מלאך האבן - מרגרט לורנס

מלאך האבן - מרגרט לורנס
תירגם מאנגלית אמציה פורת
הוצאת כרמל, 2006, 272 עמודים

"אלוהים נתן לנו עיניים, אבל כמעט לעולם לא כושר ראייה”

הספר נפתח כשהגר שיפלי, אשה בת תשעים, ילידת עיירת ספר נידחת בערבות קנדה, מחליטה לקחת את חייה בידיה ולברוח מהגורל שנכפה עליה על ידי בנה וכלתה: מעבר מבית המשפחה לבית אבות.

הגר,מפוכחת לגמרי, משוללת אשליות וקנטרנית, שאופיה הקשה והגאוותני מתמצה במשפט הבא: “אה, אני שונאת שעוזרים לי..”

חזקה וגאה, אינה נכונה להודות בחוסר האונים שבו היא שרויה עתה, כשהיא חולה וזקוקה לסעד.

הסיפור נע בין עברה של הגר להווה שלה. 3 פעמים הגר בורחת בחייה… המאורעות הקשים בעברה ולאורך כל שנות חייה,מובילים אותה לעשות חשבון נפש .היא נזכרת בטעויות העבר, ביתמות והעדר אהבת אם, ובחיים עם חסך מתמיד.

מלאך האבן זו המציבה שמציב אביה של הגר לאשתו שמתה בלידתה. היא חולשת מגובה ההר על בית הקברות כולו ועל העיירה, והיא הצל המלווה את הספר לכל אורכו.

מרגרט לורנס נחשבת כמי שסללה את הדרך לסופרות כמו מרגרט אטווד ואליס מנרו. המבקרים ראו בספר יצירת מופת,וכתבו שאת הגיבורה, הגר שיפלי, אפשר להעמיד בשורה לא ארוכה של גיבורות ספרותיות בלתי נשכחות, כמו אנה קרנינה, מאדאם בובארי ומיסיס דאלווי.

יש בספר,למרות שפתו הכמעט תנכית, רגעי קסם ורגעים מלאי רגש. יש רגעים בהם הוא מתאר במדויק איך מתבצעות טעויות אנוש, איך יחסים משתבשים, איך עקשנות מובילה למבוי סתום, איך תשוקה מעוורת ולמה לפעמים שווה להיות עיוור. ויש רגעים של רומנטיקה ישירה, לא אירונית ולא מתנצלת.

אני אהבתי.

איז’ה מיה - אושרת קוטלר בנגל

איז’ה מיה - אושרת קוטלר בנגל
הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2009

מיה פלדמן, הפסנתרנית הצעירה והמוכשרת, היא נצר לשושלת נשים חזקות, עצמאיות ושבורות לב. כמו אמה גאולה וסבתה בקה, גם היא השיגה את הגבר שבו חשקה ואיבדה אותו לטובת אחרת. כשהיא שוקעת בתהום הייאוש עולה מתוכה קול נחוש ורך, זר ומוכר הלואט באוזניה בעברית מתובלת בלאדינו את המנטרה של נשות משפחת בכר.

זהו סיפורן של שלוש נשים – בקה הבולגרייה שעלתה ארצה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת ופירנסה את משפחתה ממכירת צ´יקוריקוס פריכים וטעימים ומחיזוי עתידות; גאולה, בת הזקונים שנולדה לבקה ולניסים הקלפן בבית שהקימו בשכונת פלורנטין; ומיה, שזכתה לתהילה על במות הקונצרטים ברחבי העולם אך חשה כל העת כי הצלחתה המקצועית נוגסת באהבתו של בעלה אליה.

איז´ה מיה הוא מסע ספרותי מרתק המתחיל בתל אביב הצעירה ההולכת ונמלאת בעולי העלייה הרביעית, ממשיך בשדרות הרחבות של פריז, וניו יורק ומסתיים בנקודה שבה החל – על גבול תל אביב יפו – בראשית המילניום החדש.

בסקרנות, ברגישות ובתנופה סיפורית צבעונית ומלאת דמיון, בודקת אושרת קוטלר בנגל איזה כוח מעניקה השייכות לשושלת ארוכה, אילו מחירים היא תובעת וכיצד משפיע המיתוס המשפחתי על חיינו.

כובש.סוחף.מרתק.מרגש. ממליצה בחום♥

מכתב אחרון ופרידה - ג'וג'ו מויס

מכתב אחרון ופרידה -ג'וג'ו מויס

תרגום:שרון פרמינגר

הוצאת ידיעות ספרים

2017. 480 עמ'

1964. ג'ניפר סטרלינג, אשת החברה היפה, מתעוררת בבית חולים לאחר תאונת דרכים קשה. היא לא זוכרת את התאונה, את שמה או את בעלה. כשהיא חוזרת לביתה, להמשך החלמה וככל שעובר הזמן היא מבינה שאנשים מסתירים ממנה משהו. בניסיון להתחבר מחדש לחיים שקדמו לתאונה היא מחפשת בין חפציה משהו שיעורר את זכרונה ומוצאת מכתבי אהבה חתומים באות "ב", באחד מהם מבקש ממנה הכותב לעזוב את בעלה ולפגוש אותו בתחנת הרכבת פדינגטון, לונדון. 
ג'ניפר מתחילה לתהות מי היא הייתה לפני התאונה, ולמרות שהיא לא יכולה להיזכר במי או במה מדובר ברור לה שהיא היתה מעורבת במערכת יחסים עמוקה שלמענה היא היתה מוכנה לסכן את כל מה שיש לה.

מיהו האיש , ולמה ג'ניפר שקלה לוותר על חייה כדי ללכת אליו?

ארבעים שנה לאחר מיכן, בשנת 2003 אנו פוגשים את אֶלי האוֶורת. רווקה בת 32, שאוהבת את עבודתה ככתבת בעיתון ארצי. היא מנהלת רומן עם גבר נשוי ואב לשני ילדים קטנים שלא ממהר לעזוב את אשתו. שקועה בחייה הפרטיים היא מזניחה את הקריירה שלה ומעמידה אותה בסכנה, וכשהיא מקבלת מהבוסית שלה משימה לכתוב כתבה משווה בין מדורי נשים בשנות השישים, לעומת מדורי נשים בהווה, היא יודעת שהיא חייבת להצליח בה, אחרת תפוטר.  בארכיון העיתון היא מוצאת בתיקיה שהיא בודקת מכתב אהבה שלא נראה כקשור לתיקיה. סקרנותה מתעוררת, והיא יוצאת למסע אובססיבי אחר הכותב המסתורי והנמענת הלא ידועה, ולאט לאט מתגלים עוד מכתבים. היא משוכנעת כי בדיקה מעמיקה של הסיפור שמסתתר מאחורי המכתב תעזור לה בכתיבת הכתבה, אך בו בזמן היא עושה הקבלה לבעיות במערכת היחסים הרומנטית שלה, למסרונים שהיא מקבלת לעומת מכתבי האהבה המרגשים של פעם, ולאט לאט היא חושפת את הפרטים והקשרים בסיפור.

"מכתב אחרון ופרידה" הוא רומן מכתבים או רומן בעקבות מכתבים, שמספר על שתי נשים שחוות החמצה בחייהן האישיים. ג'וג'ו מויס מצמידה שתי פרשיות אהבה שמתרחשות בשני צירי זמן ש 40+ שנים מפרידות ביניהן, כשמכתב אחד שוזר חיים עם סיטואציות דומות ומחבר בין העבר וההווה, בין ג'ניפר בשנת 1960 לאלי בשנת 2003. 

ההקבלות מרתקות ובו בזמן שוברות לב, כי הסיפור של ג'ניפר מתאר חיים של ויתור ואובדן, ונסיון לשרוד בין מה שהלב רוצה למה שהחברה בשנים ההן מצפה מאשה. גירושין היו טאבו וכללי החברה הכתיבו שנשים ייראו ולא יישמעו, תהיינה דקורטיביות, טובות בניהול משק בית, להוטות להוליד ילדים ובעיקר נאמנות, להבדיל מהגברים בעלי המוסר הכפול, שנשים, אלכוהול ובגידות היו עניין יומיומי עבורם.

שני הסיפורים נשזרים אחד בשני אך הסיפור לא מתקדם בסדר כרונולוגי, דבר שדי יוצר בלבול, והפרקים הראשונים איטיים אך מצליחים לשקף את אווירת המחנק שג'ניפר המבולבלת חשה בביתה, אחרי התאונה.

בנוסף בולט ההבדל באופן התקשורת בין הזוגות. אצל ג'ניפר, מכתבי אהבה נפלאים משנות ה-60 ואצל אלי הודעות טקסט מהירות משנת 2003. שילוב של מכתבי אוהבים (לא של הדמויות בסיפור) שמשובצים בין הפרקים מחדד את ההבדל בין כתיבת מכתבים מושקעים בעבר, בכתב יד, בעלי משמעות ותוכן, לעומת הודעות סמס קצרצרות, במדיה שהשתלטה על כל חלקה טובה.

"מכתב אחרון ופרידה"  אינו דומה לאף אחד מספריה הקודמים של ג'וג'ו מויס וחבל על ההשוואה שנעשית גם אם היא נעשית באופן טבעי. הספר הזה אחר, הוא שונה, ושווה להתייחס אליו כ"עצמאי בשטח". אני באמת מאמינה שכדי לעכל את כל המורכבויות והרגשות של הסיפור הזה, צריך לקרוא אותו. זה סיפור מחמם לב אך גם קורע לב, עצוב ושמח, עמוק ופשוט. היצירה עושה מחווה נגד הנורמות החברתיות הקבועות ביחס לנשים לפני שנת 1970,וכוחה ונחישותה העצומה של ג'ניפר להתמודד, מעידים על ניצני פמיניזם בתקופה שבה נשים עדיין נתפסו כשבריריות, מטופשות וטיפשות.

ג'וג'ו מויס מוכיחה שוב ששום זמן או מרחק לא יכולים לכבות אהבה אמיתית, אהבה שצרובה בליבו של אדם. גם אם מדובר באהבה אסורה, או אהבה אבודה, גם אם היא מורכבת, היא אמיתית, והיא חלק מחולשות החיים שבצידם הרבה עצב וחוסר תקווה.

ממליצה מאד!

היתה כאן פעם משפחה – ביל קלג

היתה כאן פעם משפחה – ביל קלג

תירגמה מאנגלית: דנה אלעזר הלוי
מספר עמודים: 256
הוצא’ מטר. ספטמבר 2016

תרשו לי להתחיל מבקורת אחת, מבין רבות, שנכתבה על הספר, שמסכמת בדיוק נפלא את הספר:

.רומן שקט בעל עוצמה הרסניתקלג משרטט עלילה שכולה עדינות וליריות מעוררות השתאות… שחושפת את צפונות הלב האנושי. זהו רומן נפלא ומכמיר לב, שמאלץ אותנו להישיר מבט אל מעמקי הלילה האפל של פחדינו העמוקים ביותר, ואז, צעד אחר צעד, מנחה אותנו אל עבר ניצניו הוורודים הראשונים של השחר העולה.                

 (The Guardian)

וואו פשוט וואו!

הספר הזה נכנס  ישר ללב.  מההתחלה. 

כשהתוודעתי לחלק מהדמויות, נזרקתי לטרגדיה איומה.

"היתה כאן פעם משפחה" הוא ספור שקט…טרגי .
לא בכיתי .לא צחקתי.בקושי נשמתי.
 נשאבתי בלי יכולת להניח מהיד.

הכתיבה מדהימה.

הדמויות – כל אחת מהן תפתיע את הקורא בסיפורים, זיכרונות, צלקות.

ערב החתונה של בתה, עולמה של ג’וּן ריד מתמוטט. אסון נורא פוקד את חייה – כל משפחתה נמחקת ברגע אחד: בתה, הארוס של בתה, בעלה לשעבר והחבר שלה, לוּק. רק ג’וּן לבדה נשארת בחיים.

בודדה ללא כל מטרה או כיוון, ג’וּן נוסעת ברחבי הארץ, הרחק מהעיירה הקטנה בקונטיקט שבה היא גרה. בעקבותיה מגיחה ועולה קהילה שלמה, ורשת יפהפייה ומפתיעה של קשרים נארגת בחוטים של שברון לב משותף.

בנות הזוג שמנהלות מוטל על שפת האוקיינוס השקט, שאליו ג’וּן מגיעה לבסוף כדי לחיות חצי-חיים. בעל הקייטרינג שהתבקש להכין אוכל לחתונה ולא קיבל את התשלום המגיע לו. אמו של לוּק, האישה המנודה והשנואה שחייה התנפצו לרסיסים . כל מי שהטרגדיה הזאת נגעה בו הולך ומשתנה, ואמיתוֹת החיים, בעבר הרחוק והקרוב, הולכות ונחשפות.

"היתה כאן פעם משפחה" הוא רומן ביכורים יפהפה ומכמיר לב, אשר מספר סיפור בלתי נשכח שחושף את פניהם היפות של בני אדם שמוצאים בלבם חמלה ותקווה. 

בעיקרו, זהו סיפור על משפחות – המשפחות שנולדנו להן ואלה שאנחנו מקימים. יותר מכל, זהו סיפור של בחירה בחיים.  איך אנשים יכולים להתאחד כדי לעזור אחד לשני לטפס בחזרה אל העולם. 

הרומן “היתה כאן פעם משפחה” היה מועמד לפרס מאן-בוקר לשנת 2015

רוצו לקרוא. ויפה שעה אחת קודם.

ברית של כבוד (1) - קורה ריילי

 

ברית של כבוד (1) - קורה ריילי

מתוך סדרת  "נולדו לדם"

מאנגלית: דורון דנסקי

הוצאת U ספרות שנוגעת

נובמבר,2018. 304 עמ'

ספר ראשון בסידרת "נולדו לדם".

אריה סקודרי היא בת לאחת ממשפחות המאפיה השולטות בשיקגו, והיא ידועה ביופיה. אביה הוא הקונסליירי, יד ימינו של הקאפו די קאפי. אריה ידעה תמיד שלעולם היא לא תתחתן מאהבה, שהפמיליה קודמת להכל, שהמשפחה היא ערך עליון ושאין מקום לאהבה או רגש בחיי הפשע, אבל אף פעם לא האמינה שאביה ימסור אותה ללוקה ויטיאלו, ינתק וירחיק אותה ממשפחתה ומאחיה האהובים. היא נאבקת לסלול את דרכה בעולם שבו אין לנשים שגדלות במשפחות כשלה אפשרות בחירה. בגיל חמש־עשרה, מארסים אותה הוריה עם לוקה ויטיאלו, בנו הבכור של הקאפו די קאפי של ניו־יורק, כדי להבטיח שישרור שלום בין שתי משפחות המאפיה וכדי להילחם במאפיה הרוסית והטאיוונית, שמהוות איום מתמיד .  מיום האירוסים לוקה מציב סביבה מאבטח צמוד. עליו להגן שלא יעונה רע ללוקה ושאף בחור לא יתקרב אליה. אריה יודעת שרק המוות יחלץ אותה מהקשר עם לוקה והיא נחושה לשנוא אותו לנצח .

״נולדנו לדם, נשבענו בדם. בחיי אכנס ובמותי אצא."

כעת, בגיל שמונה־עשרה, הגיע היום ממנו היא חששה במשך שלש השנים האחרונות.

 

יום חתונתה עם לוקה.

 

לוקה ויטיאלו הוא בנו של הקאפו די קאפי של ניו יורק והקאפו העתידי של הפמיליה הניו יורקית.  אדם חסר פשרות הידוע באכזריותו. מטעמים ברורים הוא אינו רשאי להראות סימן לחולשה. את כינויו “יד הברזל” הוא קבל לאחר שמחץ וריסק את גרונו של אדם במו ידיו. אריה מבועתת מפני נישואיה אליו. אומנם שמו של לוקה הולך לפניו והוא אחד הגברים המבוקשים ביותר בניו יורק בזכות יופיו, עושרו והכריזמה הטורפנית שלו, אבל נערות החברה הגבוהה שמשליכות את עצמן לרגליו אינן יודעות מה באמת לוקה עושה. לעומתן, אריה יודעת שהילת הילד הרע היא לא רק משחק.  דם ומוות אורבים מאחורי עיניו האפורות והמהפנטות של לוקה, ואריה יודעת שאין לה ברירה ואין לה דרך להיחלץ מנישואיה שאינם מושתתים על אהבה,אמון או בחירה מרצון אלא על חובה וכבוד למשפחה.

 

אריה מבינה שהסיכוי היחיד שלה לשרוד את נישואיה יהיה אם תצליח לרכוש את חיבתו של לוקה ולכבוש את  לבו ,למרות שהשמועה אומרת שללוקה אין לב. אריה לא מסתירה את הסתייגותה ופחדה מפני לוקה,  אבל לוקה רוצה את אריה. הוא סבלני, הוא עדין והוא מתמיד. והוא לא לוקח כלום בכוח או באלימות. לאט לאט הזוג מתחיל לחקור את האינטימיות המינית שלהם, ואין ספק לגבי הכימיה ביניהם... אריה בודקת גבולות, אך מצד שני עושה הכל כדי לשמור על אורח חיים משותף מכבד. מבלי להרגיש חיי הנישואין שלהם משתנים באופן דרמטי ומקבלים כיוון חדש. כל מה שהם חשבו בעבר אחד ביחס לשני מתהפך לאור מה שהם מתחילים להרגיש אחד כלפי השני.

 

לוקה מצטייר כגבר רכושני, זכר אלפא, ישר, אמיץ, נאמן, חסר רחמים, סבלני, מחושב וקר  אך יש בו צד רך שרק אריה מכירה.

אריה מצטיירת כנערה נאיבית, פגיעה, מתוקה, ביישנית, נאמנה, ומכבדת.

 

"ברית של כבוד" הוא מעין אגדת מאפייה מודרנית. כתוב היטב. זורם וסוחף, ומסופר מנקודת המבט של אריה. זה לא רומן מאפייה אפל, הפשע אינו  "דמות" בולטת בעלילה, אלא מצוי ברקע, והרומן הוא יותר רומן מתוק ואינטימי, חסר מעצורים, שבו המציאות משובצת בארועים יוצאי דופן, כשלצידם מתפתח הסיפור של לוקה ואריה הלכודים בברית של כבוד.

"להיוולד לעולם שלנו פירושו להיוולד עם דם על הידיים."

אהבתי הדמויות, אהבתי את הדינמיקה המשפחתית, במיוחד את מערכות היחסים של אריה עם אחיה, ובמיוחד עם אחותה, ג'יאנה. אהבתי איך נרקמים היחסים לאט ובעדינות בין לוקה ואריה.

 

האם שני אנשים יכולים להיות מקסימים ביחד למרות רעשי הרקע? כן.

האם הסיפור היה צפוי והסוף מהיר מדי? כן.

האם אפשר היה להניח מהיד? לא.

 

"ברית של כבוד"  הוא רב מכר מסחרי, כייפי, קליל, עם כל התבלינים שצריכים להיות בו, כדיל הלפוך את הסיפור לקריא ומעניין.  

מומלץ למי שמחפש.ת אקספיזם ביום קיץ חם על שפת בריכה או ים או במהלך טיסה.

 

קריאה מהנה.

 

עוד סיכוי לאהבה – רוני לורן

עוד סיכוי לאהבה – רוני לורן

תרגום מאנגלית נעה שביט

הוצאת תכלת

יולי 2018. 311 עמודים

לפני 12 שנים תלמידי תיכון  Long Acre”" חגגו את מה שהיה אמור להיות אחד הלילות המאושרים בחייהם אך ארוע יוצא דופן התרחש ושינה אותם. במקום שליל הנשף יחרט בזכרונם כארוע כייפי, שני תלמידים בחרו לוודא שערב הנשף ייכנס להיסטוריה כאחד מארועי הירי ההמוניים הקשים ביותר בתולדות ארה"ב שארעו בבתי ספר.

 

איך ממשיכים הלאה כאחד מהניצולים הבודדים מהירי ההרסני והקטלני שהתרחש בבית הספר?

 

12 שנים אחרי, ליב (מוריס) אריאס עדיין נאבקת איך לענות.

ליב (אוליביה) אריאס עשתה דרך ארוכה מאז ימיה כמלכה הגותית של השיכבה בתיכון. לאחר שניצלה מהירי המשיכה ללימודים בקולג', ובסופם הפכה למעצבת אתרים מצליחה תוך שהיא עושה כמיטב יכולתה לשמור על חייה האישיים. לשם כך אימצה את שם המשפחה של אמה מנעוריה, והפכה לאשה שנחושה לשנות את חייה עכשיו. היא כבר לא הנערה המפוחדת שהיתה. היא מסרבת להיות כזו, אבל קולות וזכרונת מאותו יום מאיימים להכריע אותה ולכן, היא משקיעה את כל שעות היום לעבודתה ונמנעת ממערכות יחסים.

ליב נענית להצעה לקחת חלק בסרט תיעודי על ניצולי הירי, שהרווחים ממנו יתרמו למשפחות של הקורבנות ולמחקר שיעזור במניעת טרגדיות כאלה בעתיד,ולשם כך חוזרת לראשונה לעיר שנשבעה שלעולם לא תחזור אליה. הכאב, הפחד, החרטות והזכרונות מציפים אותה כשהיא משוטטת בבית הספר שם נערך הראיון, ובמהלכו. 

אבל... שום דבר לא הכין אותה למפגש עם פין דורסי, אהבת נעוריה הסודית.

פין דורסי היה ילד הזהב של העיירה, כוכב פוטבול, בן למשפחה עשירה, בעוד שליב הייתה הילדה "מהצד הלא נכון של הכביש". הם היו הפכים אבל  נמשכו אחד לשני רק כדי להיקרע באופן טרגי.

כל השנים מאז אותו ערב הוא נושא בלבו רגשי אשמה על הדרך שבה הדברים הסתיימו בליל הנשף. הוא הביא לנשף בת זוג  "ראויה" (בעיני אביו ) במקום את ליב, הבחורה שהיה מאוהב בה מזה שנה. כשארוע הירי התרחש הוא וליב שהו במחסן השרת,  ושם הוא השאיר אותה לבד, כשהוא רץ להגן על הדייט שלו, מבלי לדעת שליב כמעט נורתה.

לראות את ליב אחרי 12  שנים ארוכות מהווה עבורו הפתעה נפלאה אך מטלטלת. הוא כבר לא הילד שהיה. בגיל 30 הוא קשוח, שונה אך עדיין מלא חרטה. מחשבות נקמה על כל מה שאבד באותו לילה, לא עוזבות אותו, והוא מקדיש את חייו לעבודה בנסיון להבטיח שמה שקרה להם לא יקרה שוב.

גם אוליביה כבר לא הילדה שהוא הכיר בעבר. מכתבים בקפסולת זמן שליב וחברותיה פותחות, גורם לכל אחת מהן לבחון מחדש את החלומות שטוו בהיותן נערות, התקוות והציפיות שהאמינו שיגשימו לעומת מה שחייהן הפכו להיות בעקבות הארוע. כל אחת מהן מצליחה בדרכה אך אף אחת לא הגשימה את חלומות נעוריה.

ליב מחליטה לצאת מאזור הנוחות שבו היא נמצאת ולנסות להגשים את מה שכתבה במכתב בעבר. היא לוקחת את הענינים לידיים...ולא עובר זמן רב עד שהניצוצות בין ליב ופין מתעוררים מחדש. מה שמתחיל כחברות מחודשת, הופך במהרה למשהו אחר, והשניים מסכימים לקשר של יחסים זמניים, "חברים עם הטבות", בלי מחויבויות, ציפיות או הבטחות, למשך הקיץ, כשהם בטוחים שההחלטה המושכלת תעבוד עבור שניהם.

 

כשקראתי את התקציר לספר תהיתי כיצד המחברת תוכל לשזור סיפור רומנטי אמין עם ירי המוני נוראי שמלווה את הרומן ברקע. אז רק תדעו שהיא הצליחה. נכון שהירי ממלא חלק חשוב משלו בסיפור, אך חשוב מכך הוא ההיבט המרגש ואופן ההתמודדות של הניצולים והדרך בה הם ממשיכים להתמודד עם ההשלכות של אותו ארוע. לא כקורבנות, אלא כאנשים שחיים את החיים. ליב ושלוש החברות שאיתה שמרו על קשר מינורי לאורך השנים והמפגש המחודש לצורך הראיון פתחו פתח לקשר חדש ועוצמתי.

"עוד סיכוי לאהבה" הוא סיפור על שברון לב, אובדן והזדמנות שניה לאהבה. הוא בוחן את חלומות הנעורים, השאיפות לעתיד והכוונה להגשימם, ואיך החיים גורמים לך לוותר עליהם ולזרום עם מה שיש.

פין דורסי ואוליביה אריאס אולי היו שורדים את הירי מבחינה פיסית, אך הפצעים הרגשיים שנשאו אתם במהלך השנים, השפיעו עליהם מאד. לא רק בגלל הטראומה, אלא גם משום שהירי סיים את מערכת היחסים שהיתה ביניהם אז. המפגש בהווה, והקשר המתחדש ביניהם מחמם את הלב. מדהים לראות איך אחרי שתים עשרה שנה הם עדיין מאוהבים זה בזה, והקורא נחשף להתמודדויות ולכאב שלהם אבל גם לאהבה העמוקה ששניהם חשים.  

הכתיבה של לורן זורמת ומרגשת. ההתחלה הייתה בהחלט שוברת לב, אך רוני לורן מצליחה להפוך את הספר לסיפור של תקווה מעורר השראה.

הנושאים שהועלו עסקו באובדן, חרדה, ומנגנוני התמודדות, אבל המסר מאחורי הסיפור עצמו היה מסר יפה: לחיות את חייך במלואם. לחבק את מה שמפחיד אותך. לעשות דברים שמשמחים אותך, ובמקרה של הדמויות הראשיות בסיפור, להתחבר מחדש ולראות מה היה קורה אם הארוע שקטע את חייהם והוביל אותם למסלול אחר, לא היה מתרחש.

ספר מחמם לב, די צפוי, פלרטטני, סקסי ושובב שלא יכולתי להניח מהיד.

 

 

על קו האומץ – קייט סטיוארט

על קו האומץ – קייט סטיוארט

תרגום: שרון צוהר

הוצאת אדל

פברואר 2018. 400 עמודים

היא רשימה ארוכה של דברים שהוא לא יכול לקבל.

הוא שוטר נחוש, נואש לשמור על ליבו חתום מאחורי התג שלו.

מישל היא שורדת עם נקודת מבט רעננה על החיים, היא מחליפה את עברה הטרגי בקליפורניה במימי החוף של צ'רלסטון. מונעת על ידי קריירה חדשה כמוקדנית 911 במשטרה, היא נחושה לא לתת לצלקות העבר להכביד עליה. היא חזקה, נמרצת, בטוחה בעצמה ואוהבת לכייף.

 

ראודי הוא סמל משטרה שנלחם עם כמה שדים רציניים. הוא מקדיש את כולו לעבודתו, ומתעקש להקפיד על הכלל שקבע לעצמו - לא להיות במערכת יחסים רומנטית עם נשים שהוא עובד איתן. כשהצורך שלו לעשות סדר בעיר יוצא מכלל שליטה, הדבר האחרון שהוא רוצה זה להסתבך עם מוקדנית בתחנה. אבל יש רק בעיה אחת. השניים לא יכולים להתעלם אחד מהשני. המשיכה ביניהם כל כך חזקה שהאפשרות להיות עמיתים לעבודה עם הטבות, מתאימה לשניהם. ככל שהעניינים בין השניים מתחממים, כך עולה המתח.

 

שלושה חודשי קיץ היו כל מה שנדרש כדי לזעזע  את החומות שהציבו לעצמם ולהפיל אותם.

הדמויות הראשיות והמאבקים שלהם הרגישו מאוד אותנטיים מה שהפך אותן למרות המטען הרגשי, לדמויות כובשות. המסע שלהם רצוף מכשולים, בעיקר רגשיים, אבל המסע הזה היה הכרחי, כי לפני שהם יכלו לאהוב זה את זה, הם היו צריכים ללמוד לאהוב את עצמם.

מבחינתי, מישל היא המרכז של הסיפור. היא שורדת שמכירה בערך עצמה ולא מפחדת ללכת אחרי מה שהיא רוצה. סיפור העבר שלה מעניין, ולמרות שהוא טראומטי, היא לא נותנת לו להשפיע על אופייה ועל התנהלותה. היא אדיבה, נעימה ולא חוששת להביע את דעתה בגלוי כשהיא נתקלת בחוסר צדק.

ראודי הוא שוטר טוב, קשוב ומסור וככל שהסיפור התקדם זכינו להצצות קטנות של ראודי האמיתי, אדם טוב ביסודו, גבר שעמוק בפנים הוא יוצא דופן, ורק צריך להיות אמיץ מספיק כדי להיפתח ולשחרר את הכבלים שקשר בהם את עצמו. אמנם העבר שלו רצוף כאב והרס אבל אלה לא מצדיקים את ההימנעות שלו ממערכות יחסים ואת יחסו הגרוע אל מישל. מצד אחד הוא מגונן ורכושני,  זקוק לה יותר ממה שהוא מוכן להודות, אבל מצד שני הוא לא נותן לה מספיק בתמורה.

 

הספר הזה היה שונה מכל ספר רומנטי אחר שקראתי, כי הוא היה אמין ומציאותי. בסוף הספר יש שאלון ובו חמש שאלות אותן הפנתה הסופרת לשוטרים בדרגות שונות. למדתי על חייהם של הגברים והנשים המתמודדים עם מצבי חירום משני חיים, ואלה שמקדישים את חייהם על בסיס יומיומי להגן על אחרים. הסיפור בהחלט מדגיש עד כמה לעיתים קרובות עבודת השוטרים היא חסרת תודה.

 

הספר הרגיש קצת ארוך מידי, והיו רגעים שההומור נראה מאולץ. בגדול העלילה זרמה, היתה נוגעת ללב, לפעמים עצובה לפעמים לוהטת, ועסקה בין היתר במספר נושאים רגישים הקשורים באלימות פיסית ומילולית, אבל ראוי לציין שכל אחד מהם טופל בכנות ובחמלה.

 

אני אוהבת ספרים על עיירות קטנות עם קשרים קהילתיים חזקים, והספר הזה בהחלט עמד בציפיות מבחינה זו. ממתק חביב.