לאון ולואיז - אלכס קאפוס

לאון ולואיז- אלכס קאפוס

תרגום מגרמנית, : יוסיפיה סימון

הוצאת הכורסא ,שנת 2012 , 288 עמ'

הפרק הפותח את הספר מתחיל בהווה, בהלוויה של ליאון לה גאל, ומרגע זה  ואילך לא ידעתי שניה משעממת אחת.

העלילה ממשיכה ומספרת את סיפור חייו של ליאון תוך חזרה לאחור, החל משנות נעוריו של המת במהלך מלחמת העולם הראשונה ועד ליום מותו 68 שנים מאוחר יותר, בשנת 1986, כשבתווך מתוארת גם מלחמת העולם השניה.

ראוי לציין שסיפורה של צרפת הכבושה , אימת השלטון הגרמני הכובש מתוארת באופן שנעשה עימה חסד רב ,וכלל אינה מתוארת מנקודת מבט יהודית (אולי בגלל שהסופר כתב את הספר לראשונה בשפה הגרמנית)

בקיץ 1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ליאון לה גאל , בחור צנוע, תמים למדי, מין ילד טוב ירושלים, חווה אהבה בפעם הראשונה. הוא עוזב את בית הספר התיכון ויוצא ברכיבה ארוכה על אופניו , לתרום למאמץ המלחמתי כעוזר מקודד מורס, בעיירה סן-לוק-סור-מארן שבצרפת, כל זאת למרות שידיעותיו במורס שואפות לאפס.

הוא מתאהב בלואיז ג'נבייה מהשנייה הראשונה שהוא רואה אותה, כשהיא חולפת על אופני גברים ישנים, חלודים למדי, חורקים ומקרקשים.  ברכת הבונז'ור שהיא מברכת אותו מפתיעה אותו. ומרגע זה ואילך הוא לא מפסיק לחשוב עליה, לחפש אותה בכל פינה סמויה או גלויה לעין כשכל אותו זמן מחשבותיו עוסקות במה יגיד ואיך. בסופו של דבר הוא  פוגש אותה באחד הערבים, במסבאה של העיירה. מאותו רגע השניים מתקרבים ואחרי פרק זמן הם יוצאים לפיקניק לילי בחוף הים, אבל לרוע מזלם בדרכם חזרה הם נלכדים באש ארטילרית של הגרמנים ומופרדים. לאון נפצע קשה לואיז נעלמת, וכשליאון מחלים וחוזר לכפר הוא מחפש וחוקר אודות לואיז אך אף אחד אינו יודע להשיב על שאלותיו וראש העיר אפילו מטעה אותו לחשוב שהיא נהרגה. מאחר ומישרתו מאוישת על ידי אחר  ולואיז איננה, הוא עוזב את העיירה וממשיך בחייו , אך לואיז אינה עוזבת את מחשבותיו.

עשר שנים לאחר מכן, ליאון מתגורר בפריז, נשוי לאישה אחרת, איבון, ואב לילד בן ארבע. הוא עובד במשטרה, חי את חייו הבורגניים מתוך השלמה עם המציאות, מחוייב לאחריותו החדשה. הוא עדיין לא יודע איזה תפנית יקבלו חייו. באחד הימים בדרכו חזרה הבייתה במטרו, נדמה לו שהוא רואה את לואיז מבעד לחלון הרכבת , הוא מקיש בחלון, מנופף בכובעו רוצה לצאת מהקרון אך הדלתות נטרקות ובשניה הזו כשהרכבות מתחילות ליסוע כל אחת לכיוון הנגדי, לואיז מרימה את ראשה, הם נתקלים אחד במבטו של השני לשבריר שניה, ולואיז המופתעת מחייכת אליו חיוך שמחה גדול. הרגע הזה הופך את חייו. הוא מבין שלואיז חיה. היא מבינה שהוא חי. הוא יורד בתחנה הבאה ,חוזר ברכבת חזרה ,ונוסע כך הלוך ושוב במהלך מספר שעות ואח"כ במהלך מספר ימים בתקווה לראות אותה פנים אל פנים. מכאן ואילך חייהם של גיבורי הסיפור מתנהלים בשני קוים מקבילים כאשר הקשר ביניהם מרחף ברקע אך לא ממומש באופן רציף.

" מזל ביש, משק כנפי ההיסטוריה והבחירות של בני הזוג מביאים לידי כך שהם נפגשים רק לרגעים קצרים,אך אינטנסיביים, ואז שבים ונפרדים למשך שנים ארוכות" (כריכה אחורית)

הסופר אלכס קאפוס, מספר תוך התבוננות בעין חדה אך רגישה את המורכבות של האהבה ושל הקשיים של חיי היומיום. על פניו, זהו סיפור על אהבה מתמשכת. אבל זה גם סיפור על משולש אהבה, וגם סיפור על שימוש לרעה בכוח, במיוחד בעתות מלחמה. זהו גם סיפור המתאר את המאבק של האדם הקטן בכובשים הנאציים, ואת הקורבנות היומיומיים שאנשים נדרשים לתת כדי לשמר את מה שהם מחשיבים ליקר ביותר,כשהם חיים מתוך שמירה על עקרונות, על מה שיש גם אם הם חולמים על מה שאין.

אם מצפים לסיפור אהבה מלא יסורים, מלווה בדמעות, אנחות, רגשות  לצד תאור מפורט של אירועי מלחמת העולם  זה בהחלט לא הספר. זה אמנם סיפור אהבה שמתרחש בתקופה סוערת של ההיסטוריה העולמית - מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה - אבל סיפור אהבה אחר. סיפור אהבה מוחמצת, שנמשך יותר מ -60 שנה. לאורך כל הספר ליאון מקפיד לשמור על הערך המקודש של חיי הנישואים והמשפחה. כבוד לאשתו, דאגה למשפחתו. אין סודות ביניהם. היא יודעת על הכל ואפילו מעודדת אותו לחפש את לואיז,ולהיפגש איתה.

לאורך כל הספר הנשים הן הכוח המניע. הן אלה שנוקטות יוזמה.

לואיז היא טיפוס מיוחד במינו. אישיותה כובשת, היא עצמאית וחופשיה. סוג של בוהמיינית שוברת מוסכמות, שכבר בפתיחת הרומן הוקסמתי מהופעתה, בהלוויה של ליאון.  אישיותה המיוחדת באה לידי ביטוי במיוחד במכתבים הארוכים שהיא כותבת לליאון מאפריקה הרחוקה. יש להם חיוניות והומור שדי חסר בשאר הרומן. לואיז היא גם זו שקובעת את קצב המפגשים בינה לבין ליאון.

איבון מדרבנת את ליאון, כשותפה לעניין.  איבון היא זו שמתפקדת בצורה עניינית שקולה ואחראית בתקופת הכיבוש ודואגת למשפחתה. גם אם ליאון הוא הדמות שאנחנו למדים עליה הכי הרבה הוא בחור רגיל לחלוטין. אין בו שום דבר מיוחד או ייחודי. אבל עדיין אישיותו טומנת בחובה הפתעות אחדות שבאות לביטוי בין היתר בתקופת הכיבוש הגרמני, במיוחד כאשר ליאון מוצא דרכים להתגונן מפני הכובשים הנאצים או כאשר הוא מסייע לקבצן הפינתי, דבר המוסיף הומור ואנושיות, למרות הזוועה שסביבו.

רומן האהבה הזה, למרות השנים הרבות שהוא נמשך, הוא כאמור רומן שעוסק בחייהם הנפרדים של ליאון ולואיז וכיצד הם מצטלבים שוב ושוב לאורך השנים. זה אינו רומן של אהבה גדולה כמו זו שמתוארת בד"ר ז'יוואגו, הפצוע האנגלי וכד'. אך עדיין, זו אהבה גדולה, בלתי אפשרית.

הכתיבה מדהימה, זורמת ומושכת , ולמרות המצבים המתוארים,הלא כל כך פשוטים, מבצבץ בהם הומור קליל . הדמויות ברורות,  והסיפור מתואר על ידי אחיינו של ליאון, מתוך נקודת מבט רגישה, הנותנת לו תחושה שכאילו מדובר בסאגה משפחתית. ובהיותו שכזה, מלא קסם, עדין ומרגש  ועם ניחוח צרפתי, הצליח להשאיר אותי מרותקת אליו עד לדף האחרון.

וכשסיימתי לקרוא....חזרתי וקראתי שוב את הפרק הראשון. הייתי חייבת!

מומלץ מאד!

פטיט אנגלז- קתרין סנדרסון

פטיט אנגלז - קתרין סנדרסון

תירגום: איטה ישראלי

הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2009, 320 עמ'

חלום הילדות של קתרין האנגלייה היה לעקור לצרפת ולהכות בה שורש. חייה האפרוריים באנגליה משעממים ולעומתם נראים החיים בצרפת מענינים וססגוניים. היא עושה הכל, כדי להכין את עצמה לחיים בצרפת.  

כשבגרה ,עברה. היא מוצאת את עצמה חיה בפריס עם חבריה האנגלים ולא את החיים הצרפתיים האמיתיים עם חברים צרפתיים. כל זאת עד היום שהיא פוגשת בחור צרפתי צעיר דרך מודעה שכתבה שותפתה לדירה, והוא הופך לבן זוגה ואבי בתה. היא קוראת לו מר פרוג, ולבת ראשנית. (השמות הנ"ל כדי לשמור על אנונימיותם).

עם הזמן החיים נכנסים לשגרה, הזוגיות בשפל, אהבתה לבן זוגה דועכת , הטיפול בילדה,  הנסיעות המתישות יום יום  במטרו  , עבודתה המשעממת כמזכירה במשרד רואי חשבון, והתקווה שהחיים שחייתה באנגליה יתאדו והיא תחל לחיות את החיים הצרפתיים שכל כך יחלה להם שוחקים אותה פיסית ונפשית ושלוותה נעכרת , ומתעוררת בה התשוקה לברוח. היא קוראת מאמר על כתיבת יומן און-ליין,  וביום חלש בעבודה נולד הבלוג בשם  "פטיט אנגלז" (" זהו כינוי טעון במשמעות: נימה של חיבה מרמזת שהאַנְגְלֵז הנדונה היא לא רק אנגלייה, אלא חמודה ואנגלייה גם יחד")

 מה שמתחיל כהסחת דעת קלה, מקום להרהר בו על האתגרים של חייה, הופך למשהו אחר ומשתלט על חייה.  הבלוג, משכיח ממנה את הזוגיות האפרורית, את האמהות המתישה, את המשרה המשעממת, את חלום פריז המנופץ. דרך הבלוג מתעוררת נשיותה מחדש לצד יצר ההרפתקנות שבה, והיא כותבת וחושפת את כל מחשבותיה, מעשיה ורגשותיה: את החוויות העצובות של חייה בצד שמחות קטנות. קתרין מכירה את ג'יימס, אנגלי גרוש +2, אחד המגיבים על הפוסטים שלה, שמבקש להכיר את הבחורה שמאחורי הבלוג. לאחר מפגש פנים אל פנים מתחיל ביניהם קשר הדוק. בתחילה מנסה קתרין, להלחם בקשר החדש ומתארת בבלוג את ההתלבטויות שלה בכל מה שקשור לפרק ב' בחיים (הילדים שלו,הילדה שלי, פרידה מהאב ,עניני משמורת, וכו') וזוכה לתגובות ועצות מקרב עוקבי הבלוג הרבים, אנשים זרים שנראה שאיכפת להם ממנה, אך עד מהרה היא מתמסרת לרומן וג'יימס אפילו בורא לה חלום חדש: לעזוב את פריז ולהתחיל בחיים חדשים.

"אולם בין חלום שחולמים לבין חלום שמגשימים קיים פער, ממש כמו הפער הקיים בין חיים שכותבים אותם לבין חיים שחיים אותם. המסע הסופר-מודרני הזה, המתנהל במרחבים הווירטואלים של העולם הטכנולוגי  וברחובות השוקקים של פריז,  מציג את החלום במוגבלותו, ו את המציאות כגדולה מהחיים" (כריכה אחורית)

חשוב לציין שהבלוג נכתב בשנים 2004- 2009 ,לפני שהמדיה החברתית השתלטה על חיינו במלוא כוחה ועוצמתה, כפי שהיא כיום, כשכל המידע חשוף לעיני הקהל הרחב, ולכן יש בו משום פריצת דרך, וכבר באותן שנים, אנחנו יכולים לראות עד כמה כתיבת בלוג כזה הופך להיות ענין תובעני. הצורך לתחזק אותו כאילו הוא מדיה בידורית, גוזל ממנה אנרגיה רבה.  הוא מעסיק אותה ללא הפסקה וההתלבטות בין מה לחשוף ומה לגלות מתישים אותה ואפילו גורמים לאובדן מקום עבודתה.

קראתי את הספר וחפשתי משהו להיאחז בו. מעבר לעובדה שקיוויתי שהספר יספק התבוננויות מעניינות על חיי נשים אנגליות בפריס, קבלתי למעשה יומן זכרונות של קתרין סנדרסון שמבוסס על הבלוג שלה באותו השם. 

ולמרות הקשיים העוברים על קתרין, הרגשתי מאותגרת להתחבר אליה.

לעומת זאת אהבתי את היושרה שלה ,את האומץ לכתוב את הסיפור הזה , לספר את האמת וכל האמת. היא מתארת את רגשותיה ומחשבותיה ללא מסיכות, גם כשהן מציגות אותה באור שלילי, וזה מה שנותן אמינות לסיפור. מעבר לזה היא הייתה מאד אנוכית ושקועה בעצמה, וכל מה שעשתה הוא לדבר על עצמה בלי הפסקה.

העטיפה היפה המתארת פנס רחוב בפינת רחוב עם אבני הרחוב האופיניות לצרפת, והשם המושך עם ניחוח של ... היא למעשה אשליה כוזבת.  הציפיה של הקורא היא למשהו צרפתי,קליל וכייפי, או-לה-לה- פריס , אך למעשה מה שקתרין עושה אינו מעשה קליל כלל וכלל. רוב הזמן קתרין עצובה ומתארת חיים די עצובים. חשבתי שלפחות יהיה סוף טוב אבל...לא כך הוא. הספר לא מפסיק לשדר עצב רב, מצבי רוח לצד דיון בנושאים לא קלילים כמו נטישת בתך. ההיבט המעניין ביותר בספר הוא כיצד אישיותה הבלוגרית השפיעה על חייה האישיים.

בנוסף, הפונט הקטן שהספר הודפס בו, נותן תחושה של עומס ,שאין מרחב נשימה, הכל צפוף ודחוס והשימוש המרובה במונחים צרפתיים ,שמות צרפתיים,כינויים וכד' מוסיף כובד נוסף שעייף אותי ואת העיניים שלי מאד.

פטיט אנגלז הוא לא סיפור שמח במיוחד. הוא מסופר בגוף ראשון, הדמויות לא מקבלות נפח רב, יש בו מציצנות לחיים של אחרים, והאמת שלקרוא את הספר הרגיש כמו לצפות בתאונת רכבת שעומדת לקרות. מצד שני, הקריאה אינה דורשת מאמץ מחשבתי מיוחד.

בשנת 2013 , ארבע שנים אחרי שהפסיקה לכתוב, סוגרת קתרין מעגל וכותבת פוסט בבלוג שלה שבו היא מסכמת את האירועים שבאו לאחר שהפסיקה לכתוב. היא מדווחת שבית דין לעבודה קבע שהיא פוטרה מעבודתה שלא כדין ולכן קבלה פיצוי כספי על כך. היא כותבת שאם היתה יכולה להחזיר את הגלגל לאחור לא היתה כותבת על מקום עבודתה גם אם לא היה זיהוי מפורש של המקום. הארוע הזה יצא לתקשורת והיא איבדה את האנונימיות שלה, דבר שהיא מצטערת עליו מאד. אבל מאחר וקבלה פיצויים , פרשה מעבודה משרדית ולקחה את הזמן לכתיבת רומן שנקרא " נשיקה צרפתית". בשנת 2009 כשנולד בנה השני, היא הרגישה לא נוח לחשוף עוד את חייה הפרטיים והפסיקה לכתוב. בדיעבד, מאחר ולא יכלה להסתתר מאחורי שם בדוי, הבלוג הפסיק להיות אטרקטיבי עבורה, ובכלל הנוכחות שלה באינטרנט קטנה מאד. היא השאירה את הבלוג כפי שהוא היה,  גם היום , כדי שלקוראי הספרים שלה תהיה האפשרות לקרוא את המקור.

מי שרוצה לקרוא זכרונות כנים כשברקע פריס, על רחובותיה, שדרותיה, בתי הקפה, המסעדות,  הבתים המטופחים, הצרפתים האופנתיים, הריחות והרעש היומיומי - זה הספר בשבילו.

סודה של אלמנת הספירים – דיינה ג'פריס

סודה של אלמנת הספירים – דיינה ג'פריס

תרגום: יסמין קלין

ידיעות ספרים ,  מרץ  2019   368 עמ' מודפסים

העלילה מתרכזת בלואיזה ריב, בתו של סוחר אבני חן בריטי מצליח. בשנת 1935 היא נשואה יותר מעשור לאליוט, איש עסקים נמרץ ,מקסים ומכור לריגושים, הם זוג מושלם. נדמה שיש להם הכול, חוץ מהדבר שהם רוצים יותר מכול: ילד.

בזמן שלואיזה עוברת הפלות מכאיבות בזו אחר זו ולידה שקטה, אליוט הופך להיות מרוחק, ומתחיל להיעדר מהבית יותר ויותר ומעביר את מרבית זמנו במטע הקינמון הסמוך לאחוזתם. לואיזה מאפשרת את התנהלותו ע"י כך שאינה מעירה הערות לגבי התנהגותו, ובנוסף ממשיכה להזרים ולספק לו כספים, ולממש את חלומותיו העסקיים הלא כל כך ברורים.... כשאליוט מת האופן בלתי צפוי, מתגלים חייו הסודיים, ואיתם חובות הימורים ועסקאות מפוקפקות , ובנוסף הסוד הנורא מכל ,עבורה. לואיזה מנסה להתמודד עם הגילויים החדשים ששופכים אור על חיי הנישואין שלה, על המצב הפיננסי בו היא שרויה. דמויות מפוקפקות צצות ועולות, ארועים יוצאי דופן מתרחשים, ומעל לכל מרחפים יחסיה החדשים של לואיזה עם ליאו, בעליו של מטע הקינמון.

כשדיינה ג'פריס כותבת על ציילון זה הדבר היחידי הטוב ביותר שמתואר בספר הזה.

שנת 1935 בציילון (סרי לנקה היום), החי והצומח, מזג האויר, המזון ,הים, החוף, הפריחה, הצפורים, הבדלי המעמדות בין אדונים ומשרתים, מתוארים  כרקע אקזוטי לספר.

לעומת זאת, בכל הנוגע לדמויות ולעלילה, הספר לוקה בחסר.

מאחר ולא קראתי אף אחד מספריה הקודמים אינני יכולה להגיד שהוא טוב יותר או פחות בהשוואה אליהם. ההתרשמות שלי היא על פי הקריאה בספר הזה בלבד. וכך , לדעתי , הדמויות המתוארות כאן לא מפותחות,  אין בהן עומק, לואיזה כדמות ראשית, לא דברה אלי, ולא עוררה את רחשי לבי במצוקותיה, היא היתה דמות שטוחה, לא היתה בה מספיק חיות, או אופי, או כוח להניע את העלילה בצורה מענינת. היא היתה מהודרת אך לא מדהימה.

אין שום דיאלוג משמעותי, הרבה מהדיאלוגים כתובים בצורה מגושמת, אפילו מביכה. גם כאשר יש שיחה שאמורה להיות משמעותית, כל מה שנאמר נשמע כמו משהו נדוש ושחוק או קשקוש תפל ומשעמם.  אפילו המתח לא מותח.

חלק גדול מהעלילה היה צפוי, די בנאלי, כולל החמות הביצ'ית אשר כמה מפתיע, הופכת את עורה בסופו של דבר כשהיא מבינה איפה טעתה.

לואיזה, שכל הזמן רצית להרגיש רע על חייה המשעממים, או אליוט בעלה הנוראי, נצלן חסר חוט שידרה לא הצליחו לגרום לי לאהוב אותם או לדאוג לגורלם משום שהם הצטיירו בעיני כבובות נייר.

לספר הזה היה יכול להיות פוטנציאל גדול אבל בסיכומו של דבר הוא היה שטחי לחלוטין, והרגיש לי כמו טיוטה לספר. הדרמה , המתח וההתרגשות נכתבו באופן כזה שלא הצליחו למשוך את תשומת לבי. מצאתי את עצמי מגחכת לא אחת  תוך כדי קריאה ומודה שלא הרגשתי שמץ הזדהות עם אף אחת מהדמויות.

כל מה שקורה בספר הזה ברור ומובן מראש ונטול הפתעות.  נוף יפה, קצת למדתי על מטעי קינמון , על קולומבו וגול, עיר חוף יפה בציילון אבל כולם מתנהלים כפי שמצופה מהם, הכתיבה רדודה ושטחית הדמויות חלשות, והעלילה גם, אפילו משעממת. לא אחת רציתי לוותר על הקריאה אבל חשבתי אולי ההמשך יביא איזו הפתעה נפלאה. אז זהו, שלא!

יותר מזה, שם הספר, הבטיח שנקרא על אלמנת ספירים, ולכן חשבתי  שעסקי אבני החן והספירים של לואיזה ואביה, ואליוט בעלה שעבד בעסק, יהיו במוקד העלילה, אך האמת שהם תוארו בצורה שטחית ולא הפכו למוקד. נהפוך הוא, עסקי הקינמון הם שבלטו.

הסוף היה כצפוי, "לאבי דאבי", כמו בונבוניירה קשורה עם סרט נחמד ..

.

סה"כ מתאים למי שמחפש ספר טיסה או ספר לשפת הים ,משהו קליל שלא ישאר מעבר לעמוד האחרון.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים - מרי אן שייפר ואנני בארוז

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים- מרי אן שייפר ואנני בארוז

מאנגלית: יעל אכמון

הוצאת כנרת זמורה-דביר,2009

קראתי את הספר לפני שנים. אהבתי אותו אז, ומאז הרבה ממנו נשכח.

בשנת 2018 הפכו אותו לסרט. סרט מדהים. השחקנים מצוינים, העלילה מענינת, האווירה  והנופים נפלאים ובכלל מאד הקפידו על נאמנות למקור.

נזכרתי למה כל כך אהבתי את הספר, וכמובן שחזרתי לקרוא אותו מחדש.

“מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים”, ספרה הראשון של שייפר, נולד שנים רבות לאחר ביקורה באי הקטן והלא מוכר.  שייפר, שכל חייה חלמה להוציא לאור ספר, לא זכתה לסיים את כתיבתו עקב מחלת הסרטן שממנה נפטרה בתחילת 2008. את הכתיבה השלימה אחייניתה, הסופרת אנני בארוז.

הספר כתוב כאסופת מכתבים בין ג’ולייט אשטון, סופרת מתחילה המתגוררת בלונדון, לבין העורך שלה, חבריה ומכריה, ומתרחש ב-1946,  על רקע סיום מלחמת העולם השנייה. ג’ולייט , בת 32, מלונדון, מעדכנת את המוציא לאור ואת חברתה סופי, בשלשה דברים:

1. היא לא רוצה עוד להיחשב כעיתונאית הומוריסטית למרות הטור המצליח שכתבה בימי המלחמה .

2. הספר הרציני שהיא כותבת אינו מתקדם כלל.

3. לא סובלת שום גבר שהיא פוגשת.

היא מחפשת נושא לספר חדש. די בהפתעה היא מקבלת מכתב בתיבת הדואר שלה, שמוביל אותה בהמשך, הן אל נושא חדש לכתיבת ספר והן לאהבה.

המכתב הוא מאדמס דאוסיי, תושב האי גרנזי, שנתקל בשמה ובכתובתה על ספר ישן מאת המשורר והמסאי צ’ארלס לאמב. אדמס מבקש את עזרתה באיתור חנויות ספרים בלונדון כדי לרכוש ספרים נוספים. ג’ולייט נענית בשמחה, ומתחילה התכתבות ביניהם ההנמשכת  תשעה חודשים. במהלך ההתכתבות מצטרפים גם  חבריו של אדמס,חברי מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים. המועדון הספרותי , הוא למעשה סיפור כיסוי שהומצא ברגע לאחר שכמה מתושבי האי נתפסו בידי הגרמנים משוטטים בשעת לילה מאוחרת, עבירה שדינה מאסר. מכיוון שהגרמנים הודיעו כי בכוונתם לבוא לפגישות, לא נותרה ברירה אלא לקיים אותן, ובגלל המחסור במזון, הכיבוד האפשרי היחיד הוא פאי מאולתר מקליפות תפודים .

בסופו של דבר ג’ולייט מחליטה שהיא רוצה לנסוע לאי גרנזי לפגוש את חברי הקבוצה באופן אישי . היא פוגשת מבחר מענג של אנשים. אמיתיים ,חמים, שמתמודדים עם סיפורי אימה קורעי לב וסיפורים על אומץ רב.

באמצעות המכתבים של ג’ולייט מקבלים הצצה מסקרנת לחיים באותן שנים, בלונדון. ומצד שני, לתחושות ולרגשות שעוברים על האנשים שהיו לכודים על האי הכבוש במשך כל תקופת המלחמה. הקשיים, הידידות והגבורה היומיומית שלהם, הסבל שעבר עליהם, הרעב והמחסור, הפרידה מהילדים שהועברו לבריטניה והסיפורים על מחנות הכפייה. הכל קם לתחיה.

אהבתי את הדרך שבה מסופרת העלילה, את אופיו המכתבי של הרומן , את החשיפה האיטית של סודות,  את חיי היום יום באי, את סיפורי החיים, אך בעיקר חשתי התפעמות מעוצמתה וחשיבותה של אהבת הספרות והשפעתה על האנשים גם בתקופה כל כך קשה! מעין נצחון הרוח על הגשמי.

ספר מרתק.כתוב בצורה נפלאה. מסוג הספרים שאינך רוצה שיגמר!

מומלץ ! מומלץ! מומלץ!

טיול עם זנבלול - חגי ברקת

טיול עם זנבלול- חגי ברקת

איורים: גל ויצמן.

הוצא' "דני ספרים", 2019

ספר קשיח

גלי יושבת בחדרה ומשחקת עם בובות הפרווה שלה. אימא פותחת את הדלת לחדרה של גלי ומציעה לגלי לנעול נעליים ולבוא לטייל בחוץ:

" גַּלִּי, מַמָּשׁ יָפֶה בַּחוּץ.

רוֹצָה לְנָעוּל נַעֲלַיִם וְלָצֵאת לְטִיּוּל קָטָן?

בַּדֶּרֶךְ אוּלַי נִפְגֹּשׁ כָּל מִינֵי חֲבֵרִים.

בְּסֵדֶר, אִמָּא, אֲנִי כְּבָר בָּאָה! "

בדף הבא מספרת לנו גלי על הטיול שלה ועל חבר חדש שפגשה בדרך:

"יָצָאתִי לְטִיּוּל, מָצָאתִי לִי זְנַבְלוּל.

זְנַבְלוּל? זְנַבְלוּל.

הוּא גָּר מַמָּשׁ מִמּוּל.

אָז יֵשׁ לִי פֶּה זְנַבְלוּל שֶׁגָּר מַמָּשׁ מִמּוּל."

בכל עמוד גלי פוגשת בחבר חדש שמצטרף לחברים שפגשה לפניו וממציאה לו שם מיוחד.

וכך היא פוגשת ב-:

זחלילית= זחל עם גחלילית

שפרנס= שפן עם עמוד פנס

וגם פזרוש,קרנלה וארנביל.

בכל פגישה עם יצור חדש גלי מזכירה את החברים הקודמים וחוזרת על השמות ועל המאפיינים של כל אחד מהם מספר פעמים:

" אָז יֵשׁ לִי פֶּה פַּזְרוֹש עִם גֶּרֶב עַל הָרֹאשׁ,

וְיֵשׁ לִי זַחְלִילִית זוֹלֶלֶת אֶשְׁכּוֹלִית,

וְיֵשׁ לִי גַּם זְנַבְלוּל שֶׁגָּר מַמָּשׁ מִמּוּל."

אך מה קורה פה?

מסתבר שהטיול שגלי מספרת עליו הוא בכלל לא הטיול שאמא הציעה לגלי לצאת, אלא טיול עם חברים דמיוניים, שמתרחש בדמיון שלה...

“טיול עם זנבלול” הוא ספר מהנה לפעוטות . יש בו מידה של הומור, שעשועי דמיון וחידושי לשון, שבאים לביטוי בבחירת השמות לחיות ולחפצים המוכרים. הוא משלב טקסטים עם חריזה טובה וחזרה על מילים. גם אם לא כל המילים מובנות לפעוטות, הרי שהחזרה שוב ושוב על המילים והשמות בכל עמוד , מחדדת את הזיכרון ומאפשרת לתרגל את השמות, כך שיהפכו לקליטים וקלים לאמירה.

האיורים הצבעוניים שמלווים את הטקסט שמים דגש על החידושים המילוליים, המצחיקים והשנונים של גלי ומשלימים אותו, ועוזרים להבין במי ובמה מדובר, כך שהסיפור כולו מעודד  לזרום עם הדמיון.

בלי איה, גאיה, חיה, שמעיה או פפיה - עוז בן־יצחק

בלי איה, גאיה, חיה, שמעיה או פפיה - עוז בן־יצחק

אייר: אביאל בסיל

הוצאת עם עובד.2019

מי מאתנו ההורים לא נתקל בתופעה הזו שהילדה רוצה לבחור בבקר את הבגדים בעצמה ולא את מה שהכנו עבורה, ומתחיל ויכוח וצעקות ובכי,או מתעקשת על צמות כשאת רוצה לעשות לה קוקיות,כי יש לה שיער חלק והצמות ישר מתפרקות, או לא מוכנה ללבוש שום בגד שאינו בצבע האהוב עליה ודווקא ביום צילומים בגן רוצה ללבוש את הבגד ההוא שבכביסה ומיד הדמעות נכנסות לפעולה ואמא עוד רגע מאבדת שליטה.

גם יהלי הילדה שבספר, היא ילדה שעומדת לעתים קרובות על דעותיה – היא לא מסכימה שיגזרו לה ציפורניים, לא אוהבת להתקלח ולא אוהבת שאומרים לה מה לעשות, והצווחות שלה " אַיָּה, אַיָּה" מגיעות,  תאמינו או לא, ממש עד השמיים.

לילדים בכל גיל יש נטיה לבחון גבולות, הם מתקשים להישמע להוראות, לקבל “לא” או לקבל דברים שאינם מתנהלים כרצונם.  חשוב להראות להם שלא מתרגשים מההתנהגות השלילית, ושלא מפחדים מהם או מתרגשים מהכעס או הצעקות.

לאמא של יהלי משפט קסם שנאמר באופן רגוע ותקיף ואותו היא אומרת בכל פעם שיהלי מתפרצת ומתחילה "לעשות הצגה" .

אמא מיד אומרת :

"בְּלִי אַיָּה, גַּאיָה, חַיָּה, שְּׁמַעְיָה אוֹ פַּפָּיָה" מבהירה אמא,  ויהלי מיד נרגעת ועושה את מה שצריך להיעשות. מסתרקת, נותנת לגזוז צפורניים, שותה את השוקו ועוד ועוד,  ומבינה שהיא גדלה וצריכה לנהוג כמו ילדה בוגרת ולהתגבר כי אוטוטו היא הולכת לכתה א’.

וכשיום אחד שומעים צעקות " אַיָּה, אַיָּה" מהמטבח ומתברר שזו אמא,  יהלי צוחקת ואומרת לאמא:

”אַתְּ רוֹאָה”, צוֹחֶקֶת יָהְלִי,לִצְעֹק ‘אַיָּה, אַיָּה’ זֶה לֹא עִנְיָן שֶׁל גִּיל.” 

ספר חמוד שמתאר בצורה משעשעת התמודדויות יומיומיות של הורים לילדים קטנים, שמסרבים לבצע מטלות ולשתף פעולה עם ההורים בתירוצים מופרכים, אך מצחיקים.

הספר מלווה באיורים יפים של אביאל בסיל הממחישים את הטקסט ואת הרגש ודרכי ההתמודדות עם הקשיים. הוא כתוב במשפטים קצרים, ובמבנה של חזרתיות,  דבר המסייע לילדים הצעירים להפנים, לזכור ולהנות מהנקרא.

מתאים לילדים גילאי  3-5

***

עוז בן־יצחק נולד בשנת 1971. הוא נשוי, אב לשלוש בנות. מתגורר בראשון לציון.

"בלי איה, גאיה, חיה, שמעיה או פפיה" הוא ספרו הראשון.

בעבר עיתונאי ועורך במעריב ובידיעות אחרונות.

אביאל בסיל נולד בשנת 1982, בשנת 2012  זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על־שם בן־יצחק. איוריו מתנוססים על ספרים בארץ ובעולם.