זה
לא היה אותו הגשם – נורה דוד
הוצא'
מטר
2019. 256 עמ'
שורשיה
היהודיים של אנליה קשורים בארגנטינה לשם ברחו סבא רבא וסבתא רבתא מהפוגרום
שהקוזאקים עשו בכפר הקטן שלהם באוקראינה. את סיפורי הבריחה, על התחלת החיים
בארגנטינה, הקשיים הרבים שהיו מנת חלקם שמעה ליה מסבתה "בובע" איטע.
ילדותה עוברת עליה ללא אירועים מיוחדים. היא אינה מודעת למה שקורה בארגנטינה באותם
זמנים, להיעלמות חשאית ופתאומית של אנשים, לרדיפות אחרי מתנגדים, לפחד. היא מתאהבת
בפביו, אח של חברתה לכיתה והאהבה הזו נקטעת, וביום אחד היא נעקרת יחד עם אימה מביתה,
מבת דודתה שהיתה לה לאחות ממשפחה ומכל המוכר לה, ועוברת לחיות בישראל, בתקווה שאביה
יגיע אחריהם.
שלושים שנה לאחר שעלתה לישראל מחליטה אנליה ,שנקראת
בארץ ליה, לעזוב את בעלה ואת ילדיה הבוגרים ולטוס בחזרה לארגנטינה, לעיר הולדתה
בואנוס איירס, ובאמתחתה כרטיס לכיוון אחד.
מה גרם לה לצאת
לנסיעה חפוזה כך פתאום, באמצע החיים?
האם הרִיק
שהשתלט על חיי נישואיה, העצב התהומי על מות אמה, תסמונת הקן המתרוקן, הגעגועים
העזים למולדת שממנה נקרעה בנסיבות טראומטיות?
ליה מתרחקת
מבני משפחתה בארץ ומתקרבת לבני משפחתה שנשארו בארגנטינה. היא בוחנת את
נישואיה, ומתלבטת לגבי החיים שחיה שמשך 30
השנים האחרונות, ובו זמנית מעלה תהיות לגבי אהבת נעוריה.
היא יוצאת למסע חיפושים .
אחר פַבְּיוֹ
אהוב נעוריה, שנעלם בתקופת הדיקטטורה הצבאית, החונטה.
אך לא רק
אחריו.
במסעה היא
פותחת דלת אחר דלת אל העבר ,למבוך אירועי העבר בחייה בחיפוש אחר השלמה והבנה עם מה
שקרה אז. היא מתחילה לפרום את הזכרונות ולנסות להחיות אותם כדי לפתור את התעלומה
שאפפה את חייה. היא מצלמת את המקומות בהם היא מטיילת, משוטטת ברחובות בואנוס איירס
האהובה אוספת פיסות מידע מאנשים שהיא פוגשת בדרכה כדי לקלוט מחדש את רוחה של הארץ
שעזבה בלי לקחת ממנה דבר, כדי למצוא את הנפש שאבדה לה.
"מגיע גיל
שבן אדם מתחיל לחפש את העבר שלו" (עמ' 107)
מבולבלת ונסערת
היא נוסעת למחוזות רחוקים, פיזיים ונפשיים, כאלה שלא חלמה כי תגיע אליהם. שם היא
מבינה שהיא החליפה בדידות אחת בבדידות אחרת...היא מגיעה אל רִיבֶרָה, עיירה יהודית
באמצע הפמפס ,הערבות הגדולות של ארגנטינה ,אליה הגיעו סביה שברחו מהפוגרומים
במזרח אירופה. בעיירה הנשכחת הזאת, ייפתח בפניה צוהר אל העבר של משפחתה ואל ההוויה של
הקהילה היהודית בארגנטינה בהתהוותה, ולאורך כל המסע מילותיו של דוד רודולפו
מהדהדות בתוכה:
“כולנו עקורים,
אַנָּלִיטָה. סבא וסבתא שלך נעקרו מאירופה, אני מהפמפס, ואת מכאן. כולנו עקורים.“
"זה
לא היה אותו הגשם" הוא ספר מעניין, חשוב, שונה, מרגש, סוחף וטורד מנוחה, על אודות
שייכות, זרות, חיפוש, ובעיקר געגוע.
זהו סיפור על בדידות ועל עצב ובעיקר על ניסיון
למצוא סיבות להמשיך ולחיות, למצוא את התשובות לאירועים שקרו בעבר ולהשלים איתו ,כדי
שאפשר יהיה לחיות את ההווה והעתיד.
יש בו עדינות, פשטות ובעיקר יופי.
יופיו של הטבע ונופיה המיוחדים של ארגנטינה, בואנוס איירס וחבל הפמפס . אך בעיקר יש בו תיאור מסע מרתק, נפשי ופיסי
שעוברת ליה ושמסתכם ברצון לחפש את העבר ולנסות לתקן את מה שלא ניתן לתיקון.
הספר נקרא בשטף, אי אפשר להניח אותו ואני
ממליצה עליו מאד!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה