איך לתרגם אהבה – ענת לוי

איך לתרגם אהבה – ענת לוי

הוצאת התחנה – בית הוצאה לאור

מרץ 2025. 192 עמודים

 

אורי, בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, אובחן בילדותו על הרצף האוטיסטי. בשנים האחרונות הוא גר בדיור מיוחד התואם את מצבו ואת צרכיו, עם שותפים, עובד בגינון כיד ימינו של ארנון, ובזמן שאינו עסוק בגינון הוא מתגלה כמוזיקאי מוכשר שמתקשה ליצור קשרים חברתיים. הוא בחור נבון, רחב אופקים בעל ידע עצום בהרבה תחומים, ממש אינצקלופדיה מהלכת, ובעל זכרון פנומנלי. אורי רוצה למצוא את האחת שתבין אותו ואת עולמו, אך מתקשה להבין מהי אהבה. הוא לא אוהב את עצמו, מתוסכל מכך שהוא פגום, חי בתחושה שאהבה היא מחוץ לתחום עבורו, מבין שאף אחד לא ירצה להיות עם אחד שהוא לא כמו כולם.

 

יערה, היא כנרת מחוננת שהופיעה בקונצרטים ורסיטלים על במות בחו"ל, אך חוזרת לחיות בבית הוריה לאחר שעברה התמוטטות נפשית ושקעה בדיכאון עמוק, בעקבות פרידה ממערכת יחסים רעילה. קשה לה לחיות תחת דאגתם המתמדת ועינם הפקוחה של הוריה, שלא פוסקים מנסיונותיהם לנהל את חייה. אמנם הם דואגים שתקבל את הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר, אך לא חדלים מלטפח ציפיות שתחזור לעצמה ולנגינה.

 

אורי ויערה ניפגשים לראשונה כשאורי מְגַנֵּן בגינת ביתה, ושומע נגינת כינור שמכשפת אותו בקיסמה. הוא הולך בעקבות הצלילים ומגיע לחדרה של יערה. מכאן ואילך מתחיל סיפורם של השניים שבו המוזיקה הופכת להיות הגשר שמחבר ביניהם, והקשר ביניהם הופך למקום של יצירה, הבנה ואהבה. אורי רוצה את יערה כמו שהיא, ויערה, למרות שקשה לה לעיתים להבין ולהכיל אותו מרגישה שהוא נכנס לליבה, אך ההתערבות של הוריה בחייה מחזירה אותה אל ברלין, אל המקום שממנו נמלטה.

יערה לומדת על מי שהיא באמת, ועל מה שהיא רוצה. היא יוצאת למין מסע של גילוי עצמי, מתוך רצון למצוא את הקול האמיתי שלה ולהתמודד עם המשפחה, הפחדים, מערכת הלחצים המופעלת עליה, והמלחמה הפנימית הבלתי פוסקת בינה לבין עצמה, כשהיא מבינה שהיא רוצה לאהוב את אורי.

 

 

"איך לתרגם אהבה" הוא סיפור מרגש, מלא חמלה ולב, כתוב ברגישות, ואמינות ומעורר הזדהות. אין ספק שהסופרת מכירה את החוויה מבפנים, מה שמאפשר לה לתאר את המחשבות, הדפוסים, כאבי הנפש, ההתמודדות היום יומית הלא פשוטה הן של אורי והן של משפחתו. זהו ספר החושף בצורה רגישה את נושא האוטיזם והרצון העז להיות כמו כולם, להיות שייך ונאהב.

החיים של אורי כאוטיסט בתיפקוד גבוה, מתוארים כפי שהם. היו רגעים קשים וכואבים, אך לצידם היו רגעים עם מסר חשוב על הקשבה, חמלה, והרצון לחיבור אנושי.  הסיפור מרגיש אוטנטי,  ומציג בפני הקורא את הרצון של אורי ויערה להיחשף ולהביע באומץ את רגשות הכאב והאהבה שלהם.

ענת לוי מנגישה את עולמם של אלה שחיים על הספקטרום, ומאפשרת לנו ללמוד שיעור לחיים בקבלת השונה. היא מכניסה את הקוראים לנפשם המורכבת, לעיתים עד כאב, כמו גם אל מחשבותיהם של גיבוריה הלא מושלמים, דרך השיח שהם מנהלים ביניהם, או בינם לבין עצמם.

היא מתארת את חיבוטי הנפש של מירה, אמו של אורי, וחושפת בפני הקורא איך נראית, מרגישה ומתנהלת אִימָהוּת לילד על הרצף, שנתפס כדבר בלתי הפיך, מאיים ומפחיד, ועל הדרך שבו המשפחה מתמודדת. שנות גידולו של אורי היו עבור מירה טיפוס במעלה מדרון חלקלק רצוף באתגרים, עד לרגע המכונן בו הבינה, בין השאר, כי אוטיזם זו שפה וכדי לעזור לאורי, חשוב שתלמד לתקשר עמו בשפתו, ובכך אולי תתרום לחיבורו לסביבה. באותו אופן אורי מתלבט איך לבטא את רגשותיו כלפי יערה, איך יתרגם לה את מה שהוא מרגיש כך שהיא תצליח להבין.

 

קראתי את שני ספריה הקודמים של ענת לוי - "שנת היובל" ו"יש דברים שלא מוכרחים לנסות" - וקיוויתי להנות מסיפרה החדש לא פחות מאשר נהניתי מקודמיו. לא התאכזבתי. לענת לוי יש תמיד דרך לספר סיפור מדהים. קראתי, התרגשתי ואהבתי.   

מומלץ מאד

דרור חייב למות – רז קלמנוביץ'

דרור חייב למות – רז קלמנוביץ'

הוצאת התחנה- בית הוצאה לאור

נובמבר 2025. 191 עמודים

דליה, מירה ושמיל חוברים יחד כדי לעקוב אחרי דרור, בנה היחיד של דליה, שלהבנתה מנסה להשתלט על רכושה. השלושה נוקטים בכל דרך אפשרית כדי להגיע לחקר האמת, ולמצוא ראיות נגד דרור. לשם כך הם עוקבים אחריו, פורצים לדירתו, ואפילו חוטאים בחטיפה.

דליה אלמנה כשנה, היא מורה לספרות בגמלאות, בת 74. היא צינית, מתנשאת, ולא מוותרת על אף הזדמנות להעביר ביקורת. בגילה המופלג היא לא סופרת אף אחד ממטר, ולא מסננת את מה שעובר לה בראש. יש לה אפס תקשורת עם דרור, קשה לה להכיל אותו, את התנהלותו הבטלנית, את האכילה הוולגרית שלו, וכשהיא מבינה שהוא רוקם מזימה נגדה היא לא שוקטת על שמריה. היא לא תשב בשקט ותחכה לראות את תוצאות תכנוניו מתגשמים.

חברתה הטובה מירה, פרודה מבעלה, גם היא מורה וגמלאית, היא ההפך מדליה. טיפוס אופטימי, צבעוני, תוססת ומלאת חיים למרות "הצרות" שלה. היא חברה מסורה בלב ובנפש של דליה, דואגת לה ומקפידה על הקשר ביניהם.

שמיל הוא בעל חנות הירקות החדשה בשכונה. השמועה מספרת שהיה קצין בסקוריטטה, שירות הביטחון של רומניה בתקופה של צ'אושסקו, הדיקטטור שנודע לשימצה. הוא לא מסתיר את אהבתו לטיפה המרה, ואת רגשותיו כלפי דליה.

דרור, בנה של דליה, הוא גבר בן 41, טיפוס בלתי נסבל, מוזנח ובטלן, שמתנהג כלפי אמו בגסות רוח. הוא נוקט בצעדים דרסטיים כדי לנשל אותה מרכושה, גם אם  יצטרך להכריז עליה כמי שסובלת מדמנציה, לא שפויה ומסוכנת לעצמה ולסביבתה. הוא פועל כדי לקבל עליה אפוטרופסות, בניגוד לרצונה, ואולי גם להרוג אותה. "ילד הקינמון", האהוב שלה, הפך לגבר נוראי חסר התחשבות וחמלה כלפי אימו הקשישה.

דליה מירה ושמיל, מחליטים להקדים תרופה למכה ופועלים לפי הביטוי של חז"ל "הקם להורגך השכם להורגו".  הם עסוקים בתיכנון מתקפת נגד, אך מתגלים כחבורת שלומיאלים, הנכשלים בכל מהלך שהם מבצעים. לצד רגשות של כעס, אכזבה ומרירות שמניעים את העלילה מתרחשים ארועים שהופכים להיות קומדיה של טעויות משעשעות.

אהבתי את האופן שבו חלקי הפאזל התחברו בחוכמה, בין האירועים לדמויות  אף על פי שאי אפשר שלא לחוש חמלה כלפי דליה הדעתנית, חיבבתי כמה מן הדמויות המשניות. חופית, שמצטיירת כ"עמך" ומתגלה כדמות רבת חסד וחמלה, ההיפך מדליה בכל פרמטר, ועומר, חברו של דרור, הוא גבר נעים הליכות שמוצא דרך אל ליבה של דליה ואינו מאפשר לה להרגיש שמתעלמים ממנה.

"דרור חייב למות" הוא סיפור מפתיע אך כובש, עם דמויות ותעלומה שמניעים את העלילה.  קשה שלא להיות מרותק לסיפור, אבל זה לא סיפור שדורש הרבה מחשבה. זה סוג הספר שמתאים אם מחפשים לברוח לכמה שעות . הסיפור מכיל נגיעות של הומור, לעיתים ציניות, אך בו זמנית, הוא עצוב, עם הרבה תובנות על החיים ועל הזיקנה בפרט. בין היתר הוא מתמודד בכנות עם בעית הדמנציה וההזדקנות לצד קשרי חברות וידידות, ומצליח ליצור תמונה של קבוצת אנשים "קשישה" המצליחה לתמוך אחד בשני ועוזרת לשכך את תחושת הבידוד והבדידות. ולמרות שהיו רגעים שתיאורי הזיקנה כואבים, כמו הנסיון לקחת ממך את הכוח כאדם להחליט על עתידך, או תעתועי הזיכרון שמשטים בך, השנינות של דליה והדמויות הקרובות לה ממלאים את הקורא ברגעים נפלאים שמתארים חמלה, חסד והומור, בגיל השלישי.

הספר מסופר בגוף ראשון, הוא קליל, זורם ומעורר מחשבה על יחסים בין הורים לילדים, תיקשורת בינדורית, מיגדר, חברות אמת, ומה קורה בעקבות  אי הבנות, שמועות ורכילות.

 

ספר כייפי שנהניתי לקרוא.

ממליצה בחום.

השכנים החדשים – רעיה טילינגר

השכנים החדשים – רעיה טילינגר

הוצאה: התחנה בית הוצאה לאור

ינואר 2025.

246 עמודים.

 

בספר "השכנים החדשים", מספרת רעיה טילינגר על בניין אחד ברחוב שמשון בחיפה, ועל איך כל אחד מהשכנים הותיקים, מבוססים כלכלית, ברובם משכילים, הרוב אשכנזים, מגיבים, כשמשפחה ערבית נכנסת להתגורר בקומה השלישית. 

 

במשך עשרות שנים גרים בבנין חמש משפחות אשכנזיות ואחת מזרחית. הבניין היפה, שנבנה בשכונה המטופחת על ידי הקבלן סולובייצ'יק, שגר עד לא מזמן בקומה השלישית, גרם להם גאווה ונחת והם חיו בו על מי מנוחות, שמחים שנוח זלצמן פטר אותם מעול ניהול ועד הבית ולקח על עצמו את התפקיד, מטפל בבית ומטפח אותו, ובו בזמן מנהל מעקב אחרי הבאים והיוצאים ממנו.

השקט והשלווה מופרים יום אחד כאשר סבל ועל גבו מקרר גדול מטפס במעלה המדרגות ומסתבר שמשפחה חדשה שכרה את הדירה של משפחת סולובייצ'יק, שעבר עם רעייתו קטי, לדיור מוגן.

הגעת השכנים הערבים, ענאן וסמי בדרייה ושני ילדיהם, אמיר ודליה, טורדת את מנוחתו של נוח זלצמן,  שפחדים מהתקופה שהיה ילד בשואה רודפים אותו, ומלווים אותו כמו צל. הוא פונה  אל כל אחד מהדיירים, ומבקש מהם לעזור לו להתנגד לבואם של השכנים החדשים ולנקוט בכל האמצעים שיגרמו להם לעזוב את הבניין ולחזור אל הכפר ממנו באו.

מי  הם השכנים הותיקים? 

איך כל אחד מהם מגיב למשפחה החדשה שעוברת לגור בבניין?

קיראו את הספר ותגלו.

הספר עוסק בנושא של דו קיום, בחיים משותפים בערים מעורבות, וחושף את החרדות המושתקות. דיירי הבניין המשותף הם אנשים מבוגרים ברובם, שעלו לארץ בחוסר כל, חלקם אחרי חוויות קשות מאוד במלחמת העולם השנייה, חלקם מסתירים סודות ומשברים, אבל כולם זקוקים לתחושת הביטחון שהבניין העניק להם ועכשיו מופר.

כשמשפחת בדרייה עוברת לגור בבניין, לא עוזרים לה התארים האקדמאים, המשרות באוניברסיטה, הילדים הצעירים, המנומסים. גם הסיסמאות על דו קיום נעלמות כשהפחד מרים את ראשו, והדעות הקדומות נחשפות, ומציב בפני דיירי הבניין, יהודים וערבים, את אתגר הקיום המשותף באופן שלא כולם מצליחים לעמוד בו בכבוד.

 

בשורה התחתונה, "השכנים החדשים" הוא ספר מעורר מחשבה, המכיל דמויות מורכבות על הטוב והרע שבהן. הוא נוגע בנושאים רבים בצורה עדינה, בין היתר בניצולי שואה, הזדקנות, דמנציה, גזענות, בדידות ועוד.

 

הספר התחיל (לי) קצת בכבדות, אבל לא ויתרתי. ככל שהתקדמתי בקריאה, הוא סחף אותי פנימה והיה קשה לעזוב אותו. רציתי עוד והצטערתי כשהסתיים. היו רגעים שחלק מהדמויות ממש עוררו את כעסי, והיו רגעים שהוא היה מכמיר לב ונגע בנקודות רגישות.

זה ספר מאד ישראלי, וכחיפאית ראיתי לנגד עיני את כל המקומות המתוארים, שיכולים בהחלט לתאר מציאות המתרחשת בכל מקום אחר בארץ, שבו חיים ישראלים וערבים בדו קיום.

בכתיבה מאד אותנטית, מבלי לייפות את המציאות, רעיה טילינגר, מסתכלת לאמת בעיניים וכותבת ספר שיגרום לכל מי שיקרא אותו לחשוב ולבחון את עצמו ואת יחסו לשונה ממנו, ובכך הופכת את הספר לבלתי נשכח.

 

מומלץ מאד.

  

שנה שבע – מיכל קרייטלר

שנה שבע – מיכל קרייטלר

הוצאה: התחנה

מרץ 2025. 212 עמודים

סיפור עדין אך בועט על הקרבה, אשמה, אובדן, ומערכת יחסים בין אחיות

גילי ואור הן שתי אחיות שונות זו מזו, בכל היבט. אחוות האחיות שנוצרה בין השתיים, הקירבה שניצחה את כל הקשיים, את יחסי הכוחות והקנאה ביניהן, התמצתה לרגע השמחה בו גילו שהן עוברות הריון בו זמנית, וזו הפכה לחלק מחייהן לאחר שילדו וגידלו את ילדיהן יחד. אך בעקבות אירוע דרמטי שהן עוברות, אותה אחווה התמוססה והפכה לשתיקה רועמת.

ההבדלים ביניהן צפים, והפערים הולכים ומתחדדים. עד לא מזמן נהנו שתיהן מחיים מסודרים, ותוכניות לעתיד, אך תפנית פתאומית של הגורל, מותירה את אור חסרת כול, ואת גילי שבורת לב, מנסה לנהל שיגרת חיים למען בנה. זו כבר לא גילי התוססת, הבליינית מלאת האנרגיות ושמחת החיים. זו גם לא אותה אור. הכאב והכעס גורמים לאור להיעלם מחיי משפחתה, ומובילים אותה הרחק מהם, כשבליבה מקננת ההחלטה לנקום באחותה שאיכזבה. אחרי היעדרות של שמונה שנים היא חוזרת בחשאי, רוקמת תוכניות, טורפת בסערה את חייה של גילי וזורעת בהם כאוס.

 

האם מה שנראה כמו סוף יתברר כהתחלה חדשה?

האם  המיפגש ביניהן יחליק ולו במעט את צלקות העבר?

האם תיתכן סליחה והכלה?

 

 

"שנה שבע" הוא סיפור מסעה הפנימי של גילי שמתבוננת בחייה מתוך מקום מפוקח וכואב.  

הסיפור נחשף שכבה אחר שכבה, מערבב בין עבר והווה, ומספר על לפני ובעיקר על אחרי אותו אירוע טראומטי שמערער את עולמה ושהוביל לנתק בין האחיות. הוא חושף אותנו לתובנות, להקרבה, לתחושת אשמה, ליריבות בין אחיות, לאימהות, אך בעיקר להתנגשות בין הנאמנות של אדם לעצמו, לנאמנות שלו לאהובי לבו.

קשה להכיל את האובדן ולעכל את הסבל של כל אחת מהאחיות, אך באותה מידה אי־אפשר שלא לחוש הזדהות ואמפתיה כלפיהן.

 

אהבתי מאד את סיפרה הקודם של מיכל קרייטלר "קצוות שרופים"  ושמחתי ש"שנה שבע" אינו נופל ממנו, וכמוהו, כתוב בכתיבה בוטחת, עם דמויות מסקרנות ומעוררות רגש והזדהות.

ראויה לציון העטיפה הייחודית שמכילה רמזים ופרטים קטנטנים על העלילה ומהווה חלון ראווה מושך את העין לספר. הצלליות שמצויירות מספרות סיפור, כך גם העורב ושפע הפרפרים, וברור שאחרי קריאת הספר, המשמעות העמוקה שלהם מתגלה.

 

סיפור אנושי עצוב מאד, נוגע ועמוק, מרגש ומסקרן, מלא חמלה, שנקרא בנשימה עצורה.

♥מומלץ מאד