טעמה העצוב של עוגת הלימון – איימי בנדר

טעמה העצוב של עוגת הלימון – איימי בנדר

תרגום: קטיה בנוביץ'

הוצאת אחוזת בית

מרץ, 2011. 296 עמ' מודפסים

איימי בנדר מספרת את סיפורה המרגש של רוז, ילדה שהמתנה הקסומה שלה היא גם קללה.

 

משפחת אדלשטיין נראית "נורמלית" בעיני מי שמתבונן מבחוץ, אך חוסר התיפקוד של כל אחד מבני המשפחה מהווה את תמצית הסיפור של רוז הצעירה, שערב יום הולדתה התשיעי, נוגסת בעוגת הלימון-שוקולד הביתית שאמה הכינה ומגלה שיש לה מתנה מיוחדת במינה. היא מזהה בטעם העוגה את הרגשות האמיתיים של אמה ומבינה שאמה העליזה והמיוחדת לא באמת כזו ורגשותיה האמיתיים מוסווים. מרגע זה ואילך, האוכל הופך לסכנה ולאיום על רוז, והיא לומדת איך לחיות, להבין, ולהתמודד איתו , עם משפחתה וסודותיה.

 

המידע הסמוי, הרגשות המוסתרים שהיא מגלה בכל פעם שהיא אוכלת או טועמת את האוכל שאדם מסוים הכין הופכת להיות קללה. היא יכולה מיד לדעת איך האדם הרגיש כשהוא בישל או הכין אותו,  והאם הוא מורכב ממרכיבים אורגניים או שזה מזון תעשייתי מעובד. היא מזהה תחושות כמו בדידות. יאוש. אושר. עצב. אשמה. שנאה. כעס. מבוכה. כולל מקור המרכיבים מהיכן הגיעו וכד'  כמו כשקרה כאשר טעמה את אומללותה של אמה בפרוסת עוגת הלימון, ומאוחר יותר כשהיא מגלה תוך אכילת בשר צלוי בארוחת הערב על רומן מחוץ לנישואין. היא חשה את הדיכאון של אמה, את הסודות הנואשים של אחיה, את התסכול של העובדת במעדניה, את הכמיהה של השף במסעדה, וכד'. כאשר רוז מתבגרת היא לומדת לרתום את מתנתה ונעשית מודעת לכך שיש סודות שאפילו בלוטות הטעם שלה אינן יכולות להכיל. היא יודעת שהמזון הבטוח היחיד עבורה הוא מזון מעובד המיוצר על ידי מכונות קרות ונטולות רגש שלא יגרום לה לתחושות לא רצויות, וכשהרגשות מכבידים עליה מידי, היא מקלה על עצמה על ידי הפחתה באכילת אוכל ביתי.

 

"טעמה העצוב של עוגת הלימון" עוסק ברגשות ובאוכל. על הקושי העצום לאהוב מישהו באופן מלא כאשר אתה יודע יותר מדי עליו. זהו סיפור על משפחה, על רצון לגרום לדברים לעבוד כשנראה שהם מתפרקים, על לסמוך אחד על השני, על להיות כן כלפי עצמך וכמובן על השלמה עם מי שאתה.

סיפור מעורר מחשבה, קצת מוזר, קצת בדיוני, סוריאליסטי, עצוב.

הניסיון לתאר את הספר הזה אינו משימה קלה. הוא עצוב, אך לא מדכא. הוא  לא מתאים לכל אחד, והאמת שלא הייתי לגמרי בטוחה שהוא בשבילי, אך בפועל נשאבתי לחייה של רוז. הסיפור עוקב אחרי רוז במשך כמה שנים מרכזיות בחייה , כשהיא בת 9, 12, 17 ו -22. כל שנה מאופיינת במהפך גדול, ורוז מנסה בכל כוחה לנווט את דרכה. הוא מסופר על ידי רוז, בגוף ראשון, והרגשתי כאילו רוז יושבת לידי ומספרת לי אותו. לפעמים הזדהיתי איתה, ולפעמים לא, אבל ככל שהמשכתי לקרוא, התחלתי להבין למה היא עשתה (או לא עשתה) את הדברים שעשתה. למרות שמשפחת אדלשטיין מורכבת מאנשים אבודים ופגומים לאט לאט הם נכנסים ללב. העלילה קלה לקריאה, הרבה פרטים נשארים פתוחים אך למדתי מה קרה עם אחיה, ג'וזף, שחלק גדול מהספר עוסק בו וביחסיה הסוערים של רוז איתו. יותר מכל אהבתי את התובנות של רוז ואת הדרך שהיא מצאה כדי לגשר על בדידותה.

 

סיפור מתוק-מריר,  לא כמו עוגת לימון, אלא כמו עוגת לימון שוקולד.