפשהו בהמשך נכונה לי אכזבה. אני לא יכולה לשים את האצבע מה
בדיוק קרה. בתחילה חשבתי שאולי משהו התפקשש בתירגום, אבל הסיפור שינה כיוון והפך
לקלישאתי מרגע לרגע, וזה לא בדיוק מה שציפיתי לקרוא מסופרת שהיא פסיכולוגית קלינית
בהכשרתה. ואילולא הסוף המפתיע, הייתי אומרת שהרומאן הזה הוא בנאלי, צפוי מראש, על
התפר בין רומן רומנטי, לספרי חיפוש עצמי... אבל טוויסט שעושה הסופרת ממש ברגע
האחרון, מצליח להציל את הסיפור , ולהשאיר את הקורא עם תחושה של תקווה.
סה"כ ספר קליל מאד, אוורירי מאד למרות
הנושא הכואב.
הקריאה זורמת .
החיים האיריים אולי אינם בדיוק מה שדיאן ציפתה שיהיו,
כי היא די ממשיכה באותו סוג של חיים כמו בבית, אבל אולי זה מה שהיא צריכה כדי
למצוא את דרכה חזרה לקריאה, לשתית קפה ולהיות מאושרת שוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה