אמא של הים - דונטלה די פייטרנטוניו

אמא של הים - דונטלה די פייטרנטוניו

תרגום: יערית טאובר

כנרת זמורה. 2019 . 208 עמ'

השנה הייתה 1975. עיירה קטנה בדרום איטליה.

יום אחד ללא הכנה מוקדמת, הוריה או מי שחשבה להוריה, אומרים לה:

"אנחנו כבר לא יכולים להחזיק אותך" ומחזירים אותה אל אמה הביולוגית ומשפחתה, משאירים אותה עם מזוודה ביד אחת ושקית נעליים באחרת על סף ביתם.

היא הייתה בת שלוש-עשרה. שמה לא מוזכר לאורך כל הסיפור.

היא לא הכירה את אמה האחרת, האם שהרתה אותה.

האיש שלו קראה "אבא"  מספר לה שהמשפחה האמיתית שלה רוצה אותה בחזרה, ומנסה לעודד אותה ואומר כמה כיף יהיה לגור בבית עם הרבה ילדים.

וכשהיא מגיעה, ברכת אמה הביולוגית היתה "הגעת". היא אפילו לא קמה לקראתה מהכיסא.

הסיפור מסופר במבט לאחור על תקופת הילדות , ממרחק של  20 שנה.

היא גדלה כבת יחידה. הם היו ההורים היחידים שהכירה. הילדה ידעה שמחה איתם. הם העניקו לה בית נוח, ביטחון, אוכל, בגדים, חברים, השכלה, בית ספר. היא לא ידעה מחסור. האהבה פרחה בין הילדה לאם היחידה שהכירה. באופן פתאומי היא נשלחת מחיים נוחים עם הורים שלא היו ממש שלה ומוחזרת למשפחה שהייתה שלה בדם, לבית שונה מאוד מזה שבו גדלה, בית שסובל מתפקוד לקוי ואי נוחות, שם סטירות היו בשפע אך לא אוכל.

היא נשלחת חזרה בלי לדעת מדוע .

לא עוד תחיה ליד האוקיאנוס, עם בגדים יפים ומצעים נקיים. היא כבר לא תבלה ימים מאושרים בשמש עם חברתה הטובה פטריציה, וגם משפחתה של חברתה לא תוכל להציל אותה מהגלות חסרת ההיגיון הזו.

בביתה החדש, אין מיטה עבורה ועליה לחלוק מיטה עם אחותה הצעירה, אדריאנה, בחדר אחד עם אחיה הגדולים שמתנכלים לה.  כעת שנתה תתחמם על ידי אחותה אך באותה מידה היא גם תסבול מהרטבת המיטה של אחותה.

מדוע הוחזרה הילדה לאמה הביולוגית?

מדוע האם שילדה אותה מסרה אותה מלכתחילה?

"נותרתי יתומה משתי אמהות חיות. אחת מסרה אותי כשחלב עדיין על שפתי, ואחת החזירה אותי בגיל שלוש עשרה... לא ידעתי ממי באתי. למעשה, אינני יודעת."

איזה נטל כבד היא נושאת בליבה ועל כתפיה.

לקורא לא נמסרים פרטים רבים על אף אחת מהאימהות. במקום זאת אנו מקבלים פרטים מרמזים, ובסופו של דבר עובדות ספציפיות יותר, אך לא הכל ברור או גלוי, ולקורא לא נותר אלא להרהר ולנסות להבין את ההתנהגויות והפעולות של המבוגרים.

הסיפור מתמקד בעיקר בילדה ללא שם, שכל רצונה לספר על חייה באותן שנים.  על כך ש"הוחזרה", על המשפחה החדשה,על אחיה ,על העוני, על המחסור באוכל, בכסף, במוצרי היגיינה ועל הדינמיקה בין האנשים שגרו בבית.

בתוך הבדידות, העצב, הדיכוי, מתפתחים קשרי אהבה חזקים בין שתי האחיות שחולקות מיטה.

אדריאנה, האחות הצעירה של המוחזרת, מצחיקה ופיקחית וחכמה לגילה. היא עוזרת למוחזרת להשתלב,שומרת עליה ומגינה עליה. היא קרן אור בימים שהרגישו כה שחורים ומדכאים לילדה והיא מספקת שפע של רגעים מחממי לב.  והמוחזרת או "זאתי" כפי שקוראים לה בבית, כל כך רוצה לחזור לחיים האחרים שנעלמו מחייה, שהדרך היחידה היא לחיות מחדש את הזיכרונות. היא  מספרת לאחותה על חייה בעבר, על הבית ליד הים, ההליכות לאורך הים, ארוחות הדגים שנאכלו בגינה והליכות לגלידרייה שהיו דבר שבשגרה. על לימודי שחייה וריקוד, ועל החיים בעיר שנמצאת רק כ -50 קילומטרים מביתם .

הגעגועים שלה כל כך עזים שהיא כותבת מכתב ומבקשת לחזור הביתה. במכתב היא כותבת שכל בני המשפחה רואים בה מטרד.

"הם קיבלו אותי כמו תאונה ואני מעיקה על כולם, מעבר לזה שאני עוד פה שצריך להאכיל...כאן אני לא נשארת, אני לא מכירה את האנשים האלה למעלה."

היא  מנסה להבין מדוע אמא שלה, שהיא קוראת  לה "אמא של הים", שלחה אותה. איך יתכן שזו שגידלה אותה במסירות ובאהבה ויתרה עליה  וניתקה את הקשר איתה. היא לא פוסקת  מלייחל ולקוות שהמצב הנוכחי הוא זמני בגלל שמשהו קרה לאם.

האם בגלל שהיא חולה? האם היא מתה?

ההחלטה של ​​ האם המאמצת, אדלג’יזה, קבעה את גורלן וחייהן של שתי האחיות, וגם של משפחה שלמה. היא דנה את המוחזרת לחיים של כאב , מאבק הישרדות יומיומי עם חיים של עוני, סבל וקיפוח.

הרגשת הבגידה, ההכרה וההבנה של לא להיות שייכת, לצד הבורות בו היא מוצאת את עצמה חיה, כמו גם כאבי האהבה והבגידה, לעולם לא עוזבים אותה. היא מבינה  שעליה למצוא דרך לשרוד עם משפחתה, עם אם מחוספסת, ישירה וחסרת יכולת לחוש רוך כלפי ילדיה. ההבנה הזו  מלמדת אותה לנווט בתוך המשפחה למרות רגשות התיעוב,הכעס, הרחמים עצמיים, הזעם והבושה.  

החיים שעברה מצלקים את נפשה לעולם כך שגם כשגדלה וזכתה ליחס אוהד מגברת  ביצ'ה היא לא  שמרה איתה על קשר " אין לי את ההרגל לחזור למי שעזבתי."

"אמא של הים" מספר על ילדה ללא שם, שעוברת מסע פנימי מעורר מחשבה, שדן בילדותה הכואבת.  היא מתבוננת בהתנהגותם של המבוגרים סביבה בהבנה חדשה, תוך שהיא עדיין מעבירה נאמנה את הרגשות והמחשבות שהיו לה בגיל צעיר זה.

לאורך כל הספר לא מוזכר שמה. היא מכונה על ידי כולם "המוחזרת" . אולי בחירה בדמות בלי שם יכולה להעיד על אובדן זהותה, על אובדן תחושת השייכות.

"אמא של הים" הוא ספר קצר, מבריק.

כתוב ומתורגם נפלא. מלא ברגש וברגישות שהשאיר אותי עם גוש בגרון פעמים רבות במהלך הקריאה. הוא כתוב בשפה ישירה ומתאר בצורה חדה וחיה את מה שעבר על המוחזרת. לצד התובנות, יש בו אותנטיות רגשית שמתארת את  שברון הלב והבלבול, תחושת האובדן והזהות של הילדה בת ה-13, כמו גם תיאורי החוף, הארוחות במטבח, מה שקורה בלילה.

דונטלה די פייטרנטוניו, רופאת ילדים במקצועה, תוקפת בספרה את נושא האימהוּת מנקודת מבט מקורית ובעוצמת ביטוי נדירה. 

"אמא של הים" זיכה אותה בפרס קמפיילו 2017, והוא עוּבּד לתיאטרון ואני יכולה להבין מדוע הספר זכה בפרסים.