לעשות פרצופים – איימי הרמון

לעשות פרצופים – איימי הרמון

תרגום: גלי אבני

הוצאת אהבות

ינואר 2022 . 304 עמודים.

נקרא כעותק דיגיטלי

למה דברים נוראיים קורים לאנשים כל כך טובים?" שאל אמברוז.

"כי דברים איומים קורים לכולם, ברוזי. כולנו כל כך מרותקים לשטויות שלנו שאנחנו לא רואים את החרא שכולם משתכשכים בו".

 

"לעשות פרצופים" הוא סיפור על התמודדויות נפשיות בעקבות החלטות ובחירות שנעשו, סיפור על המאבק לקבל את עצמך ולהמשיך הלאה גם אם הכאב קשה והמציאות מחייבת אותך להשלים עם מה שקרה, סיפור על התבגרות, על כוחה המרפא של אהבה, אהבה מכילה ותומכת בין חברים ובני משפחה. על הקשר החזק בין קבוצת בנים והקשר בין שני בני דודים, קשר שהיה הרבה מעבר לחיבה משפחתית .

 

אמברוז יאנג הוא "ילד הזהב" של האנה לייק, העיירה הקטנה שבה הם גרים. הוא התברך במראה מושלם, יכולות פיזיות ואינטליגנציה. הוא שילוב של אדוניס והרקולס, התגלמות היופי והכוח. כל בחורה בעיר חולמת עליו. כולם אוהבים ומכבדים אותו. הוא מתאבק מוכשר והוא זכה באליפות המדינה מספר פעמים. למרות שהוא פופולארי בבית הספר, הוא בחור נחמד ובהחלט לא מפונק. בשנתו האחרונה בתיכון הוא צופה בארועי ה - 11 בספטמבר כאשר בנייני הסחר העולמי מתמוטטים. מאותו רגע כל התכניות שרקם לגבי העתיד, משתנות.

 

פרן טיילור רזה כמו מקל ולא גבוהה בהרבה, עם עור לבן חיוור ושיער כתום בוהק, סובלת לדעת בן דודתה ביילי, מ"תסמונת הילדה המכוערת" . למרות שמעולם היא לא הייתה מכוערת היא לא נחשבת יפיפיה. אפילו לא יפה. יש לב זהב, נשמה מלאה בטוב לב ואהבה עצומה לספרים ולאמברוז יאנג. כבר בגיל 11 התאהבה בו עד מעל לראש. היא יודעת שאין סיכוי שאמברוז, כוכב ההיאבקות החתיך, ישים לב אליה. עם גשר על שיניה, משקפי ראייה עבי עדשות, שיער ג'ינג'י שלא ניתן לשליטה, כל מה שהיא רואה זה נערה לא מושכת, אבל זה לא מונע ממנה לאהוב אותו, גם אם מרחוק. כאשר ניתנת לה ההזדמנות להביע את רגשותיה כלפיו באמצעות כתיבת מכתבי אהבה, פרן מתחזה לריטה, חברתה היפה, ומסייעת למערכת היחסים הפורחת בין השניים. אבל, כשאמברוז מגלה שפרן היא זו שכתבה את מכתבי האהבה האלה, הוא מתרעם עליה, על  ששיחקה ברגשותיו והטעתה אותו.

 

מיד בסיום התיכון, אמברוז יאנג, וארבעת חבריו הטובים, מצטרפים לצבא כחיילים והם מוצבים בעיראק. אחרי כמעט שנתיים, רק אמברוז חוזר. הוא חוזר עם פנים מצולקות ונשמה שבורה ובקושי מצליח לחיות עם עצמו.  החיים מתהפכים.  אמברוז צריך ללמוד כיצד לחיות את חייו ללא יופיו הפיזי. ופרן, ה"ברווזון המכוער" הופכת לברבור נאה, ונמצאת שם עם אותה אהבה נושנה בליבה כדי ללמד אותו להכיר ביופיו הפנימי. כוחה של פרן הוא שמציל אותו מחיים של בדידות כואבת והיא זו שממלאת את החלל שנותר כאשר חבריו נהרגים. ובעוד שאמברוז סובל ורוצה להסתתר מהעולם, פרן נחושה להתקרב אליו, וההתמדה העיקשת שלה שובה לב, באותה מידה שהסבל ורגשות האשמה שלו קורעי לב.

 

פרן היא ילדה מחוננת. היא אוהבת, מלאת חמלה, חסרת אנוכיות, דואגת, אינטליגנטית, בעלת דמיון ונאמנה. אנחנו רואים את כל הטוב שבה בדרך שבה היא אוהבת ודואגת לביילי, בן דודתה והחבר הכי טוב שלה שסובל מניוון שרירים. מערכת היחסים שלה עם ביילי היא סימביוטית. ביילי תלוי בפרן פיזית והוא הסלע הרגשי שלה. היה מדהים לראות איך הדמות שלה גדלה ומתפתחת. האהבה הבלתי מותנית והקשר שלה עם בן דודתה ביילי, היה מרגש. המסירות והנאמנות שלהם זה לזה היו עוצמתיים.

 

ביילי שין, בן דודה של פרן, אובחן בילדותו כחולה במחלת ניוון שרירים ע"ש דושן והתמודד עם סיכויי הישרדותו. הוא שרד מעבר לשנים שהיה ידוע שחולים במחלה הזו עשויים לשרוד והעביר את ימיו כשהוא מרותק לכיסא גלגלים כשלצידו משפחה תומכת ומכילה ופרן המסורה. הגישה החיובית שלו לחיים, הבגרות שלו, ההגנה שלו על פרן, אהבתו ונאמנותו הבלתי מותנית לאנשים שהוא חושב לחבריו, ואומץ ליבו וכוחו מול מוגבלותו מעוררי השראה ונוגעים ללב. הוא אדיב, רגיש ואכפתי אבל יותר מהכל הוא לקח הכל בקלות ולא נתן לקשיי היומיום הרבים להשתלט על חייו.

 

 

בעיני, הספר הזה הוא על ביילי. דמותו בולטת מעל כל האחרות, עם הרצון שלו לחיות, לסחוט כל טיפה מהחיים.

 

 

"לעשות פרצופים" הוא סיפור יפה ושקט שנכנס ללב בטיפטוף איטי, ומשתלט עליו. דמויות בלתי נשכחות, עם מסר או שיעור לחיים. החיים אכזריים, והם מכים בנו באופן כזה שאנחנו אפילו לא מדמיינים. לעתים קרובות אנחנו מתייחסים אל החיים ואל האושר כמובנים מאליהם, ומתמרמרים על הדברים שלא ניתנו לנו אבל אם נסתכל לאחור על החיים שחיינו נראה איך כל המכשולים, כל הצרות שנפלו בחלקנו ובקשנו מאלהים שיקח אותם מאיתנו, הם למעשה "הברכות הכי גדולות, ההזדמנויות הכי גדולות לצמיחה..."

לא הרומנטיקה הופכת את הספר הזה למיוחד אלא הנושאים בהם הוא עוסק, כמו חברות, מלחמה, אובדן וטראומה. מין שיחזור של "היפה והחיה" כשהמסר העיקרי הוא שלא המראה החיצוני עושה את האדם, אלא היופי הפנימי. שגם אנשים עם פלטה/משקפיים/שיער מקורזל או אנשים עם צלקות, עיוות פנים, או מוגבלים פיסית מכל סיבה שהיא, אינם מכוערים והם ראויים לאהבה באותה מידה.

"לעשות פרצופים" הוא לא ספרות נהדרת, אבל הוא בהחלט סיפור נהדר.

מומלץ!

 

צער ואושר – מג מייסון

צער ואושר – מג מייסון

תרגום: טל ארצי

הוצאת תכלת

דצמבר 2021 . 371 עמודים

המשפט הפותח את הספר מלמד שפטריק ומרתה נשואים, אבל כשהזיכרונות נעים קדימה ואחורה, לא ברור מה טיב הזוגיות ביניהם.  מרתה מלאה ניגודים, בוטה, חסרת פילטרים ונתונה למצבי רוח. פטריק שקול ובעל מזג נוח, מתוק ועדין.

 

יומיים אחרי יום הולדתה ה-40 של מרתה, בעלה, פטריק, עוזב אותה ואת ביתם. הוא הגיע לנקודת השבירה שלו בהתמודדות עם התנהגותה לאחר שניסה להיות נוכחות יציבה ותומכת במשך שנים. מכאן ואילך הרומן מספר על מרתה, כשהיא מסתכלת אחורה על חייה ומנסה להבין איך הגיעה לנקודה הזו.

כשהיא עושה חשבון נפש עם עצמה, היא מבינה שבמשך שנים גרמו לה להאמין בדברים מסוימים על עצמה, על מי שהיא, על למה התגובות הרגשיות שלה הן כמו שהן, ולמה ואיך היא מגיבה לאנשים אחרים כמו שהיא מגיבה. חייה הבוגרים גדושים במחשבות ובאמונות שמסיבות שונות היא קיבלה כאמת. ומכיוון שיש הרבה דברים שהיא לא אוהבת בעצמה ובהתנהגות שלה, היא בילתה שנים רבות בניסיון להסביר את התנהגותה, או להצדיק את התנהגותה, או לפעמים אפילו לשנות את התנהגותה למשהו שלאנשים יהיה קל לקבל. חלק מחבריה וקרובי משפחתה הקרובים ביותר מנסים להבין את התנהגותה החריגה, חלק מנסים לעזור לה לעזור לעצמה, אחרים מתעלמים ממעשיה בתקווה שהם ייעלמו. היא יודעת שמשהו לא בסדר איתה אבל היא לא יודעת מה. היא מודעת למה שעובר עליה. היא מבינה שהיא מפשלת. בעלה פטריק מכחיש שמשהו לא בסדר איתה ומפציר בה להמשיך בחייה כפי שהם. הוא אומר שכל אחד סובל ממשהו, לא צריך לעשות מזה עניין.

 

אבל מרתה יודעת שמשהו קרה לה כשמלאו לה שבע עשרה. היא לא מצליחה  להסביר מה בדיוק קרה, מלבד התחושה כאילו פצצה התפוצצה במוחה. ולמרות שבגדול היא מרגישה בסדר, לפעמים היא סובלת מדיכאון וממחשבות אובדניות, מרגישה שחייה נמצאים בבלאגן, שאין ביכולתה לצאת ממנו.

הרופאים והפסיכיאטרים אצלם ניסתה לקבל תשובה לשאלה מה לא בסדר איתה, לא מצאו שֵׁם לבעיה. אבל כולם רשמו לה תרופות שונות, וצרפו אזהרה שלא להיכנס להריון בזמן נטילת התרופות האלה. האבחנות שלהם השפיעו על הבחירות שעשתה בחייה, על התנהגותה, ועל איך היא מצפה שאחרים יתנהגו כלפיה.  לפני שהתחתנו, מרתה אמרה לפטריק שהיא לא רוצה להביא ילדים לעולם. הוא אמר שלא אכפת לו כי הוא אוהב אותה מאז שהיה בן ארבע עשרה, וכל מה שהוא רוצה זה לשמח אותה.

 

אם כך, מדוע פטריק עזב?

ומה גרם למרתה לעשות חשבון נפש בגיל 40 ?

 

העלילה מסופרת בגוף ראשון, ונעה הלוך ושוב בין עבר להווה, ומתארת איך מרתה ופטריק נפגשו, הזיכרונות המוקדמים שלה מבית הוריה, הדרך שבה האנשים בחייה הגיבו למחלת הנפש שלה, מהכחשה לתמיכה שאין עליה עוררין, והניסיונות שלה לנהל את רגשותיה בהווה, ולהתמודד בלי פטריק בחיי היום יום שלה.

 

"צער ואושר" הוא סיפור בדיוני הנותן מבט כן על אישה שחווה את ההשפעות הסוערות של מחלה נפשית לא מאובחנת, ומתאר את ההתמודדות איתה, הן מצד החולה והן מהצד התומך בחולה. הספר עוסק באימהות, בסטיגמות הקשורות למחלות נפש, באהבה בין אחיות ובמורכבות של מערכות יחסים משפחתיים ורומנטיים. אנחנו עוקבים אחרי מרתה שנאבקת ביציבות נפשית מאז שחוותה התמוטטות כשהייתה בת 17, ועסוקה בבחינה עצמית, ספקות, תהיות קיומיות וחרדה, וקולה המקורי, השנון והמלא סרקזם נותן פרספקטיבה על האופן שבו מחלות נפש יכולות לשחוק מערכות יחסים אישיות, ואיך מרתה מנווטת בין העליות והמורדות הרגשיים שלה. למרות שהספר דן בתופעות כמו דיכאון, ומכיל אמירות וארועים נוקבים ומכווצי לב, יש בו הרבה רגעים של אופטימיות מלאת תקווה. 

בדיוק כמו שם הספר.

דבר והיפוכו.

צער ואושר.

והאמת, היה בו הרבה יותר צער, מאשר אושר.

 

אם אתם מחפשים את הספר הבא שלכם, אל תחפשו הרבה.

"צער ואושר" הוא קריאת חובה (לדעתי) כתוב ברגישות, הדמויות אמינות והעלילה רציפה ומרתקת. בהחלט שווה קריאה ואני ממליצה עליו בחום.

רומן – מיכל קובזמן

רומן – מיכל קובזמן

הוצאת כנרת זמורה-דביר

אוגוסט,2019 . 304 עמ'

 

"ערב טוב.

 כיף לראות את כולכם. זה תמיד מרגש, להכיר קבוצה חדשה של כותבים.

בואו נתחיל בסבב היכרות. אבל חכו, אל תציגו את עצמכם באופן אוטומטי, כמו שהעולם מכיר אתכם, כמו שאתם רגילים. יש לכם פה הזדמנות חדשה, חד־פעמית, להיות מי שהייתם רוצים להיות."

 

כך נפתח ספרה הנפלא של מיכל קובזמן "רומן".

 

קבוצה של אנשים, זרים אחד לשני, נפגשת ל-10 מפגשים בסדנת כתיבה, כל אחד מסיבה אחרת ולא כולם מתוך כוונה לכתוב ספר. באמצעות הנחיות הכתיבה ושעורי הבית של מנחה הסדנה אנו מתוודעים למסע הפנימי שעוברות  שתי הדמויות העיקריות בספר, איה ומיקי.

לאיה הנשואה, יש עבודה טובה, ובעל איכפתי, מתחשב ועוטף. הוא לא חוקר ולא מפשפש בעברה של אשתו. הם חיים על מי מנוחות, בשקט ובלי ריגושים מיוחדים. אך מתחת לפני השטח, השקט מסתיר אי שקט שקשור בעברה של איה, בשלדים מודחקים שקבורים עמוק, אך מאיימים לסדוק את מראית העין של השלווה בחיים שבנתה, איתם היא מנסה להתמודד בטיפול פסיכולוגי ממושך.

איה מגיעה אל הסדנה בהמלצת הפסיכולוג שלה. לדעתו איה תצליח לפרוץ את המחסום המונע ממנה להתמודד עם עברה, באמצעות הכתיבה, כי הכתיבה היא מעין טיפול פסיכולוגי שעושה הכותב בינו לבין עצמו.

מיקי,נשוי ואב לשני בנים, מגיע אל הסדנה בהמלצת רעייתו המצליחנית, זו שמכתיבה את קצב העניינים בבית על פי מילוי רצונותיה ושאיפותיה. מצד אחד היא תומכת ומעודדת את מיקי ומצד שני די מסרסת אותו. כולם חושבים שהוא חווה את משבר גיל  40 . אך האמת אחרת. הוא מתעורר בלילות. המחשבות לא נותנות לו מנוח. הוא בוחן את עצמו, את חייו את נישואיו, מה השיג, מה הספיק, לאן הגיע. התשובות לא מעודדות אותו. הכול בינוני. פעם הוא עשה משהו טוב עם החיים שלו...ועכשיו ?

 

"רומן"  בנוי מעשרה פרקים, כמספר מפגשי הסדנה. בכל אחד מהפרקים מתואר השיעור ומה שקורה אחריו מנקודת המבט של איה ושל מיקי.  שניהם עוברים תהליך נפשי עמוק, מסע שמעיר את זכרונות העבר המטלטלים, וחושף ארועים מכאיבים, ובו זמנית מתאר מערכת יחסים שנרקמת מחוץ לנישואים.

הסיפור קולח, הכתיבה נהדרת, והסופרת טווה ביד אמן סיפור עם עלילה מרתקת. הפרקים קצרים ונעים בין הווה לעבר וההיפך, והסיפור עובר לסירוגין בין הדמויות, כך שכל פרק מגלה לנו טפח נוסף מאותו עבר חבוי, והשפעתו על חיי היום יום בהווה והתפתחות הקשר  ביניהם.

 

אתם יכולים לדמיין איך הסיפור יתפתח?

תחשבו טוב.

ברור שלא אגלה...

 

רק אוסיף ואומר שקשה שלא להיות מרותק לסיפור. הוא הצליח לרגש אותי, ואין ספק שמיכל קובזמן בהחלט יודעת לספר סיפור ולהניע אותו.  יש בו מתח, יש בו סערת רגשות, פגיעות, אומץ ופחד, קודים מוסריים, נאמנות משפחתית, והדמויות בלתי נשכחות.

 

אם לא קראתם את הספר,  אני ממליצה עליו בחום!

 

צעדים קטנים של אהבה - קתרין סנטר

צעדים קטנים של אהבה - קתרין סנטר

תרגום: דנה טל

הוצאת ידיעות ספרים

נובמבר 2020. 384 עמ'

"צעדים קטנים של אהבה" מאת קתרין סנטר מספר על מרגרט ג'ייקובסן שיש לה הכל: היא יפה, מצליחה, יש לה את צ'יפ, החבר המושלם, היא אמורה להתחיל לעבוד בעבודה המושלמת, היא רכשה את דירת חלומותיה, והיא מוקפת במשפחה אוהבת ותומכת.

הדבר היחיד שמרגרט (מגי) חוששת ממנו הוא לטוס, להיות בין שמים לארץ והחשש הזה הוא סיוט שמלווה את חלומותיה. כאשר צ'יפ מחליט להציע לה נישואין במהלך טיסה במטוס הקל שהוא יטיס, מגי עולה עליו באי רצון  למרות חששותיה. צ'יפ הוא כמעט טייס, אבל הוא בטוח בעצמו, הוא יודע מה הוא עושה ויש לו תוכנית.

 

אלא שצ'יפ, מתברר, לא כל כך מושלם.

 

שבריר שנייה, הופך את הרגע הקסום ביותר בחייה של מגי לסיוט הגדול ביותר שלה, ומגי נשארת חסרת אונים מול מה שעומד לקרות. כשהיא מתעוררת בטיפול נמרץ בבית החולים, היא מבינה שמעכשיו היא תיאלץ להתמודד עם מכשולים שמעולם לא העלתה על דעתה. פתאום, האישה שתמיד הכל הסתדר בחייה בצורה מושלמת מבינה שהכל התהפך, והיא צריכה להעריך מחדש את עתידה.

 

מגי נעזרת במשפחתה ובצוות בית החולים. היא מתחילה תהליך שיקום עם איאן, המטפל שהוקצה לה, צעיר סקוטי  שתקן ונרגן. היחיד שלא מעודד או צוחק עם מטופליו, אלא פשוט דוחף אותם חזק יותר, זה שנראה כאילו הוא לא מרגיש דבר, למעט זעם על הבוס שלו ועל המצב שהוא נקלע אליו. עם זאת, יש בו משהו שגורם למגי לחפש באמצעותו הכוונה ועזרה.

אמה של מגי, למרות כוונותיה הטובות, היא פריקית שליטה, שמנסה להוביל ולכוון את הטיפול במגי. קצת קשה לחבב אותה למרות שבהמשך, הקורא מבין את הסיבות להתנהלותה.

קיטי, אחותה של מגי, שנעלמה ללא הסבר לפני שלש שנים מחייהם, מופיעה בבית החולים ללא הודעה מוקדמת. היא דמות נפלאה שמפיגה את המתח והקדרות ורוצה שמגי תיקח אחריות על השיקום של עצמה. קיטי היא הניצוץ שמדליק את מגי לפעולה ואיאן הוא האיש שגורם לדברים להתרחש ונותן למגי סיבה להתאמץ ולעבוד קשה.

אביה של מרגרט הוא איש שקט, תומך ומתוק. גם הוא יעבור משבר ויצטרך ללמוד איך להתמודד איתו.

 וצ'יפ? כל מילה הקשורה בו, מיותרת.

"צעדים קטנים של אהבה" מספר על השנה הראשונה במסעה של מגי, שכלל התמודדות עם פציעותיה הקשות, עם ציפיות  משפחתה והאכזבה מהחבר שלה. יש במסע שברון לב, דרך ארוכה להחלמה, גילוי סוד בתוך המשפחה, ותחושת נטישה, אך מעל הכל זהו מסע של למידה כיצד להתמודד עם החיים כשקורה הגרוע מכל, ולעולם לא לוותר על הניסיון למצוא אושר. בכל רגע נתון הגרוע מכל יכול לקרות בחייו של כל אחד. אף אחד לא בוחר את זה במודע, וכשזה קורה  זכות הבחירה נמצאת בידי הנפגע להחליט איך להתמודד עם מה שקרה, וזה בדיוק מה שמגי עשתה.

 

"אני יודעת שאין טעם להסתכל לאחור. אני יודעת איך לנסות, ואיך להיכשל, ואיך לנסות שוב[....] יותר מכל, אני יודעת שצריך פשוט לבחור להפיק את המיטב מהכל. חיים רק פעם אחת, והחיים זזים רק קדימה. ויש באמת סופים שמחים מכל מיני סוגים"[...]

"כי זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות: לשאת את הצער כשאנחנו צריכים, ולהתענג עד הסוף על השמחה כשאנחנו יכולים. כי החיים תמיד, אבל תמיד מורכבים משניהם."

 

נהניתי מהקשר והאינטראקציה בין מרגרט לקיטי שהיה מרגש אפילו יותר מה"אהבה" של מרגרט ואיאן. אהבתי את התמיכה המשפחתית, את העובדה שהספר הכיל צחוק והומור לצד הדכאון ותחושת הקדרות.

מהבחינה הרפואית המוצגת  בסיפור,  אני חושבת שאין שום סיכוי שמטופלת שסובלת מכוויות בדרגה שלישית, תסתובב בחדר כושר טיפולי או תארח מבקרים בחדרה ללא מסכות, כפפות וכד'. אני יודעת שהעדיפות העיקרית אצל מטופלת כמו מרגרט היא מניעת זיהום. אני גם מבינה שזה לא סקסי או רומנטי, ודי צרם שהענין לא הוזכר כלל, למרות התחקיר המעמיק שהסופרת ערכה.

הסיפור די קלישאתי, העלילה צפויה למדי, הרומנטיקה, הסודות והגילויים, התוכניות של מגי לעתיד, הכל פשוט התקדם מהר מאוד,  במיוחד בחלקו האחרון של הספר.

אבל, בשורה התחתונה אני מודה שנהניתי מהסיפור ולא יכולתי להניח אותו מידי, ואהבתי את המסר שהועבר באמצעותו, מסר של תקווה, של התחלות חדשות והזדמנויות שניות. של משפחה, של כאב, של ציפיות חברתיות ועל מציאת הכוח לסלוח. ולמרות שהנושא רציני, הטון קליל, העלילה זורמת ומעוררת השראה.

אם אתם רוצים סיפור על לקיחת לימונים והפיכתם ללימונדה... זה הספר עבורכם.

 

ממליצה!

 

על קו האומץ – קייט סטיוארט

על קו האומץ – קייט סטיוארט

תרגום: שרון צוהר

הוצאת אדל

פברואר 2018. 400 עמודים

היא רשימה ארוכה של דברים שהוא לא יכול לקבל.

הוא שוטר נחוש, נואש לשמור על ליבו חתום מאחורי התג שלו.

מישל היא שורדת עם נקודת מבט רעננה על החיים, היא מחליפה את עברה הטרגי בקליפורניה במימי החוף של צ'רלסטון. מונעת על ידי קריירה חדשה כמוקדנית 911 במשטרה, היא נחושה לא לתת לצלקות העבר להכביד עליה. היא חזקה, נמרצת, בטוחה בעצמה ואוהבת לכייף.

 

ראודי הוא סמל משטרה שנלחם עם כמה שדים רציניים. הוא מקדיש את כולו לעבודתו, ומתעקש להקפיד על הכלל שקבע לעצמו - לא להיות במערכת יחסים רומנטית עם נשים שהוא עובד איתן. כשהצורך שלו לעשות סדר בעיר יוצא מכלל שליטה, הדבר האחרון שהוא רוצה זה להסתבך עם מוקדנית בתחנה. אבל יש רק בעיה אחת. השניים לא יכולים להתעלם אחד מהשני. המשיכה ביניהם כל כך חזקה שהאפשרות להיות עמיתים לעבודה עם הטבות, מתאימה לשניהם. ככל שהעניינים בין השניים מתחממים, כך עולה המתח.

 

שלושה חודשי קיץ היו כל מה שנדרש כדי לזעזע  את החומות שהציבו לעצמם ולהפיל אותם.

הדמויות הראשיות והמאבקים שלהם הרגישו מאוד אותנטיים מה שהפך אותן למרות המטען הרגשי, לדמויות כובשות. המסע שלהם רצוף מכשולים, בעיקר רגשיים, אבל המסע הזה היה הכרחי, כי לפני שהם יכלו לאהוב זה את זה, הם היו צריכים ללמוד לאהוב את עצמם.

מבחינתי, מישל היא המרכז של הסיפור. היא שורדת שמכירה בערך עצמה ולא מפחדת ללכת אחרי מה שהיא רוצה. סיפור העבר שלה מעניין, ולמרות שהוא טראומטי, היא לא נותנת לו להשפיע על אופייה ועל התנהלותה. היא אדיבה, נעימה ולא חוששת להביע את דעתה בגלוי כשהיא נתקלת בחוסר צדק.

ראודי הוא שוטר טוב, קשוב ומסור וככל שהסיפור התקדם זכינו להצצות קטנות של ראודי האמיתי, אדם טוב ביסודו, גבר שעמוק בפנים הוא יוצא דופן, ורק צריך להיות אמיץ מספיק כדי להיפתח ולשחרר את הכבלים שקשר בהם את עצמו. אמנם העבר שלו רצוף כאב והרס אבל אלה לא מצדיקים את ההימנעות שלו ממערכות יחסים ואת יחסו הגרוע אל מישל. מצד אחד הוא מגונן ורכושני,  זקוק לה יותר ממה שהוא מוכן להודות, אבל מצד שני הוא לא נותן לה מספיק בתמורה.

 

הספר הזה היה שונה מכל ספר רומנטי אחר שקראתי, כי הוא היה אמין ומציאותי. בסוף הספר יש שאלון ובו חמש שאלות אותן הפנתה הסופרת לשוטרים בדרגות שונות. למדתי על חייהם של הגברים והנשים המתמודדים עם מצבי חירום משני חיים, ואלה שמקדישים את חייהם על בסיס יומיומי להגן על אחרים. הסיפור בהחלט מדגיש עד כמה לעיתים קרובות עבודת השוטרים היא חסרת תודה.

 

הספר הרגיש קצת ארוך מידי, והיו רגעים שההומור נראה מאולץ. בגדול העלילה זרמה, היתה נוגעת ללב, לפעמים עצובה לפעמים לוהטת, ועסקה בין היתר במספר נושאים רגישים הקשורים באלימות פיסית ומילולית, אבל ראוי לציין שכל אחד מהם טופל בכנות ובחמלה.

 

אני אוהבת ספרים על עיירות קטנות עם קשרים קהילתיים חזקים, והספר הזה בהחלט עמד בציפיות מבחינה זו. ממתק חביב.