תרגום: אביגיל בורשטיין
הוצאה:
תכלת
ספטמבר 2023 . 302 עמודים.
אמנד, גיבורת הרומן, מוצאת את עצמה נאלצת
להתמודד ברגע אחד עם אובדן בעלה והילדה שברחמה. היא נשארת לבד, ללא כוח ורצון
לקום, לאכול, לנהל את מה שמתחולל בנפשה. השהייה במקום בו היתה כל כך מאושרת היא
בלתי נסבלת, והיא מחליטה להתרחק ממשפחתה, מהעבודה ומכל מי שהיה בחייה עד לאותו יום
נוראי. היא מחליטה להגשים את חלומו של בעלה לחיות בכפר, ושוכרת בית קטן וישן, מבודד
ומרוחק מהעיר ליון. כאן אף אחד לא יכול להגיד לה מה לעשות או לא לעשות, או למנוע
ממנה להיסחף באבלה.
ההתחלה מאד קשה. היא סוגרת את עצמה בפני העולם
שבחוץ, חיה כשהתריסים מוגפים, רוב הזמן ישנה בעזרת כדורי שינה, מתהלכת מתה־חיה, בלי
לתקשר עם איש. כאב עצום מלווה אותה, זיכרונות מבעלה האהוב שמת במפתיע, ויחד איתו
החלומות על המשפחה שכמעט הקימו.
עד לאותו רגע נוראי של האובדן הפתאומי, אמנד
לוזן ובעלה בנז'מן נהנו מאהבתם, עם הריון שהוסיף לאושרם, ועם תוכניות לעתיד. אמנד עבדה בעירייה, בנז'מן עבד בבית לצעירים
ולתרבות. הם הכינו חדר צהוב מלא רהיטים וצעצועים למאנון, העוברית...
ככל שהימים חולפים, היא נאלצת לצאת מהקונכיה בו
היא סגרה את עצמה, גם אם לגיחות קצרות לסופר. היא שומרת על קשר עם הורי בעלה
המנוח, מתרחקת מאמא שלה, עד ליום שבו פרפר, נכנס אל ביתה, ומכניס יחד עם משק כנפיו את קרני
השמש. כאשר ז'ולי, התוססת ומלאת החיים, בתה של בעלת הבית הקודמת פורצת לחייה ללא הודעה מוקדמת,
עוד קרן אור חודרת לחייה של אמנד. לאט לאט
אמנד מעיזה להביט סביבה.
בבית הישן שבו היא מתגוררת, היא מוצאת מחברות מתכונים, ויומני גינון מפורטים, כתובים בכתב ידה של מדאם אוג, ובהם הוראות
והערות הקשורים בטיפול בגינה, כמו איך להרוג עשבים שוטים, איך להגן על הצמחים מפני
הקור ועוד ועוד. אמנד קוראת בהם ומגלה שגם גברת אוג חוותה אובדן ושבעזרת הגינה
שהקימה, שרדה.
מכתב שהיא מקבלת מצעירי הבית לצעירים ולתרבות ועץ
התפוחים השופע שמצאה מאחורי הבית, מוביל אותה להזמין שלושה מהנערים ולאפות לכבודם
עוגת תפוחים לפי המתכון של גברת אוג. בואם והבילוי בחברתם מכניס עוד קרן אור
לחייה, והיא מחליטה לשקם את הגינה שננטשה לאחר מותה של גברת אוג. היא מתמסרת לגן
הנטוש, העבודה מעסיקה אותה, ומציבה בפניה אתגרים. אמנד מקבלת החלטות גם בפן האישי, החלטות שעוזרות
לה לפתוח את ליבה ולהתמודד עם חייה, והעיסוק בגינה הופך מקור להתחדשות ודרך חזרה
לחיים. המגע עם האדמה, לכלוך הידיים, לראות בפעם הראשונה פריחה של פרח או חסה
צומחת, מרפאים. הם מזור לפצעים, הם סיפוק, הם המאמץ הטוב שגורם לה לישון בשקט, ללא
כדורי שינה. היא מאמצת חתול אפור, מזמינה אורחים לביתה, מתמודדת עם חדשות משמחות
במשפחתו של בעלה, וכמו שהגינה מלבלבת ופורחת ככה גם היא מתחילה לחזור לעצמה ולמצוא
משמעות לחיים.
החלק הראשון של העלילה זורם לאט, כמו ימיה של אמנד,
שחיה באדישות ודכדוך, ואז הוא "פורח" יחד איתה, עם כל הישג קטן וההשלכות
שלו, עם הפתעות קטנות הקשורות למעגל הטבע והחיים, ועם גילוי הקירבה של אנשים שאמנד
לא חשבה שיכול להיות להם תפקיד כה חשוב עבורה.
הסיפור הרגוע והמנחם הזה מתעמק במורכבות של חיי
היומיום לאחר אובדן, מספר את ריפויה של נפש פגועה, שעושה צעדים קטנים. הדמויות מתוארות באהבה והתעוררות הטבע של צרפת הכפרית הופכים את הסיפור לקריאה
מיוחדת מאוד, מלאת תיקווה .
"למחרת היום" הוא סיפור עדין על
אובדן וההתמודדות איתו, שמוכיח שוב עד כמה לטבע יש מקום בריפוי. כמו העונות המתחלפות והמחזוריות בטבע כך החיים,
מתחדשים לאט לאט, והעיסוק בטבע מביא מזור לנפש. הוא מלא בפרחים, בצמחים ובצבע, הוא
עוטף ומנחם ויחד עם זאת הוא מר-מתוק.
אהבתי את הבית הישן שבו גרה אמנד, אהבתי את
הבדידות שהייתה במקום, אהבתי את הטבע מסביב לבית. אהבתי את רישאר, אביו של בן.
מצאתי בו דמות אבהית, תומך, אבל גם פגיע ואבל.
כריכת הספר מרמזת על רומנטיקה קלילה וכיפית אבל
זה לא כך. התוכן אינו תואם והכריכה מטעה.
מי שאהב לקרוא את ספריה של וירז'יני גרימאלדי או
ואלרי פרין יהנה מהספר הזה מאד.
אני ממליצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה