ימים לראות –
שגית אמת
ידיעות ספרים,
2017
עותק דיגיטלי.
אתר E-vrit
השנה היא 2001.
בוקר אחד
מתעוררת סופי למשמע צפצופי רוורס של משאית ממש מתחת לחלון חדר השינה. היא אמנם בת
31 אבל מאז האירוע ההוא, היא חולקת את חייה בדירתה הקטנה של סבתא גניה, בת ה-82 ,
בחולון. סבתה המסורה, ניצולת שואה, אוהבת אותה אהבת נפש וגם קצת מוציאה אותה
מדעתה. הקשר ביניהן חזק מילדות. יש פעמים שהיא מתייחסת אל סופי כאל רואה ופעמים
כאל עיוורת
"את רוצה אולי לראות איתי
טלוויזיה?" שאלה סבתא.
"לא," ענתה סופי והתרוממה לעבר
הכיור, "אין לי כוח."(עמ' 21)
סבתא גניה,היא
אשה פעילה מלאת חיים ותוססת. למרות גילה המתקדם, היא אופטימית ואינה נותנת לתלאות
החיים ולאכזבות שהיו מנת חלקה להשפיע על מצב רוחה. כל כולה טוב לב ונדיבות והיא
סורגת ופורמת את חייה כמו את עבודות היד שלה מבלי להביט לאחור. סגנון הדיבור שלה
מכיל מלוא חופניים חוכמת חיים ותובנות על החיים.
סופי אוהבת את
סבתה. היא כותבת ספר על חייה מלווה בתמונות. היא יודעת לזהות כל תמונה ולספר את
סיפורה. סופי לא נותנת לעיוורון שלה לרפות את רוחה. ככה זה, יודעת סופי, אדם
צריך לקבל עליו את צו גורלו. יש דברים שאי אפשר לשנות, כמו העובדה שנולדה עיוורת
ולעולם תישאר כזאת.
המשאית שפורקת
את החפצים של השכנים החדשים מלמעלה, מערערת את עולמה. סופי אוהבת
שהדברים קבועים, אבל עכשיו הכל משתנה. היא שומעת את שלומי, הבן של השכנים החדשים
צועק בגסות מהקומה השלישית ומבינה ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. סבתה שרוצה
להרחיב את מעגל מכריה של סופי מכריחה אותה לעלות לשכנים החדשים ולהכירם. היא ממש
דוחקת בסופי להתלוות אליה בחג הסוכות , ולא מתארת לעצמה לאן כל זה יוביל. סופי
מתוודעת בחטף אל שלומי, שנרתע ממנה בגלל עיוורונה, ואח"כ היא שומעת שהוא בן
הארבעים, נשוי ואב לשניים ועובד עם אביו בעסק ההובלות המשפחתי, אבל חולם על חיים
אחרים.
הימים של סופי
חד גוניים. בבוקר היא נוסעת בשני אוטובוסים לעבודתה כמרכזנית בחברת ביטוח, ואחר
הצהריים היא מבלה בבית, מאזינה לרדיו או כותבת סיפורים שהיא מקלידה במכונת הברייל
שלה. בעבר, היא טעמה את טעם האהבה והיתה רוצה זוגיות. אך הלכה למעשה היא לא מתאמצת
למצוא אותה.
חייה של סופי
לא פשוטים. היא אבדה את אמה כשנולדה, ואביה שבביתו בחיפה גדלה נאלץ למכור את דירתו
ולברוח מהארץ בגלל חובות. היא עברה לחיות בפנימייה לילדים עיוורים ובעלי
צרכים מיוחדים שם הכירה את ניצן ושאולי שנשארו חבריה במהלך השנים. חייה
בפנימיה עברו אף הם טלטלה. אך רוחה איתנה. היא גדלה ולמדה להיות עצמאית על אף
עיורונה. כשהיא עוזבת את הפנימייה היא חולקת דירה עם חבריה אך גם כאן
המזל לא מאיר לה פנים והיא נאלצת להיפרד עקב אסון, ולעבור אל בית סבתה. פעמים
בודדות בחייה העיוורון מקשה עליה את ההתמצאות, ולפעמים היא חשה נבוכה בגללו, אך
עפ"ר היא מסתדרת בעזרת תומס(מקל) וספירת צעדים, ואינה זקוקה לעזרה ואפילו
מתרעמת על סבתה שאינה מאפשרת לה לעזור במטבח או בכל עבודות הבית.
"תעזבי את
הכלים, סופינקה, זה שתי שניות בשבילי, אני יכולה לבד."
"די,
סבתא, מספיק," אמרה סופי ופתחה את הברז."(עמ'21)
באחד הימים
שלומי זקוק לעזרה. הוא נוקש על דלת דירתה של גניה כדי לבקש להתחבר לחשמל לזמן
קצר. את הדלת פותחת סופי והמפגש הזה מתפתח לפרשיית אהבה אסורה אך מלאת חמלה,
ורגש עז, אותה הם מממשים בתוך הבועה בה הם חיים כשהם גונבים רסיסי אהבה בזמן
מוקצב.
שלומי שלקה
בהלם קרב ולא טופל כיאות לא מוצא מרגוע לנפשו, ורק רוצה לשכוח את מה שראו עיניו.
הוא נאחז בסופי שמלאה באופטימיות ומתרגמת רגשות באמצעות צבעים, שרוצה לראות את מה
שמעולם לא ראתה. איתה הוא מרגיש חופשי, נוח לו במרחב שהם יצרו, והוא מוכן ורוצה
להיות איתה ורק איתה.
לעומת נכות
העיוורון הבולטת של סופי, קשה להבחין בהלם הקרב של שלומי .לכאורה, הוא מסודר. יש
לו משפחה ועבודה, אבל נפשו פצועה והשניים מתחברים דרך הפצעים שלהם, כשדווקא סופי
מצליחה להבין אותו. כל זמן שמערכת היחסים שלהם מתנהלת בחדרי חדרים היא
מתאפשרת, אך כשהסודות נחשפים, השבר גדול, וכל אחת מהדמויות משלמת מחיר.
הספר עוסק בשתי
דמויות מרכזיות, סופי ושלומי, המספרות את הסיפור שלהן ואת הקשר ביניהן לצד דמויות
משנה כסבתא גניה , ניצן החברה העיוורת של סופי, ענת, אשתו של שלומי והוריו.
הספר כתוב
בפרקים לסירוגין. כל פרק מתואר מנקודת מבט של מישהו אחר, והקורא משלים פרטים על
הדמות מזוית נוספת, שומע את קולה של הדמות , מתוודע אליה אישית ולא רק ממה שסופר
לנו עליה על ידי דמות אחרת .
הפרק הפותח את
הספר והפרק המסיים את הספר מתרחשים שניהם בפאב בו חושפת סופי את הספר שכתבה על
סבתה. ובין שני הפרקים האלה מסופרים אירועי השנה שחלפה בחייהם של הגיבורים.
הסופרת מעידה
שהרעיון לספר הושפע מסבתא שלה ,לנה, שלה מוקדש הספר. היא התחילה לכתוב את סיפור
חייה, אבל הוסיפה את דמותה של סופי העיוורת כי כנראה "משהו בדימוי של
העיוורון היה מופנם בתוכי, כולל ההבנה שבעצם כולנו קצת עיוורים, דבר שמתבטא בכך
שאנחנו נוטים לראות את המציאות בצורה חלקית וחסרה”. (מתוך ראיון במעריב)
"ימים לראות"
הוא ספר עדין, נוגע ללב שמתאר בכתיבה נפלאה ובשפה עשירה שלל ניגודים, דמויות
אנושיות אך בודדות, שמחפשות חום ואהבה וחבל הצלה, נלחמות בקשיים כל אחת בדרכה.
זהו סיפור על האומץ הנחוץ כדי לאהוב. על אישה עיוורת שמצליחה לראות את מה
שנסתר מעיני רבים וצריכה שיראו גם אותה. על נפתולי הגורל ושאלות של בחירה.
"את מבינה
עכשיו, סבתא, נכון? ותבאר - ככה זה. יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיראו אותו.
שיהיה שם מישהו בחוץ שיראה." (עמוד 10)
הסופרת בוחנת
נושאים לא פשוטים ומתארת את חיי היום יום של אוכלוסיה שהחשיפה אליה לא "מוארת"
בציבור, כעיוורון או הלם קרב. היא חודרת לנפשם של סופי ושלומי ומצליחה לתאר את
עולמם הפנימי והחיצוני, את ההתנהלות היומיומית שלהם את האינטראקציה עם הסביבה
הפיסית והאנושית, אליה הם נחשפים, ובעיקר את מה שכל אדם מבקש לעצמו ועל אחת כמה
וכמה סופי,העיוורת, שלא אחת נאלצת להקשיח את עצמה כנגד רחמי ולחשושי האנשים שסביבה
שמסכמים את עיוורונה במילה "מסכנה".
***
שגית אמת,
היא סופרת המתגוררת בהוד השרון. כלת פרס זאב ופרס לאה גולדברג.
"ימים
לראות" הוא ספרה הראשון למבוגרים.
ספר סוחף
ומרתק, מעורר מחשבה, שנכנס ללב ולנשמה.
ממליצה מאד!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה