פגוש אותי באגם – קרלי פורצ'ן

פגוש אותי באגם – קרלי פורצ'ן

תרגום: שי סנדיק

הוצא' אריה ניר,מודן,אופוריה

אפריל 2024. 333 עמודים

פרן ברוקבנקס, בת 32, מוצאת את עצמה אחראית על אתר הנופש של משפחתה על שפת האגם במוסקוקה, לאחר מותה הפתאומי של אמה. עוד בצעירותה פרן נשבעה שלעולם לא תהיה חלק מהעסק המשפחתי, אך תוכניותיה משתנות עם מות אמה. היא אינה בטוחה אם היא רוצה לשמור על אתר הנופש, או למכור אותו, כדי לפתוח את בית הקפה של חלומותיה בטורונטו. בזמן שהיא עובדת בדלפק הקבלה, פרן פוגשת את וויל בקסטר בן ה-32, לבוש בחליפה יקרה. לוקח לה רגע להבין שזה אותו וויל בקסטר בו התאהבה עשור קודם לכן וחשבה עליו ללא הרף לאורך השנים.

 

כשפרן וויל היו בני 22, הם נפגשו בבית הקפה בו עבדה בטורונטו, בזמן שוויל צייר בו ציור קיר. פרן סיימה את לימודיה בקולג' והתכוננה לחזור הביתה אל אתר הנופש על האגם, כדי להתחיל לעבוד עם אמה.

השניים מבלים יחד עשרים וארבע שעות קסומות. הם הולכים בסמטת הגרפיטי, אוכלים צהריים בחנות כריכים וייטנאמית, מבקרים בגלריית אמנות, בחנות תקליטים, הולכים לקונצרט ועוד. הם מספרים זה לזה את תקוותיהם וחלומותיהם, ולמרות שהם לא חוצים את הגבול מעבר לחברים, הם  משאירים רושם עז זה על זה, עד כדי כך שהם מתכננים להיפגש שוב, בעוד שנה באתר הנופש המשפחתי של פרן ליד האגם.

שנה אחר כך פרן הופיעה. וויל לא.

בגיל שלושים ושתיים, חייה של פרן אינם כפי שדמיינה פעם. במקום לגור בעיר, היא חזרה הביתה, המקום בבלגן, ג'יימי, החבר שלה לשעבר הוא המנהל, והיא לא יודעת מאיפה להתחיל. היא זקוקה לתוכנית, לחבל הצלה. להפתעתה, העזרה מגיעה בדמותו של וויל, שמגיע כיועץ עסקי, גורר אחריו מזוודה והצעה לעזור ולהחזיר את המקום למסלולו לאחר מות אמה. אלא שוויל אינו אותו וויל שפרן הכירה לפני שנים. האמן הצעיר הוחלף בגבר לבוש חליפה יקרה ובעל ידע עסקי שפרן לא מזהה, והיא לא בטוחה שהיא יכולה או רוצה לסמוך עליו. ברור לה  שוויל מסתיר משהו.

 

למה וויל ויתר על  חלומו להיות אמן והפך להיות יועץ עסקי?

מה קרה לוויל במהלך 10 השנים שחלפו?

האם פרן וויל יגשרו על הפער וימצאו את הדרך לאושר, יחד ו/או לחוד?

במהלך העלילה פרן עוברת מסע החלמה בעקבות האבל על מות אמה, שהיה כתוב ברגישות רבה, והרגיש מאוד אותנטי. היא צריכה להתמודד עם החיים בלי אמה הרבה יותר מוקדם ממה שציפתה אי פעם, ומתעמתת עם צערה על ידי קריאת יומניה הישנים של אמה, המכילים מידע רב.

הקשר בין פרן לוויל היה מלא במתח מיני, ניצוצות והרבה זכרונות, כמו גם הידיעה שיכלה להיות להם  מערכת יחסים נהדרת אם הנסיבות היו קצת שונות. אבל בסופו של דבר המהמורות שעמדו בדרכם הובילו את הקשר שלהם לאהבה ששזורה בצורך ובסבלנות.

הקריאה היתה נעימה וזורמת והרגשתי במהלכה את מה שהרגשתי כלפי הזוג בסיפרה הראשון של קרלי פורצ'ן, "כל קיץ שיבוא". יש כמה קווי דמיון בין שני הספרים. הם בעלי ציר זמן כפול, מסופרים בהווה ובעבר, שניהם מתרחשים באזור האגמים של אונטריו, שניהם נפתחים במות הורה ומתמקדים באבל, שניהם מלאים ברגשות עוצמתיים, ולכל אחד מהם יש עלילה של הזדמנות שנייה.

שתי הדמויות הראשיות אותנטיות ונגישות, מה שמקל להתחבר אליהן ולרצות לדעת מה קורה בהמשך. אמנם מופרך להפוך את השניים לאוהבים אחרי נתק של  10 שנים, בפרט אחרי שבילו פחות מ-24 שעות ביחד, אך זה לא מונע מהסיפור להיות רומנטי, קליל וסימפטי.

 

"פגוש אותי באגם" היה אסקפיזם קיצי, הפוגה קלילה, שהייתי זקוקה לאחר קריאת שני ספרים "כבדים".

ספר שיכנס בכיף לתיק חוף הים/בריכה שלכם.

קראתי ונהניתי. 

(מומלץ לקרוא את ההערה של פורצ'ן בסוף הספר. זה מוסיף ערך להבנת הסיפור.)

מקום שמור – יעל ואן דר ואודן

מקום שמור – יעל ואן דר ואודן

תרגום:שרון פרמינגר

הוצאת ידיעות ספרים

נובמבר 2024. 264 עמודים

"מקום שמור" מספר את סיפורה של איזבל בת העשרים ושבע, חמש עשרה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. איזבל גדלה בבית גדול בכפר, שעבר למשפחתה דרך דוד במהלך חורף המלחמה הקשה של 1945, כשהייתה בת אחת עשרה.

איזבל היא אשה מסוגרת, בודדה, המתעלמת ממוסכמות חברתיות, ומתנהגת בזלזול ומבלי להתנצל כמעט לכל מי שהיא פוגשת. היא ממשיכה לגור בבית גם  לאחר מות אמה, עם עוזרת הבית, נילקה. היא חיה חיים של משמעת ושגרה קפדנית, עסוקה בתחזוקת בית אמה המנוחה ותכולתו, בלי מזלג או מילה שלא במקומם, מקפידה שהבית יישאר ללא שינוי. בהיותה פראנואידית, היא מתקשה להחזיק באותה עוזרת בית לאורך זמן. היא חושדת בהן, מתפרצת עליהן ומאשימה אותן בגניבה.

מלבד עוזרת הבית, הקשר האנושי ביותר של איזבל  הוא עם אחיה הצעיר הנדריק,  שגר הרחק מבית אמו, מאז שיצא מהארון. איזבל מתעלמת מהמציאות ומהסיבות לעזיבתו. היא חיה בהכחשה עצמית כשמדובר בדברים קשים רגשית. הרבה פעמים כשהיא מביטה במשהו, היא מחליטה לא לראות אותו בפוקוס מלא, להתנתק.

 

בתחילת הספר אחיה הגדול של איזבל, לואי, בעליו החוקיים של הבית בו גרה איזבל,  מארגן ארוחת ערב לאיזבל ולהנדריק כדי שיפגשו את חברתו החדשה, אווה. המיפגש הזה מניע למעשה את העלילה ברומן. אווה רוצה לעשות רושם טוב ומנסה להכיר את אַחֶיהָ של בן זוגה, אבל בתמורה האח והאחות מזלזלים בה ורואים בה רק את ה"חתיכה" האחרונה של אחיהם, הידוע לשימצה כרודף נשים. איזבל מוצאת את אווה מטופשת ומעצבנת לחלוטין ופוגעת בה. אך כאשר לואי צריך לנסוע בענייני עבודה הוא מודיע לאיזבל שאווה תשהה איתה בבית אמם. איזבל מתנגדת בתוקף לתוכנית הזו, אך לא ניתנת לה ברירה. וכאשר בחום הקיץ הלוהט, אווה עוברת לבית המשפחה, הצורך הנואש של איזבל בשליטה מגיע לנקודת רתיחה, ניסיונותיה הנואשים של איזבל לאכוף שליטה נכשלים, והיא נאלצת להתעמת עם המציאות הלא נוחה של נוכחותה של אווה. התחושה היא של חבית מלאה בחומר נפץ העומדת להתפוצץ. נוצרת דינמיקה של משיכה ודחייה, כאשר אווה גורמת לאיזבל לצאת מאיפוס, ואיזבל המקובעת בדעתה לגבי אווה שומרת על צעדיה. משהו באווה מרגיז ומרתק אותה, ועימות בין השתיים הוא בלתי נמנע, והדבר מוביל את איזבל לגילויים רבים של סודות מוסתרים. היא נאלצת להתעמת עם התפקיד שהיא ממלאת במשפחתה, החיים שבחרה לנהל והבית שהיא כל כך אוהבת.

הבית עצמו הוא דמות מרכזית ברומן. 

הוא מרכז עולמה של איזבל, שמערכת היחסים שלה איתו קשורה לילדות קשה תחת השפעתה של אמה השתלטנית, שנדמה כאילו היא שולטת בו גם לאחר מותה. איזבל מבלה את רוב זמנה בשמירה אובססיבית עליו, כפי שאמה המנוחה הייתה רוצה. זהו בית המכיל חפצים רבים מלאי משמעות, והוא בית שבמהלך השנים שחלפו היה עד לאנשים שחיו בו ולאירועים רבים שהתרחשו בו.

דמותה של איזבל  מרתקת. היא בעלת נחישות עזה להישאר עצמאית. ישנן הצצות קטנות לחיי המשפחה המוקדמים שלה, לחפצים הפזורים ברחבי ביתה, למערכת היחסים שלה עם שני אחיה, המאופיינים במתח שקט וריחוק רגשי דומה. אלה בונים את המתח ואווירה לחוצה ומחניקה שמרמזים על כך שמשהו בסופו של דבר ישבר.

הספר מעלה שאלות רבות כמו:

האם איזבל  חוותה בילדותה טראומה?

מה בדיוק קרה בין איזבל לאמא שלה?

מי היא אווה באמת, ומה היא עושה בבית?

מה קרה בין איזבל ואווה?

למה ולאן נעלמים חפצים מהבית?

 

אם תקראו את הספר תקבלו תשובות וחלקי הפאזל החסרים יִמָצְאוּ ויבהירו הכל.

 

"מקום שמור" מאת יעל ואן דר וודן, הוא ספר ביכורים שהיה מועמד לפרס בוקר היוקרתי, וזכה בפרס הנשים לשנת 2025.  הוא בוחן מחדש פרק אפל בהיסטוריה ההולנדית, וחושף פשעים נוראיים מתקופת מלחמת העולם השנייה, כולל ההשפעות הקשות של המלחמה. זה סיפור על הבית, החפצים והאנשים סביבנו שהופכים אותנו למי שאנחנו, על חוסר האפשרות לשמור על משהו בדיוק כפי שאוהבים אותו, כאשר האמת מתגלה, והמציאות פולשת לחיינו ומערערת את בטחוננו. זה גם סיפור על דיכוי מיני ועל ההתאהבות ראשונה ותשוקה עצורה, שמשתחררת.

 

הכתיבה המאופקת ותשומת הלב הקפדנית לפרטים גורמות לבית לקבל נוכחות, ואלה מאפשרים לקוראים להבין עד כמה בקלות עוול היסטורי יכול להסתתר בשקט, מתחת לפני השטח ולקבל מראה של מכובדות יומיומית. הטראומה של ההיסטוריה הזו מרחפת כל הזמן מעל הרומן, כמו זמזום שמלווה את הסיפור של איזבל המאבדת לאט לאט את השליטה על עולמה הקטן והמסודר, ומאלץ אותה להתעמק בתוך עצמה כדי לגלות מי היא באמת, ומהו הבית שבו היא גרה.

 

סיפור נוגע ללב, מומלץ מאד.

השכנים החדשים – רעיה טילינגר

השכנים החדשים – רעיה טילינגר

הוצאה: התחנה בית הוצאה לאור

ינואר 2025.

246 עמודים.

 

בספר "השכנים החדשים", מספרת רעיה טילינגר על בניין אחד ברחוב שמשון בחיפה, ועל איך כל אחד מהשכנים הותיקים, מבוססים כלכלית, ברובם משכילים, הרוב אשכנזים, מגיבים, כשמשפחה ערבית נכנסת להתגורר בקומה השלישית. 

 

במשך עשרות שנים גרים בבנין חמש משפחות אשכנזיות ואחת מזרחית. הבניין היפה, שנבנה בשכונה המטופחת על ידי הקבלן סולובייצ'יק, שגר עד לא מזמן בקומה השלישית, גרם להם גאווה ונחת והם חיו בו על מי מנוחות, שמחים שנוח זלצמן פטר אותם מעול ניהול ועד הבית ולקח על עצמו את התפקיד, מטפל בבית ומטפח אותו, ובו בזמן מנהל מעקב אחרי הבאים והיוצאים ממנו.

השקט והשלווה מופרים יום אחד כאשר סבל ועל גבו מקרר גדול מטפס במעלה המדרגות ומסתבר שמשפחה חדשה שכרה את הדירה של משפחת סולובייצ'יק, שעבר עם רעייתו קטי, לדיור מוגן.

הגעת השכנים הערבים, ענאן וסמי בדרייה ושני ילדיהם, אמיר ודליה, טורדת את מנוחתו של נוח זלצמן,  שפחדים מהתקופה שהיה ילד בשואה רודפים אותו, ומלווים אותו כמו צל. הוא פונה  אל כל אחד מהדיירים, ומבקש מהם לעזור לו להתנגד לבואם של השכנים החדשים ולנקוט בכל האמצעים שיגרמו להם לעזוב את הבניין ולחזור אל הכפר ממנו באו.

מי  הם השכנים הותיקים? 

איך כל אחד מהם מגיב למשפחה החדשה שעוברת לגור בבניין?

קיראו את הספר ותגלו.

הספר עוסק בנושא של דו קיום, בחיים משותפים בערים מעורבות, וחושף את החרדות המושתקות. דיירי הבניין המשותף הם אנשים מבוגרים ברובם, שעלו לארץ בחוסר כל, חלקם אחרי חוויות קשות מאוד במלחמת העולם השנייה, חלקם מסתירים סודות ומשברים, אבל כולם זקוקים לתחושת הביטחון שהבניין העניק להם ועכשיו מופר.

כשמשפחת בדרייה עוברת לגור בבניין, לא עוזרים לה התארים האקדמאים, המשרות באוניברסיטה, הילדים הצעירים, המנומסים. גם הסיסמאות על דו קיום נעלמות כשהפחד מרים את ראשו, והדעות הקדומות נחשפות, ומציב בפני דיירי הבניין, יהודים וערבים, את אתגר הקיום המשותף באופן שלא כולם מצליחים לעמוד בו בכבוד.

 

בשורה התחתונה, "השכנים החדשים" הוא ספר מעורר מחשבה, המכיל דמויות מורכבות על הטוב והרע שבהן. הוא נוגע בנושאים רבים בצורה עדינה, בין היתר בניצולי שואה, הזדקנות, דמנציה, גזענות, בדידות ועוד.

 

הספר התחיל (לי) קצת בכבדות, אבל לא ויתרתי. ככל שהתקדמתי בקריאה, הוא סחף אותי פנימה והיה קשה לעזוב אותו. רציתי עוד והצטערתי כשהסתיים. היו רגעים שחלק מהדמויות ממש עוררו את כעסי, והיו רגעים שהוא היה מכמיר לב ונגע בנקודות רגישות.

זה ספר מאד ישראלי, וכחיפאית ראיתי לנגד עיני את כל המקומות המתוארים, שיכולים בהחלט לתאר מציאות המתרחשת בכל מקום אחר בארץ, שבו חיים ישראלים וערבים בדו קיום.

בכתיבה מאד אותנטית, מבלי לייפות את המציאות, רעיה טילינגר, מסתכלת לאמת בעיניים וכותבת ספר שיגרום לכל מי שיקרא אותו לחשוב ולבחון את עצמו ואת יחסו לשונה ממנו, ובכך הופכת את הספר לבלתי נשכח.

 

מומלץ מאד.