שפת הפרחים - ונסה דיפנבאו
תרגום: אורטל אריכה
הוצאת כנרת זמורה-דביר
2011. 352 עמ'
אני לא זוכרת מתי קראתי ונהנתי כל כך מסיפור כמו סיפורה של ויקטוריה. היא שבתה את לבי מהרגע הראשון ואהבתי אליה צמחה עם כל עמוד שעבר
ויקטוריה
נמצאת בהשגחת מחלקת הרווחה של סן פרנסיסקו, קליפורניה, מאז ננטשה כתינוקת. במהלך השנים היא מועברת ומוחזרת מבתי
אומנה בהם ההורים האומנים אדישים, מתעללים
פיסית ונפשית. ויקטוריה מאבדת אמון באהבה,
לומדת לשרוד, ובעיקר נמנעת ממגע גופני או גילויי חיבה. היא נאבקת בחרדת נטישה
והערכה עצמית נמוכה ובמעשיה הנוראיים היא מאבדת בהיותה בת 10, את הסיכוי האחרון והיחיד שלה לפיתרון קבוע.
הספר עוקב אחר חייה של ויקטוריה החל מיום הולדתה
ה-18 תוך שזירת סיפור שנות ילדותה וחייה עם אליזבת, נקודת אור אחת, הורה האומנה
הקרוב ביותר שהיה לה כאימא אמיתית. ויקטוריה הצעירה פגועה רגשית ואינה מסוגלת
לקיים מערכות יחסים בריאות. היא בוחרת בהתנהגות של הרס עצמי ומרחיקה את עצמה מאלה
שאכפת להם ממנה. אין לה חברים והיא נמנעת מאינטראקציה עם אנשים כי היא חוששת לשוב
ולהתאכזב ולהיפגע, כפי שקרה בעבר, ולכן היא בוחרת לפגוע באחרים.
בגיל 9 היא מגיעה לביתה של אליזבת, שמצליחה בסבלנות
רבה וללא שיפוטיות לחדור את השריון שויקטוריה מקיפה בו את עצמה. היא מלמדת אותה את
שפת הפרחים ולראשונה בחייה ויקטוריה מסוגלת
לתקשר באופן חיובי. עם זאת, כאשר מערכת היחסים מאוימת, היא חוזרת להתנהגותה ההרסנית, ומאבדת את המקלט הבטוח שמצאה אצל
אליזבת, והיא חוזרת אל עולמה המוכר והמנוכר מהעבר.
ביום הולדתה ה-18, היום בו מדינת קליפורניה סוף
סוף משחררת את עצמה מלדאוג ל"רווחתה" של ויקטוריה, היא אינה מגיבה בבהלה
כפי שהעו"ס ציפתה שיקרה.
נהפוך הוא. ביום העזיבה, היא עוברת עם אוסף הפרחים שבחדרה לפארק ציבורי שם היא מטפחת גן קטן משלה, באזור
די נסתר, וחיה כחסרת בית וחסרת פרנסה. כשהיא נתקלת ברנאטה, בעלת חנות פרחים, היא
משכנעת אותה לקחת אותה כעוזרת בסופי השבוע, לאחר שהיא מדגימה את כישוריה יוצאי
הדופן בהכנת זרי פרחים שמשדרים משמעות עמוקה. בשוק הפרחים אליו היא הולכת
עם רנאטה היא פוגשת מוכר צעיר, שמדבר ומבין את שפת הפרחים ולאט לאט נרקמת ביניהם
מערכת יחסים שמובילה אותה להתעמת עם סוד כאוב מעברהּ. היא מוצאת עניין ותשוקה בפיענוח
שפת הפרחים הוויקטוריאנית וזה פותח בפניה
דרך לחיים חדשים.
אהבתי
את ויקטוריה מהפרק הראשון למרות שהיא לא דמות חביבה ולא קל לאהוב אותה. היא פגועה, כועסת וחסרת ביטחון, ובכל זאת חזקה ונאמנה
לעצמה. כל חייה התמודדה עם דחייה והיותה לא
ראויה להיות אהובה. תאור חייה הצעירים מעורר אמפתיה וחמלה למרות היותה ילדה קשה, בעייתית ומוזרה. לא הסכמתי עם
הרבה מהדברים שהיא עשתה בצעירותה ועל אחת כמה וכמה בבגרותה, והיו רגעים שרציתי לנער אותה כדי שתתאפס על עצמה גם אם
מובן שהם תולדה של עברה. היה עליה לעבור מסע כדי למצוא אושר וסיפוק אמיתי.
אהבתי את אליזבת, אם האומנה האחרונה של
ויקטוריה, על חוסר השיפוטיות והרצון לעטוף את ויקטוריה למרות הקושי האישי איתו היא
התמודדה. אליזבת לימדה אותה שהתנהגותה הייתה בחירה, לא מי שהיא..אהבתי את גראנט על הסבלנות ואורך הרוח
הסיפור נבנה בצורה מושלמת ויש בו סוג של
תעלומה. הוא נע קדימה ואחורה בזמן ובמקום, וחושף לאט לאט את השכבות המרכיבות את חייה
של ויקטוריה. אנו יודעים שמשהו נורא קרה, אבל נחשפים לדבר בשלב מאוד מאוחר בסיפור.
"שפת
הפרחים" הוא סיפור מהפנט ובלתי נשכח, עדין ושקט למרות הסערה המתוארת בו. ילדה קטנה שהולכת לאיבוד בעולם המבוגרים, ובחוקי
מחלקת הרווחה, בו כולם מחליטים על גורלה עד שמגיע היום בו היא יכולה לקבל את
ההחלטה בעצמה.
סיפור מדהים המשלב יפה את העבר וההווה ומספר על נטישה, הישרדות, לידה מחדש, שייכות, משפחה וסליחה.
הכתיבה נהדרת, העלילה צובטת לב, והדמויות בלתי
נשכחות. קשה להאמין ש"שפת הפרחים" הוא רומן בכורה ואין ספק שהחוויות והתובנות וניסיונה
של הסופרת עצמה כאם אומנה תרם רבות לכתיבת הספר. חשוב לציין שהיא הקימה עמותה בשם
"קמליה" (שפירושה- גורלי בידיך בשפת הפרחים) שמטרתה גיוס כספים עבור
ילדי אומנה שעוזבים את המערכת ויוצאים לעצמאות:
בונוס מיוחד הוא "מילון הפרחים של
ויקטוריה" בסוף הספר.
אם
עדיין לא קראתם את הספר ההמלצה שלי היא רוצו מהר וקיראו...לא תתחרטו!
מתוך
וויקיפדיה:
"שפת הפרחים היא
צורת ביטוי באמצעות פרחים, שהייתה
פופולרית בתקופה הוויקטוריאנית. השפה איפשרה לבטא רגשות שלא
היה מקובל לבטאם מילולית.
בשפה זו, לכל פרח או צירוף של פרחים הייתה
משמעות ספציפית. השימוש בשפה נעשה
לרוב באמצעות זרי פרחים קטנים שניתנו כמתנות והיו
אביזר אופנתי פופולרי באותה תקופה. אולם פרחים חיים
לא היו האמצעי היחיד לשימוש בשפה. לעיתים נעשה שימוש בתמונת הפרח,
ובפעמים אחרות שולבו שמות הפרחים בטקסטים אומנותיים או במכתבים."
***
ונסה דיפנבאו
היא מורה לאמנות ולכתיבה, אֵם אומנת בעצמה. היא חיה עם בעלה ושלושת ילדיהם
בקיימברידג, מסצ´וסטס. "שפת הפרחים" הוא הרומן הראשון שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה