כבו את הירח - קריסטן היגינס

כבו את הירח - קריסטן היגינס

תרגום: שרון פרמינגר

הוצאת כנרת זמורה דביר

ינואר 2023. 416 עמודים

הרומן החדש של קריסטן היגינס "כבו את הירח"  מספר את סיפור אהבתם של ג'וש ולורן. סיפור מרגש ובו בזמן קורע לב על אובדן, אבל, ריפוי ואהבה.

לג'וש וללורן יש קשר אהבה עמוק. הם צעירים, יפים ומוכשרים. לורן מעצבת חלל וג'וש שנמצא על הרצף האוטיסטי הוא ממציא פטנטים מוכשר ביותר וברזומה שלו תארים אקדמיים.

השניים נשואים באושר כ 3 שנים, ועסוקים בתכנון עתידם עד לאותו יום גורלי בו  לורן מאובחנת כחולה במחלת ריאות סופנית. האבחנה שלה מאלצת את ג'וש להשלים עם העובדה שהוא לא יכול להציל את לורן, אפילו הגאונות הטכנית והכסף שלו לא עוזרים. 

נשואה לאהבת חייה, לורן נחושה להפיק את המרב משנותיה האחרונות. וכשהמצב מחמיר ג'וש מטפל בה באהבה ובמסירות רבה.  כשהיא הולכת לעולמה, עולמו מתמוטט והוא מאבד את דרכו. היא הייתה העולם שלו, החברה הכי טובה שלו, המורה שלו. הוא חסר אונים לחלוטין, ובהיותו על הרצף הוא מאותגר חברתית, שוכח לאכול, מסתגר ואינו יוצא מהבית ומתאבל על לורן אבל עמוק.

לורן שידעה עד כמה יהיה לג'וש קשה להתנהל ללא נוכחותה, כותבת לו 12 מכתבים אותם השאירה בידי חברתה הטובה. המכתבים אמורים לעזור לו להתמודד עם תהליך האבל, והוא יקבל מכתב אחד בחודש במהלך השנה הראשונה שלאחר מותה. במכתבים היא מאתגרת את ג'וש להתגבר על הכאב שהוא חווה ולהתחיל בתהליך הריפוי. בכל מכתב ניתנת לו משימה אותה עליו לבצע. המשימות לא קלות לו, ובמסע שהוא עובר הוא חווה התקפי זעם, עצב בלתי פוסק ורגעים של בידוד מוחלט. אבל לורן ידעה למה הוא יזדקק, והמשימות שהיא שלחה אותו לבצע, העלו בסופו של דבר את חייו על מסלול אחר, הביאו לו את החבר הכי טוב, הביאו לו תחביב חדש, הם עזרו לו לכבוש את הפחדים שלו, והם עזרו לו למצוא שוב אהבה. גם משפחתה וחבריה תומכים בו בדרכים שמעולם לא ציפה להם ומסייעים לו להתמודד, ולאט לאט הוא מתגבר על האבל, העצב והכאב, נפתח לעולם  ומתחיל לחיות את חייו שוב.

העלילה מסופרת משתי נקודות מבט.

אחת של ג'וש, באמצעותו הקורא חווה את האובדן לאחר מותה של לורן ואת המסע שהוא עובר במהלך שנים עשר החודשים שלאחר מותה, והשניה דרך עיניה של לורן עצמה, שעוברת תהליך אבל משל עצמה כשהיא מתמודדת  עם העובדה שהיא גוססת. לורן כותבת מכתבים אל אביה שנפטר ובאמצעותם אנו לומדים על הקשר ביניהם, מכתבים בהם היא משתפת אותו על כל מה שקורה בחייה בעבר, לפני ואחרי מותו. היא מדברת איתו על הפחדים שלה, על כמה שהיא עצובה שהיא תעזוב את ג'וש לבד ושלא נולדו להם ילדים. היא גם מעבירה את תקוותה שהיא תתאחד איתו בחיים שלאחר המוות.

לורן היא נשמה נפלאה וקל להבין מדוע ג'וש אהב אותה כל כך ונותר הרוס לאחר מותה. אהבתי את ההצצות אל חייהם המשותפים שסיפקו הפלאשבקים, ובמיוחד אהבתי את המכתבים של לורן לג'וש, שלמעשה היו די מצחיקים לפעמים, בהם הוא קבל הוראות מפורשות שהיא ציפתה ממנו לבצע, החל מדברים פשוטים כמו ללכת לחנות מכולת ועד למשימות מאתגרות יותר כמו להזמין אישה לדייט, ומכיוון שג'וש כל כך אהב אותה,היה ברור  שהוא ימלא כל חודש את בקשותיה.

הרבה סופרים השתמשו כבר בקו העלילה הזה, המספר על גבר/אשה שמגלים שיש לו/לה מחלה סופנית והיא/הוא מחליטים להשאיר ליקיריו מכתבים כדי לעזור להם להמשיך בחייהם, ולהתמודד עם האבל והעצב. הזכור מכולם הוא "נ.ב. אני אוהב אותך" מאת ססיליה אהרן, וגם קצת את "מכתבי האהבה של מונמארטר" מאת ניקולא בארו,  שליוו את מחשבותי במהלך הקריאה.

יחד עם זאת קריסטן היגינס עשתה עבודה טובה בלכידת שלבי האבל  אך שזרה בתוכם אופטימיות והומור  כדי למנוע מהסיפור להיות יותר מידי עצוב.

האם אתם אוהבים ספרים עצובים?

האם אתם אוהבים  לקרוא רומן מכתבים?

אם כן, הספר הזה בשבילכם.

רכבת החלומות – שרי דסקי רינקר

 רכבת החלומות – שרי דסקי רינקר

איורים טום ליכטנהלד

תרגום: יהודה אטלס

הוצאת אגם

2023.  32 עמודים

שרי דוסקי רינקר והמאייר טום ליכטנהלד, יצרו סיפור קליל על חלומו של ילד, חלום שמפיח חייים  ברכבת הצעצוע שלו.

זהו סיפור על רכבת עם צוות מאוד יוצא דופן:  דובים, פילים, קופים, קנגורו וחיות אחרות.

כשהרכבת נכנסת לתחנה, "אנשי הצוות" מעמיסים עליה כל מיני דברים בעיקר צעצועים שילדים אוהבים לשחק איתם.

 

"חֲבוּרַת עוֹבְדִים נִלְהֶבֶת

מִתְיַצֶּבֶת פֹּה כְּצֶוֶת,

מוּכָנָה לְכָל פְּקוּדָה-

כָּל חַיָּה וְתַפְקִידָהּ."

 

הקופים מעמיסים סולמות עליהם הם עושים תרגילי אקרובטיקה, הגמל מעמיס מטען חורג על גבו, הג'ירף ממלא קרון בכדורים ואת אלה שנופלים מחוצה לו הארנבים אוספים, הפילים שופכים צבעים צבעוניים לתוך קרונות-חביות מיוחדות, הדינוזאור עומדים על  קרון פתוח לועס עלים מעץ, דובי קוטב ופינגווין מעמיסים גלידה לקרונות הקפאה ובסוף ההעמסה נהנים ממנת גלידה קרה, וכשהכל סוף סוף במקום והרכבת יוצאת לדרך כולם מתארגנים לשנת הלילה, והחיות ישנות במיטות הנוחות שלהן, בעוד רכבת השינה ממשיכה בנסיעה ואולי תפגיש אותם  עם חלומות על הרפתקאות חדשות.

 

"שׁוּב רַכֶּבֶת אֲרֻכָּה,

מִזְדַּחֶלֶת לְדַרְכָּהּ,

מִתְנַשֶּׁפֶת, מְשַׁקְשֶׁקֶת,

מִתְקַטֶּנֶת, מִתְרַחֶקֶת."

 

זהו קרקס חזותי של פעילות בעולם הדמיון של הילדים שבו הם רואים איך כל הדברים האהובים עליהם מועמסים על רכבת החלומות בזה אחר זה. לרגע נדמה שכל העבודה הקשה שהחיות עושות היא אמיתית עד שמבינים שילד קטן ישן במיטתו וחולם על רכבת הצעצוע שלו שמונחת למרגלות מיטתו.

 

האיורים גדולים בהשוואה לגודל וכמות הטקסט. הם עשירים בפרטים אך שקטים ומרגיעים, ומאחר והכל מתרחש בלילה, הגוונים הכהים יוצרים אווירה המתאימה לרגעים של לפני השינה.

למרות הצבעוניות המינורית הם מצליחים להציג את הכיף כאשר כולם לוקחים חלק בהעמסת הקרונות. התחושה היא של איורים מגורענים, והשילוב שלהם עם סופי המשפטים המחורזים מעוררים את דמיונם של הילדים.

 

 

לילדים בגיך הרך, גילאי 3-5 שאוהבים רכבות ולכל מי שאוהב להקריא להם.

הבלרינות – רייצ'ל קפלקה-דייל

הבלרינות – רייצ'ל קפלקה-דייל

תרגום: יסמין קלין

הוצאת תכלת

נובמבר 2022 . 368 עמודים

הרומן של רחל קפלקה-דייל מאפשר לקורא לשקוע בעולם הבלט, ולראות את מה שמסתתר בעולם הזה, מעבר לשלמות המבריקה והיופי שרואים על הבמה.

העלילה סובבת סביב מערכות היחסים והחברות המסובכת בין שלוש בלרינות, דלפין ומרגו, ולינדזי שמצטרפת אליהן מספר שנים אחר כך, שחברותן מתחילה בבית הספר לבלט של האופרה של פריז.

 

דלפין, שומרת סוד, עוזבת את תפקיד הסולנית שלה בבלט האופרה היוקרתי והאקסקלוסיבי של פריז ונוסעת בעקבות כוריאוגרף לסנט פטרסבורג. לאחר כשלוש עשרה שנים, בגיל 36 ,היא חוזרת לבלט האופרה בפריז, הפעם ככוריאוגרפית. היא נחושה לפצות את חברותיה ואת עצמה על הזמן האבוד ועל החטא שהוביל לעזיבתה, אבל האיחוד של שלוש החברות שונה משציפתה לו. כעת, בסוף שנות השלושים לחייהן, היא מגלה שהזמן לא עמד מלכת והרבה השתנה.

חברותיה, מרגו ולינדזי עומדות בפני שנות הדמדומים של הקריירה שלהן, ומתמודדות עם האמת הקשה של המקצוע התחרותי הזה, שבו הסיכוי להפוך לפרימה בלרינה קלוש ביותר.

הרומן מתרחש בין שנות העשרה של הבנות להווה, ויש בו תחושה קלה של "ברבור שחור" עם התחרות והדינמיקה של עולם הריקוד. העלילה מתקדמת  לסירוגין בין העבר להווה, ומתחילה מהמקום שבו הבנות הפכו חברות לראשונה בצעירותן כתלמידות בבית הספר הפריזאי לבלט, חברות שנמשכת שנים ארוכות אך במהלכה היא עוברת עליות ומורדות.

המחברת ממחישה את הידע הנחקר שלה בבלט עם הפרטים המורכבים והתיאורים העשירים של מה שנדרש כדי להיות רקדנית בלט באמצעות הדמויות שלה. המחויבות, האובססיה, יריבות תחרותית, האתגרים, הלחצים והקורבנות הנדרשים כדי להצליח. ישנן בעיות גוף שצצות, כמו יופי שקמל, והצורך לסבול נזקים מחרידים לכפות הרגליים, בעיות משקל ורזון. יש התבוננות מעמיקה בניתוח ההרס והנזק שנשים עוברות במסע שלהן להיות רקדניות. הפצעים הנוראיים מתחת ליופי. על איך ההזדקנות משפיעה על הנשים בתחום הזה, התסכול של כישלון הגוף, השיפוט האינטנסיבי והפיטורים שהן חוות לטובת רקדניות צעירות יותר, הזעם והחרטה על כך שכמעט הצליחו, ההתמסרות למשמעת אכזרית הנוגדת את התהליכים הביולוגיים הבסיסיים ביותר.

העלילה מסופרת מנקודת המבט של דלפין, מתקדמת באיטיות וחושפת לאט את סודותיה ואת המסקנות המפתיעות, ומדגיש כיצד העבר יכול לרדוף את ההווה.

 

האם באמת דלפין מרגו ולינדזי יכולות להיות חברות אמת באווירה התחרותית הזו?

אילו קורבנות הן תיאלצנה להקריב כדי להתקדם?

איך הבלרינות מאזנות את הרצון למשפחה כשקשה לקחת הפסקה מהריקוד בתקופת ההריון?

 

התרשמתי מההיבטים המרתקים ברומן שמתארים תמונה אותנטית של המציאות, של מה זה להיות בלרינה על כל המשתמע מכך, כולל העובדה, שמרבית הזמן הן מוקפות בשנאת נשים, שיש להן מעט כוח בעולם שנשלט על ידי גברים חזקים במועצות המנהלים, ככוריאוגרפים ומנהלים אמנותיים ואלה אוהבים לשמור על הדברים כפי שהם באופן מסורתי.

דלפין היתה דמות מאוד מעניינת ומורכבת. הקורא עוקב אחריה לאורך צירי זמן שונים. משנות העשרה שלה כרקדנית שהמיניות שלה מתעוררת ומודחקת  בגלל הבלט,  ועד לשנות הבגרות שלה ככוריאוגרפית, המפגישה את חבריה הוותיקים ואוהביה לרקוד בבלט שלה. מאוד הערכתי את האופן שבו הספר הזה השתמש בבלט כמטאפורה לדברים הכואבים שכל הנשים מתמודדות מולן בתחום כשהן מתבגרות, הרצון להיות יפה, פרק הזמן המוגבל בתחום שמוקצב לאישה כדי להצליח או להיות "מוצלחת" בהשוואה לגבר שרוקד בלט, האופי המסובך ולעיתים הרסני של חברות וקנאה נשית.

למרות שנהניתי לקרוא את הרומן המתאר את טבעה של חברות, על הטוב והרע, הסיפור הרגיש כמו חוויה עצובה. יחד עם זאת, זה סיפור מעורר מחשבה שנתן מבט על מאחורי הקלעים של עולם הבלט, ואני חושבת, שהקוראים יעריכו את ההזדמנות להבין את הבלט והבלרינות ביתר פירוט ועומק.

 

מומלץ

לשחות את הים – מיה הוד רן

 

לשחות את הים – מיה הוד רן

הוצאת ספרי ארוך

2023.

384 עמ' מודפסים

מאיפה להתחיל?

אפשר לומר שבשבועות האחרונים הייתי בסוג של משבר קריאה. אף אחד מהספרים שקראתי לא העיף אותי או גרם לי לרצות להשקיע בו זמן קריאה.  

עד הספר הזה.

העלילה מספרת על  אלה פלורנטין, אשת קריירה מצליחה שמנהלת אולם וגן אירועים מרחק צעדים מחוף הים. בן זוגה התומך והאוהב, עופר, מגיע ממשפחה עתירת נכסים, הוא עו"ד מצליח, ויש להם תאריך לחתונה. אלה שהתמודדה בשנה האחרונה עם מחלת הסרטן, היא צינית, כוחנית, וישירה. היא רוצה להקים עם עופר מיזם תיירות על החוף שרכשו. כל האישורים מטעם הרשויות קיימים, אלא שקהילת פעילים סביבתיים מפרדס חנה, בהנהגתו של איציק,  מתנחלת על החוף ומרימה מאהל מחאה, במטרה לסכל את המהלך.

איציק, האיש והראסטות, הוא טיפוס כריזמטי, לא חף מפגמים, לא יודע  שאלה היא זו שהצילה אותו מטביעה בזמן שהצטלמה לאלבום החתונה שלה.

השכנות בין הקרוואן של אלה ועופר למאהל המתנגדים לפרויקט, מעוררת בשני הצדדים מגוון רגשות ודיאלוגים, קנאה וזעם, אך גם סקרנות ומשיכה. אלה לומדת להכיר את הטיפוסים במאהל, צופה ולעיתים לוקחת חלק בטקסים שהם עורכים, רואה את הגישה  החינוכית ואת החיבור לטבע, את היחסים בין  הורים-ילדים, נמשכת אל איציק והוא אליה, וכל אלה ועוד חושפים בפניה אפשרות לחיים שונים מאלה שהיא מכירה, חיים פשוטים ובעלי משמעות שבהם לא כמות הכסף בחשבון הבנק או ברכוש הם מדד להצלחה, ולא מידת הקשרים שמאפשרים "לצנוח" אל תפקיד כזה או אחר.  

מי ינצח במאבק על פיסת החוף?
מה יעלה בגורל מערכת היחסים של אלה ועופר?
מה הסוד הגדול שמסתירים דיה ואיציק?
ומה תלמד אלה על פורטונה?

כל זאת ועוד הרבה תגלו כשתקראו את הספר.

 

בזמן שקראתי הרגשתי את עצמי שם, עם כל האנשים האלה, בקראוון ובמאהל, הרגשתי את הכאב שלהם, הבנתי את המחאה שלהם, את מערכות היחסים המשפחתיות הפגומות, ואיכשהו למרות הכל, מתחת לכל העלילה הסבוכה הורגשה אהבה.    

הדינמיקה בין הדמויות היתה נהדרת, וכל אחת מהדמויות היתה מאוד אנושית, עם פגמים ותכונות מאפיינות אמיתיות. זה סיפור על אנשים שמתחברים לטבע ופועלים לשמירה עליו, לא בסיסמאות, אלא מאמצים את האמונה שלהם לחיי היומיום יום, סיפור שמראה כיצד מערכות היחסים שלהם מעצבות אותם ומעשיהם משפיעים עליהם ועל הסביבה. לאט לאט לומדים להכיר כל אחת מהדמויות, את רחשי הלב שלה, הספקות וההתלבטויות ומצאתי את עצמי מחוברת אליהם, מנסה להכיל את אלה ועוברת איתה את מסע התובנות שהיא אוספת אל חיקה, כואבת עם אלונה את הדיכאון שלאחר לידה, נפרדת מחיים, ומנסה להבין את איציק ואת עופר, עד כדי כך שבסוף הספר קשה היה להיפרד מהם.

 

הכתיבה קולחת  וישירה, המילים זורמות, מעוררות הזדהות ונכנסות ללב.

העלילה רציפה ומעניינת.(ההוכחה לכך היא שלא יכולתי להפסיק למרקר אין ספור פיסקאות.)

מיה הוד רן כותבת בפשטות וברגישות, וגורמת לשפה פשוטה להישמע נפלאה, ולמרות מספרם הרב של תתי-עלילה, הכל מתחבר. דפים בודדים לתוך הספר, ונשאבתי. היא מספרת את הסיפור, לא מתאפקת, ממלאת בתכנים רגישים, מלאי חמלה אך גם פוגעניים ובעייתיים, עד כדי כך שהסיפור הזה הוא באמת משהו שאפשר לראות בעיניים, ולהרגיש בלב. הוא אותנטי, ישראלי,  ומכיוון שהכל מרגיש כל כך אמיתי, ההשפעה שלו על הקורא  מלאה, וכל אחד עם לב יתאהב בו.

 

סיפור נהדר על אמיתות, נאמנות, יחסי משפחה, מאבק על איכות הסביבה, אהבה והחלמה.

הספר הזה ליווה אותי במחשבות עוד כמה ימים אחרי שסיימתי אותו. אצלי לפחות, זה אחד מהסימנים המובהקים לספר טוב. נהנתי ממנו מאד. מהמסע הפיזי והנפשי, מהיחסים המתפתחים בין האנשים, מהעליות והמורדות ביחסים בין אלה ועופר, בין האחיות אלה ואלונה, מאבא/סבא חיים, ובהחלט מכמה דמויות צבעוניות השוהות במאהל.

 

אני ממליצה.

מועדון שישי בערב – אליסון ריצ'מן, מ"ג' רוז, סופיה לונדברג

מועדון שישי בערב – אליסון ריצ'מן, מ"ג' רוז, סופיה לונדברג

תרגום: ניצה פלד

הוצאת ידיעות ספרים,פן

ספטמבר,2022. 286 עמודים

במהלך נסיעת עבודה לסטוקהולם, נתקל אבּן, אוצר אמנות עכשווית במוזיאון גוגנהיים, בבליית, שמגיעה לסטוקהולם כדי לקדם את סיפרה החדש. בליית היא חוקרת אמנות ואהובתו לשעבר של אבן, שלפני שמונה שנים עזבה אותו ללא הסבר, אחרי שתי שנות זוגיות, והותירה אותו שבור לב. למחרת הוא מוזמן לתערוכה של ציירת שוודית אנונימית ומקווה לפגוש שם שוב את בליית, אך לשווא. 

אבן מגיע למוזיאון באי סקפסהולמן בו מוצגת אמנות של תושבי המקום, ושם, בחדר שמוקדש לאמנית הילמה אף קלינט, אבּן נחשף לציוריה המופשטים. הילמה אף קלינט היתה אמנית יוצאת דופן שהקדימה את זמנה בשנים רבות. כשאבן חוזר לניו יורק הוא מתחיל לחקור אודותיה ומגלה שבתחילת המאה ה-19, כאשר הילמה היתה בשיא חייה, היא הפגישה קבוצה של ציירות וסופרות, ושמעבר לציוריה היא השאירה מעל 100 מחברות הכוללות רישומים וציור בצבעי מים, ותיעוד של מיפגשי הקבוצה.  

"מועדון שישי בערב" הוא רומן היסטורי שמבוסס על חייה ויצירתה של הילמה אף קלינט ואמונתה במיסטיקה ובחיים שלאחר המוות. העלילה עוסקת בין היתר בתורת הנסתר, מתוך אמונתה של הילמה אף קלינט שהרוחות הבלתי צפויות שעולות בסיאנסים עשויות להוות השראה שניתן יהיה לתעל אותן ליצירת אומנות מופשטת.

מאחר והנושא היה כל כך שונה ממה שקרה באמנות באותה התקופה הכל נעשה בסתר והקבוצה לא זכתה להכרה. הילמה הסתירה את יצירותיה, שרפה חלק מיומניה ומחברותיה, חלק מהן הסתירה עם יצירותיה במעין קפסולה למשך 20 שנה מתוך תקווה שאחרי כל כך הרבה שנים העולם כבר יהיה מוכן אליהן.  (במציאות, רק 40 שנה לאחר מותה היא זכתה להכרה מלאה.)

 

בהווה, אבן רוצה להוציא לאור את עבודתה של הילמה, להציג "קבל עם ועדה" את כישרונה ואת סיפורן יוצא הדופן של "החמש". הוא חושף את מועדון שישי בערב ויש לו שאלות. בזמן שהוא מתמודד עם האופן שבו ממומנת אמנות מודרנית, הוא לא בטוח אם עבודתה תוצג לראווה בכלל. הוא קורא את יומניה האישיים, שמהם הוא לומד איך היא הקימה את הקבוצה בשם "החמש", או "מועדון שישי בערב", על המפגשים השבועיים שהן ערכו במטרה להעמיק את עולמן הרוחני והיצירתי וכל זאת על רקע תקופה שבה עולמות כאלה היו חסומים במידה רבה בפני נשים.

בדרך למימוש חזונו, הנשזר בזה של האמנית עצמה, הוא נדרש להתמודד עם אמיתות כואבות בחייו האישיים והוא מנסה לברר מה קרה עם בליית ואם יש עדיין דרך לממש את אהבתם. 

עשרות שנים לאחר מכן, האמנות של הילמה אף קלינט נחשפת לעולם ואוצרת אמנות שותפה, עדן אליוט, נמשכת לבחון אותה לעומק לקראת התערוכה בגוגנהיים.

אבן מתחקה אחר חייה של הילמה, מגלה על הקשר יוצא הדופן בינה ובין אנה, על אומנית אחת מ"החמש" שנעלמה, ובאמצעות חקירת הקשרים הרגשיים בעבר ובהווה, האמנות מתעוררת לחיים ומתקבלת תחושה של סגירת מעגל.

נושאים חשובים כמו משמעות הנשיות, מאבק הנשים לזכות להכרה ולהצלחה בעולם של גברים, והנורמות המגדריות באמנות עולים גם כן.

 

לעלילה שני סיפורים וקווי זמן, שמסופרים לסירוגין.

האחד בימינו שמתמקד בחייו של אבן, והשני בעבר, סיפורה של הילמה אף קלינט שהקדימה את זמנה וחיה בשוודיה, בשנים 1862- 1944.

סיפורה של הילמה קשור לקולקטיב האמנות "דה-פם", שמפגשי הצמיחה הרוחניים שלו השפיעו מאוד על האמנות שלה. העבודות של הילמה לא נוצרו רק על ידה, אלא הקבוצה כולה סייעה ביצירתן.

למרות שהספר התקדם בקצב איטי שכמעט גרם לי לנטוש אותו, היה מעניין לקרוא על הילמה אף קלינט, להיחשף לחלק הרוחני וההיסטורי ביצירתה, אבל החלקים שמתרחשים בהווה, אלה המספרים על אבן ובליית, היו מושכים יותר.

מודה שבמהלך הקריאה חיפשתי בגוגל את האמנות של הילמה, והיא מהממת! (הוספתי קישור לגוגל)

בשנת 2018 הוצגה תערוכה פרי יצירותיה של הילמה אף קלינט במוזיאון גוגנהיים. התערוכה זכתה להצלחה רבה מאד.

מועדון שישי בערב הספר היה אמור להיות עבודה משותפת של מספר סופרים.ות אך הוא לא צלח ונותרו רק שלוש. אליסון ריצ'מן ("גן המכתבים" ו"אהבה אבודה") ומ"ג' רוז, והסופרת השוודית המצליחה סופיה לונדברג.

 

 

מתוך ויקיפדיה/ wikipedia

Hilma af Klint (הגייה בשוודית: [ˈhɪ̂lːma ˈɑːv ˈklɪnːt]  26 באוקטובר 1862 - 21 באוקטובר 1944)  הייתה אמנית פורצת דרך, חלוצת הציור המופשט במאה ה-20 , שלא זכתה להכרה בחייה, נתגלתה מחדש 40 שנה לאחר מותה.  הילמה אף קלינט היתה אמנית ומיסטיקנית שוודית שציוריה נחשבים בין היצירות המופשטות הראשונות שנודעו בתולדות האמנות המערבית.

חלק ניכר מעבודותיה קדם לקומפוזיציות המופשטות הראשונות של קנדינסקי, מלביץ' ומונדריאן.

היא נמשכה למיסטיקה והאמינה בחיים שלאחר המוות, בעיקר לאחר מות אחותה. היא עסקה בסיאנסים מתוך ביטחון בכוחותיה העל-טבעיים. עקב כך הצטרפה לתנועות ספיריטואליסטיות ומיסטיות למיניהן.

בין היתר היא השתייכה לקבוצה שנקראה "החמש", המורכבת ממעגל נשים בהשראת התיאוסופיה, אשר חלקו אמונה בחשיבות הניסיון ליצור קשר עם מה שמכונה "המאסטרים הגבוהים" - לעתים קרובות בדרך של סיאנסים.

ציוריה, שלעתים דומים לתרשימים, היו ייצוג חזותי של רעיונות רוחניים מורכבים.

היא לא נישאה והקדישה את חייה לאמנות ולעניינים שברוח.

 

 

hilma af klint artwork

מתוך התערוכה במוזיאון גוגנהיים

בעוד חמש שנים – רבקה סרל

בעוד חמש שנים – רבקה סרל

תרגום: נעה בן פורת

הוצאת אריה ניר, מודן

ינואר 2023. 317 עמודים

הספר הזה לא מתמקד במערכות יחסים רומנטיות האופיינייות לעלילה רומנטית. זה גם לא סיפור אהבה במובן הקלאסי של המושג, אבל בכל זאת סיפור של אהבה, של חברות נאמנה עם קמצוץ ריאליזם קסום שפוזר מעליו. ספר שיש בו קצת עומק, הרבה עצב, ובכל זאת מסתיים בתקווה.

 

בשנת 2020 , דני היא עורכת דין ניו יורקית, מכורה לעבודה, פרפקציוניסטית בנשמה לא רק בכל מה שנוגע לעבודה אלא גם בכל מה שקשור לחיים הפרטיים שלה. היא בעלת הישגים גבוהים ועורכת דין מצליחה. כל מה שהיא עושה, נעשה נכון ומתוך מטרה. היא אוהבת להיות בשליטה. צעדיה מתוכננים, הכל נרשם, שום פרט לא חומק מתחת לרדאר שלה. היא נמצאת במערכת יחסים ארוכת שנים עם דיוויד, והשניים מתגוררים במרכז מנהטן. דני מתמקדת ומתקדמת במשרד עורכי הדין בו היא עובדת.

בלילה שבו היא מתארסת, היא חולמת בשנתה שהיא מתעוררת חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 2025 , בדירה אחרת, בברוקלין, ולצידה גבר אחר. דני, חולמת על מפגש מיני עם גבר חלומותיה. הוא כל מה שהיא אי פעם רצתה. כשהיא מתעוררת היא מהרהרת במציאות העתידית הזו ואז חוזרת לחיים המתוכננים שלה בשנת 2020.

האם זו תחושה מוקדמת?

פנטזיה על גבר שהיא לא מכירה?

תחילתו של משולש אהבה?

לרוע המזל, הבחור הזה הוא לא הארוס שלה. דני  חוזרת לחייה האמיתיים, אבל החלום ממשיך ללוות אותה במחשבות  שנים. היא מרגישה שזה חלום נבואי. אך מאחר והחלום לא מתאים לתכניות שלה היא מנסה להוביל את חייה כך שבתאריך שהחלום מנבא עליו, היא תהיה נשואה לבן זוגה. אלא שארבע וחצי שנים מאוחר יותר, הגבר מהחלום מופיע באחד הימים כבן זוגה ובהמשך, כארוסה לעתיד של חברתה הטובה, בלה.

דני עומדת פנים אל פנים עם הגבר בחלומה.

 

איך זה אפשרי? 

איך היא תתמודד עם הנוכחות שלו בחייה? 

מחשבות בוראות מציאות?

 

החיים עומדים להשתנות כשבלה חברתה הטובה של דני, אמנית כייפית וחופשיה, ההיפך הגמור מדני, מאובחנת כחולה במחלה סופנית.

סיפור החברות האיתנה בין דני ובלה, הוא  בהחלט "סיפור אהבה" אם כי הוא סיפור אהבה בין החברות הכי טובות. לאורך הסיפור רואים את החברות מתפתחת ומתעצמת, גם אם דני מגוננת על בלה  יתר על המידה, עד לנקודה שבה מתרחש מהפך. לדעתי, הקשר בין השתיים זו  הנקודה החזקה ביותר ברומן הזה.

 

מעבר לכך, אני די מאוכזבת.  

זה לא סיפור על מסע בזמן. זה לא סיפור בדיוני על יקומים מקבילים. זה גם לא סיפור רומנטי.

הביקורות שקראתי על הספר הזה היו כל כך חיוביות. נראה שאני בדעת מיעוט, מכיוון שלא התלהבתי ממנו כמו רוב הקוראים האחרים. זה לא שלא נהניתי לקרוא חלקים מסוימים ממנו אך מבחינתי, ההיבט החזק ביותר בסיפור היה החברות בין דני ובלה. ולכן אין לי מושג מה היתה הפואנטה בחלום הנבואי, כי כל ההיבט של מסע בזמן לא ממש השפיע על הסיפור הכללי. הדמות של דני מעולם לא הרגישה לי אמיתית, היא הייתה חלשה, אנוכית, לא ישרה ברגשותיה, ואפילו בוגדנית. היא לא עברה איזה שינוי משנה חיים. במקום זאת היא מצאה מטפלת, "שפכה" בפניה את סיפורה ומעולם לא הביטה לאחור עד שגרג מופיע כחבר של בלה.

בכל פרק היה שם של מסעדה מפוארת עם התפריטים והמקומות המפוארים. ואני לא אתחיל לספור את מספר הפעמים שמוזכרים המותגים של כל פריט לבוש שהדמויות לבשו. זה היה רדוד בלשון המעטה. כאילו המחברת רצתה להתפאר בכל השמות המגניבים שהיא הכירה.

הכתיבה הייתה בסיסית והתיאורים היו כל כך קליניים, שלאורך כל הסיפור פשוט לא הרגשתי שום חיבור רגשי לאף אחת מהדמויות,  שהיו בעיני חד מימדיות וקלישאתיות, מה שהיה מפתיע בהתחשב בתקציר של הספר הזה כסיפור " סוחף ושובה לב ". דני מנתחת כל דבר ולועסת כל אירוע או מחשבה כמו מסטיק ולמרות שהעלילה הכילה אירועים כואבים, לא הרגשתי כלום כשקראתי אותם,  והיו לי רגשות סותרים לגביהם. אני לא בטוחה אם זה היה בגלל האופן שבו הדמויות נכתבו או שהתיאורים לא היו מספקים, אני רק יודעת שציפיתי להרגיש יותר ממה שהרגשתי בפועל.

 

הדבר היחיד שהיה מפתיע  - היה הטוויסט בסוף.

ספר שממש לא אמליץ עליו לחברותי. 

לשיקולכם.ן