גפרור - מישהו שיחבק אותי- משה גל

גפרור - מישהו שיחבק אותי- משה גל 
הוצאת: איפאבליש
אוקטובר 2015.

עותק דיגיטלי E-vrit

הרבה ספרים נכתבו על מלחמת יום כיפור, שהיתה המלחמה הכי קשה במלחמות ישראל, מלחמה שהשאירה פצע עמוק כמעט בכל בית. לעולם לא אשכח את אותו יום שישי, ערב יום כיפור שחזרתי הביתה ונקראתי מיד לשוב על עקבותי, ואת השבת הנוראה כשנשלחתי עם רשימת שמות, משאית ונהג לאסוף חיילים מהצפון, ולהביאם לבסיס הצנחנים בתל נוף, הצמוד לבסיס חיל האויר הכל כך מוכר, כששידורי הרדיו הפרו את קדושת החג, אנשים הוצאו מבתיהם, מבתי הכנסת וגויסו בצו 8.

גם עכשיו, 47 שנים אחרי עוברת בי צמרמורת.

גדי גולן, סטודנט בטכניון להנדסת אווירונאוטיקה, ודיוויד אברבוך צעיר שעשה עלייה ושרת בצבא,  הם שני טייסים בטייסת הליקפוטרים בבסיס "תל נוף" שנקראו בצו חירום להתייצב ביחידה עם פרוץ המלחמה. שניהם מצוותים לאותו מסוק חילוץ, הדמיון החיצוני ביניהם הוא בלתי נתפס, ואפילו סוג הדם שלהם זהה. גדי גר בשכונת נווה שאנן, בחיפה, עם סיגל אהובתו ההרה, קיבוצניקית מגבעת חיים, והם עומדים להינשא.  

דיוויד הוא עו"ד, גרוש.

יום לאחר שהחלו בפעילות המבצעית נפגע המסוק שלהם מטיל מצרי, המכונאי המוטס ואחד הטייסים נהרגים והטייס הנותר נמצא שרוף כולו כגפרור, וללא הכרה, כתוצאה מפגיעת ראש חמורה. הוא מזוהה באמצעות הדיסקית האישית כדיוויד, ולאחר שהות של שלשה חודשים בבי"ח בארץ ללא שינוי במצבו ובשל היותו אזרח אמריקאי, הוא נשלח לטיפול אצל ה "מומחים" לפגיעות ראש, בבי"ח בוושינגטון, זוכה לטיפול צמוד, מסור ודואג ושנה אחרי שנפצע והיה מוגדר כצמח הוא פוקח עיניים ומתחיל בתהליך התאוששות, חוזר להכרה ולתיפקוד פרט לזכרונו שנמחק לחלוטין. הוא לא יודע מיהו, הוא לא זוכר את השנים שקדמו לפציעתו, מתברר שהוא הלום קרב, והוא חווה פלאשבקים לא מובנים.

הבשורה על מותו של גדי נמסרת למשפחתו. סיגל והוריו ממאנים להתנחם, אחותו תמר ממאנת לקבל את מותו כעובדה גמורה, היא חולמת חלומות בהם גדי אומר לה שהוא חי, הולכת לסיאנסים, למתקשרים ובכולם נאמר לה שגדי חי. היא מנסה לשכנע את האחרים, אך ללא הצלחה, אינה מוותרת ועוסקת בחיפוש אחריו לפי צו ליבה.

סיגל יולדת בת וקוראת לה עתליה על שם חוף עתלית האהוב על שניהם, בו היא נהרתה. היא מגדלת אותה כאם יחידנית ולא מכניסה גבר אחר לחייה. חבריו של גדי, משפחתה ומשפחתו של גדי, משמשים לה עוגן תמיכה.

הספר מתאר את כל מה שעובר על  הדמויות הראשיות ועל כל מי שנמצא במעגל הקרוב במהלך 41 שנה מפרוץ המלחמה, משנת 1973- 2014 .

סיגל, תמר, ההורים, החברים, ד"ר ג'ודי, עתליה ואחרים קשורים ע"י חוט מקשר אחד, אהבתם וגעגועיהם אל גדי. החברים החדשים של דיוויד שהוא מכיר בארה"ב מנסים לעזור לו למצוא את עצמו, למצוא את זכרונו, לתמוך בו. הם חווים לא אחת את הקשי שלו, הסיוטים, התפרצויות הזעם, על רקע הלם הקרב ותופעותיו הנוראיות וחשים אזלת יד. גם אלה שנשארו בארץ עוברים מסע ארוך ורב תהפוכות, מתבגרים בצל הזכרונות, כשעצב עמוק מלווה אותם תמיד.

החלק הראשון של הספר נקרא בנשימה עצורה. תאורי המלחמה, שכונת נווה שאנן המוכרת לי היטב, קרמו עור וגידים מול עיני וקמו לתחייה. השבר הנוראי בארץ, אלפי הקורבנות, אלפי הפצועים בבתי החולים, המשפחות השבורות, הכאב והאבל העלו דמעות בעיני.

החלק השני של הספר המתאר בעיקר את הנסיונות להתמודד עם אובדן הזכרון לצד פרק השיקום או ההרס העצמי של דיוויד היה חשוב מעצם הבמה שניתנה לתופעת הלם הקרב והשלכותיה, עוצמות ההרס העצמי, הכאב, הייאוש, תחושת האובדן והבדידות שהרחיקו ממנו כל מי שהושיט לו יד, אך לצד תיאורי הפוסט טראומה, פחות אהבתי את התיאורים והירידה האובססיבית לפרטי פרטים של המקומות בהם הוא טייל, ההרפתקאות הליליות עם נשים ללילה, ובעיקר העובדה שכל כך הרבה שנים אף אחד מהמומחים לא הצליח להביא אותו לטיפול כלשהו, אף אחד לא הצליח לשכנע אותו להיפגש עם מפקדו, או עם בני משפחתו של הטייס שנהרג, שמאד רצו להיפגש איתו.

חלקו האחרון של הספר היה מותח ומרגש.

לאורך כל הספר הקורא מונחה להאמין שדיוויד הוא גדי.

האם זה באמת הוא? או לא? ככל שהעלילה מתקדמת מתגלה חלק נוסף בפאזל רחב היריעה המתואר בספר.

לאורך כל הספר מתוארות החמצות שיכלו לחבר בין הדמויות. האם הן יפגשו אי פעם, או לא?

אם כן היכן ומה יעלה בגורלן?

לכל אורך הספר מתוארים פלשבקים בהם דיוויד רואה תמונות של פנים, שמות, תפילות, שירת ההימנון, וכל אלה מעלים את השאלה האם זכרונו ישוב אליו?

הספור מסופר בפרקים שנמצאים בצירי זמן שונים, ובמקומות שונים,לא תמיד עוקבים. האחד בישראל והשני בארה"ב. לכל פרק כותרת ,תאריך לועזי של הארועים המתוארים ופרק הזמן שחלף עד פרוץ המלחמה או אחריה. פרק אחד מתאר מה קורה חצי שנה לפני המלחמה, זה שאחריו מתאר את התקופה של שנה ושלשה ימים אחרי פרוץ המלחמה, והפרק הבא קופץ עשרים שנה קדימה, וזה שאחריו חוזר לתקופה של חצי שנה אחרי המלחמה.

"גפרור" לוקח אותנו אל אותה מלחמה שהותירה בכולנו את חותמה והשאירה אלפי לוחמים פצועים בגופם, ורבים פצועים בנפשם. תיאור מרתק על הגבורה והאומץ של טייסי החילוץ והלוחמים כשהמצב בחזיתות היה בכי רע.  ספר ארוך שהמשכו מתפזר וניתן היה לקצרו מה שלדעתי לא היה פוגם בעלילה או בהנאה מקריאתו. יחד עם זאת הוא קריא, זורם, מעורר אמפתיה, מטלטל, מפותל, מלא חמלה וחכמת חיים, ואי אפשר להניח אותו מהיד.

ספר שלמרות שהוא לא מביא מידע חדש או מידע שאינו ידוע לעוסקים בנושא, כדאי לקרוא ולו רק בגלל הצוהר שנפתח ל"הלומי קרב, לוחמי מערכות ישראל, הגיבורים [...] עם העיניים הכבויות, אשר אש המלחמה חרכה את נפשם כמו גפרור שהלהבה אכלה בו ללא רחם."

וכשתסיימו את הפרק האחרון, חיזרו  לפרולוג וקראו אותו שנית.