היום שבו ירקדו זיכרונותינו - וירז'יני גרימאלדי

היום שבו ירקדו זיכרונותינו - וירז'יני גרימאלדי

תרגום: מיכל אסייג

הוצאת כתר

מאי 2021. 275 עמ

סמטת יונקי הדבש הוא רחוב ללא מוצא שיש בו ששה בתים בלבד ורק תושביו עוברים בו.

בבית מס. 1 חיים אנטול ומרסין

בבית מס. 2 חי גוסטב

בבית מס. 3 חיה רוזלי

בבית מס. 4 חיה ג'וזפין

בבית מס. 5 חי מריוס

ובבית מס. 6 לא גר עכשיו אף אחד והוא עומד ריק.

 

אבל בשנת 1955 הסמטה שקקה חיים. זוגות צעירים מלאי תקווה החלו בה את חייהם, כשהם עוזרים אחד לשני, וחייהם משתלבים ונפרדים בעוד השנים עוברות.

מרסלין, עקרת הבית הביישנית וחסרת הניסיון, שבעזרת שכנתה רוזלי, זמרת ברים שחולמת על ברודוויי, אוזרת אומץ, יוצאת לעבוד ומוצאת את קולה. ז’וזפין, שנשואה לגסטון יפה התואר ומשוועת לילד, עד שטרגדיה לא צפויה משנה את עתידה, ומריוס, נגן הסקסופון מפריז, שהתאהב באשתו כשראה אותה יושבת בקהל באחת מהופעותיו.

שישים וחמש שנים לאחר מכן, כשהם בשנות ה-80 לחייהם, עצי הברוש שנטעו בין הבתים גבהו, הזיכרונות תלויים על הקירות והם מדברים אחד עם השני רק במקרה חירום. כשמגיעה הידיעה על כך שראש העירייה עומד לגלח את הסמטה כדי להפוך את זכרונותיהם, חייהם, והבתים שלהם לחניון ואת הכיכר עם עצי השזיף בה נהגו להיפגש, לבית ספר, הם שוכחים את כעסי העבר והופכים לחבורת ”השמוניסטים המופלאים”, כדי להילחם ולגרום לראש העיר להבין שהוא לא ינפנף אותם בקלות כי הם מוכנים להילחם על עתידם ועברם, לשמור על שלהם, הן על הקירות והן על הזיכרונות, ולהסיר את הגזרה. הכל הולך: אין להם מה להפסיד.

הקבוצה הקטנה מנסה ליצור באזזזז בכל האמצעים, ולעורר את דעת הקהל על העוול שעומדים לעשות להם והם נוקטים בפעולות שונות כדי  להביע את התנגדותם להחלטה הפוליטית זו. המאבק שלהם מעורר הד תיקשורתי שהם בעצמם לא ציפו לו, והם הופכים בהדרגה ל"סלבריטאים" אמיתיים.

הסיפור של תושבי סמטת יונקי הדבש מתגלה במהלך הקריאה, בין סצנות שגורמות לצחוק ולעיתים גם לבכי. אי אפשר שלא לאהוב את תושבי הסמטה, אנשים רגילים, עם פגמים וחולשות, שההבדלים ביניהם הופכים את הרומן למה שהוא.

את הסיפור מספרת מרסין, והוא מתחיל בהיותה בת 20 בשנת 1955 וממשיך לאורך 65 שנים,  עם פלשבקים, קדימה ואחורה, אל השנים שחלפו מאז ועד עתה. בפרקים קצרים, מרסלין מתקדמת עם השנים ופורשת את חייהם של תושבי סמטת יונקי הדבש, על השמחות והטרגדיות, האהבות והמריבות, ועל המאבק העיקש האחרון שאליו הם יוצאים בזקנתם, המאבק על ביתם.

נהניתי לראות את השינוי שעובר על מרסלין. בהתחלה היא קרה מאוד, סרקסטית ולפעמים מרושעת, אבל בהמשך היא הופכת לחביבה ומצחיקה. היא מתחברת מחדש לגרגואר, הנכד שלה, מדברת על מה שפגע בה בעבר והחיוך מתחלף בדמעות תוך כדי גילוי סודותיהם וסבלם בעבר ובהווה.

מרסלין מספרת סיפור אהבה נפלא, סודות של משפחה ועצמתם של הקשרים שהופכים לידידות אמיצה. היא מתארת את החברות, האהבה, המשפחה, הזמנים טובים, הטרגדיות שהפכו את חייהם על פיהם, הרגעים של העבר  שהשתלבו בהווה והשנים שחלפו. כל אלה הפכו את הדמויות לחיות ואמיתיות ואי אפשר להישאר אדישים אליהם.

 

וירג'יני גרימלדי מצליחה למצוא את האיזון המושלם בין הומור, דרמה ורגישות, והתחושה היא כאילו אנחנו חיים יחד איתם ועוברים יחד איתם את העליות והמורדות של מערכות היחסים ביניהם.

הספר קליל, ולרוב מצחיק, אך הוא מכיל נוסטלגיה, בעיות  זקנה, סניליות, ירידה בעצמאות, ביקורים קבועים אצל הרופא או בבית החולים, מוות, ועוד. נהניתי להכיר את קבוצת החברים הזו ואת הקשר ביניהם שנמשך לאורך עשרות שנים.

"היום שבו ירקדו זיכרונותינו" הוא סיפור יפה ואנושי . באמצעות זכרונותיה של מרסלין, אנחנו מתוודעים לסיפורי האהבה של חלקם, לסודות משפחתיים של אחרים, אך מעל לכל, לכוחם של הקשרים שנוצרו בין השכנים. כל אלה מסופרים במסווה של הומור על הזקנה, על האהבה שנמשכת למרות הפגמים, ועל הידידות והחברות שנשברה ונולדה מחדש כנגד כל הסיכויים.

 

ממליצה!

ברוח הזאת – אשרת קוטלר

ברוח הזאת – אשרת קוטלר

הוצאת ידיעות ספרים

יולי, 2021. 225 עמודים

סיפור על קשיי חיים, אמונה וכוח הריפוי של הטבע, בעיקר בים.

"אם מישהו היה מספר לה שנתיים קודם לכן שתעדיף לבלות במחיצת עצמה שבועות ארוכים וגם תיהנה מכך, היתה שולחת אותו לאשפוז. היא? שמאז ומעולם היתה מוקפת באנשים ובמשימות רק כדי לברוח מהריק המבעית שאיים לבלוע אותה? ובכל זאת, הנה היא מפליגה לבדה, והדממה שמסביב מטעינה אותה בכוחות שמעולם לא חשה בהם לפני כן.

כמעט חודשיים חלפו מאז יצאה להרפתקה הזאת וכבר היה לה ברור שמשהו חשוב ומהותי משתנה בקרבה. משהו שלא ידעה לתת לו שם, אבל לראשונה זה שנים אִפשר לה לנשום."

בכתיבה בהירה, זורמת ומרתקת מסופר סיפורם של מיה ומקס, שני ישראלים שנמצאים בנקודת מפנה בחייהם.

בדרך מקרה נפגשים מיה ומקס על סיפונה של יכטה קטנה בים האיוני. מקס הוא רווק נאה שנדודיו בעולם הביאו אותו לפריס,בה התיישב והקים עם ידידו וחברו הנאמן, פטריק, חברת אופנה. מקס הוא למעשה דוד(דודו), ישראלי שנפשו פצועה והוא נאבק במשך שנים בארוע מייסר וכואב שאינו נותן לו מנוח, והוא בורח מזיכרונות עבר קשים, נודד בעולם מגיע בסופו של דבר לפריז, מחליף את שמו למקס, מתיישב בה והופך למעצב אופנה בעל שם. כל הנסיונות לקבל טיפול שיעזור לו להתמודד עם התהליך הנפשי והרגשי שהוא חווה נתקל בקושי עצום, והוא לא מצליח להשתחרר מהזכרונות, הסודות והטראומה, וההשפעה של כל אלה על היכולת שלו למצוא זוגיות. בעיצומם של ההכנות לתצוגת אופנה במילאנו הוא חש בעייפות נפשית ופיסית גדולה. הוא משאיר את הטיפול בתצוגה בידי פטריק המסור והנאמן,  ויוצא ל"חופשה". הוא נודד ממקום למקום עם תרמיל על הגב ובסופו של דבר מגיע לאחד האיים ביוון שם הוא פוגש את מיה.  

מיה, היא פסנתרנית ישראלית בעלת שם בינלאומי שחיה ומנגנת בפריז. היא שוהה בישראל כדי לטפל באביה המבוגר והדמנטי, שאושפז בבית חולים. השהייה לצידו של אביה מעוררת בה זכרונות עבר הקשורים בחיי הנישואין של הוריה, בבגידות של אביה ובעובדה שבחר לחיות את חייו ולנטוש אותה ואת אמה. הנטישה הזו מלווה אותה כל השנים ומקשה עליה למצוא זוגיות יציבה. היא נקלעת לסקנדל תקשורתי שיוצא מפרופורציה וכשהמציאות סוגרת עליה היא נוטשת הכול מאחור ויוצאת אל הים.

 

כשמקס מצטרף להפלגה של מיה הם שומרים על המרחב האישי שלהם. לא מספרים מיהם, מאיפה הם, מתקשרים בצרפתית עד שמתברר ששניהם דוברי עברית. ועדיין  שניהם שקטים, מופנמים ופגועים, שניהם נושאים מטען משפחתי כבד ובודקים, כל אחד בנפרד, את סיכויו לברוח מן העבר.

ברגישות, בכישרון ובחמלה מתארת אשרת קוטלר שני גיבורים כובשי לב ומספרת על חוויית ההפלגה העצמאית בים כהרפתקה וכדימוי מושלם להתמודדות של האדם עם גורלו ועם חייו.

למרות שאין זה ספר אוטוביוגרפי יש בו הרבה אלמנטים המזכירים את חייה הישנים והחדשים  של אשרת, את אהבתה העמוקה לים, לשייט, את האושר שהם הביאו לחייה, והיא טווה ביד אמן סיפור אפי עם עלילה מרתקת, כתובה ברגישות רבה,עם דמויות שלמות ובעלות עומק, שהדמיון ביניהם רב על אף הרקע השונה וסיפור החיים השונה שלהם .

 

זהו סיפור של עוצמה ופגיעות, אומץ ופחד, נפתולי הנפש, משבר אמונה והתגלות פנימית, נטישה ואהבה. הטבע, הרוח והים ההפכפך, משקפים את סערות הנפש ואת הצורך לעמוד על המשמר  והם מראה לפחד מאיבוד שליטה על הקורה בחייהם, לצד האמונה שמתגלה כאשר "מרגישים את אלהים בים."

 

אני ממש מצטערת שקראתי את הספר כל כך מהר. אהבתי אותו מאד. מהמילה הראשונה ועד האחרונה לא הצלחתי לעצור.

אל תהססו,אל תחכו,תקראו.

מרינה של הים – סנטה מונטיפיורי

מרינה של הים – סנטה מונטיפיורי

מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

הוצאת ידיעות אחרונות/ספרי חמד

2020. 448 עמ'

איטליה, 1966: פלוריאנה בת ה-10 היא בת לאם שנטשה אותה ולאב אלכוהוליסט. היא נשבית ביופיה של "וילה לה מגדלנה" הוילה הטוסקנית המרהיבה המשקיפה על הים ממש מחוץ לכפר העני בו היא חיה. היא מתבוננת בהחבא על הגנים המרהיבים ומדמיינת איך יום אחד היא תברח מחייה העלובים ותגור בוילה בעצמה. יום אחד דנטה, בנו של בעל הוילה העשיר ובעל ההשפעה,  שהוא ומשפחתו מבלים בוילה את חופשת הקיץ, מזמין אותה להיכנס. מאותו היום פלוריאנה וחברתה מבלות את הקיץ יחד עם דנטה ואחותו ואורחיה. פלוריאנה מתאהבת בדנטה, ויודעת שגורלה שם, איתו. מערכת היחסים שלהם עומדת בפני מכשולים רבים מלכתחילה, כולל סוגיות של הבדלי מעמדות, גבר מבית עשיר שיוצא עם ילדה יתומה וענייה, והשפעתו של אב הקשור למאפיה, אבל כשהם גדלים, הם חוצים קו בלתי נראה שמוביל למשבר שמסכן את כל מה שיקר ללב שניהם.

אנגליה, 2009 : המלון הכפרי היפה למרגלות החוף בדבון שבאנגליה נקלע לקשיים כלכליים. מרינה, בעלת המלון, נשואה לגריי, אין להם ילדים משותפים שלהם, וג'ייק וקלמנטיין, שני ילדיו  מנישואיו הקודמים, ובמיוחד קלמנטיין בת ה -23, אינם מתייחסים אליה כאל אם, למרות שהייתה בחייהם מאז שהיו קטנים מאוד.

מרינה וגריי מחפשים דרך להציל את המלון המשפחתי ומרינה מחליטה לשכור אמן שילמד את אורחי המלון ציור במהלך הקיץ.

רפאל(ראפא) סנטורו מגיע מארגנטינה. הוא כריזמטי ונבון, בעל כוח משיכה שקט וממגנט. המשפחה והאורחים מתאהבים בו ועד מהרה הוא מצליח לאזן את חוסר ההרמוניה המשפחתי ולהפוך את מזלו הרע של המלון. 

קלמנטין ,הבת החורגת אינה מכבדת את מריה ורוב הזמן היא ממורמרת ואנוכית, ומקטרת על העובדה שהיא כבר לא יכולה לנסוע ולטייל בהודו על חשבון אביה ועל כך שהיא נאלצת לעבוד ולהתפרנס בעצמה. כשרפאל מגיע היא מתחילה לעבור שינוי משמעותי והקירבה ביניהם ממתנת את התנהגותה ויחסה אל כולם.

אם זאת ראפא אינו מי שהוא נראה. הוא מסתיר סוד עמוק ואפל ויש לו מטרה נסתרת משלו.

האם מטרתו היא להרוס, לפתות, או לאחות את הפצעים? יהיו אשר יהיו כוונותיו, הוא ישנה את חייהם של מרינה ושל בני משפחתה מן הקצה אל הקצה, וישפיע על כולם.

 

הסיפור משתרע על פני ארבעה עשורים, ומספר שני סיפורים. אחד מהעבר והשני מההווה, וברור שיש קשר ביניהם. אלא שהקשר לא ברור עד מעבר למחצית הספר , ויותר מפעם  אחת חשבתי "אני במחצית הספר ו...."

באשר לסיפורים עצמם, סיפור העבר  על אהבתם של יתומה ו"נסיך" ילידי טוסקנה היה מעניין ונוגע ללב, גם אם ליוותה אותו תחושה של סוף רע. בסיפור ההווה, מסופר על משפחה שהקשרים בינם לבין עצמם לא בדיוק עובדים, העלילה היתה מאד מונוטונית והדמויות לא גרמו לי להזדהות אתן. כל אחת מהדמויות מתמודדת עם המהומה הפנימית שלה, ועלילות המשנה הרבות פועלות כנגד קו העלילה, מאיטות את הקצב, והופכות את הספר למעייף ומייגע . 

אני יודעת שרבות מחברותי הקוראות אהבו את הספר מאד. 

אני לא יכולה להבין מדוע. 

לאור הביקורות ציפיתי לאהוב אותו יותר ממה שקרה בפועל. ברור ששני הסיפורים קשורים זה לזה אבל מרבית הזמן התחושה היתה שקוראים שני סיפורים שונים בו זמנית.

מבחינתי הוא נמרח, ועד שהגענו לעיקר יצאה הנשמה...  

 הספר היה בסדר. לא מעבר.

לשיקולכם.ן

אוסטין ,טקסס - גוד'רון אווה מינרוודוטיר

אוסטין ,טקסס - גוד'רון אווה מינרוודוטיר

תרגום:  שי סנדיק, שירלי לוי

הוצאה: לסה

יולי 2021 . 234 עמ'

"אוסטין טקסס" הוא אוסף סיפורים קצרים מאת הסופרת עטורת הפרסים גוד'רון אווה מינרוודוטיר . הסיפורים עוסקים בנשים בשלבי חיים שונים, בגילאים שונים, בזמני הווה שונים,  במצבים חברתיים שונים, ובתקשורת ביניהם. גיסות, גיסים, אוהבים, עמיתים לעבודה וחברים. הדמויות מגוונות וצבעוניות, והמשותף להן שהן קצת אבודות ומחפשות את עצמן כשמדובר בענייני אהבה ומערכות יחסים. אמנם הסיפורים נפרדים אך המשותף לכולם הוא  שלמרות ה"סדקים והשברים" שהם חווים הם מצליחים לאסוף את עצמם.

הסיפורים לקוחים  מחיי היומיום והדמויות נהדרות ואנושיות, והסופרת מתארת את דעותיהן ומחשבותיהן הפנימיות של הנשים  בצורה כנה ופתוחה. נדמה שאין קשר בין הסיפורים, אבל חלק מהדמויות חוזר ומופיע או מוזכר בסיפור האחרון.

מדובר בחמש נשים בגילאים שונים ובמצבים שונים, אך המשותף להן שהן קצת אבודות בענייני אהבה ולרובן חסר משהו במערכות היחסים בה הן נמצאות, מה שהופך את סיפורי האהבה שלהן ללא שגרתיים. סיפור האהבה של כל אחת מהנשים קשה ומורכב, מעורר בכל אחת מהן זכרונות מהעבר, אבל גוד'רון אווה מספרת כל סיפור בצורה ברורה ובלי לרחם עליהן. וגם אם חלק מהדברים שהדמויות עשו לא היו מובנים בעיני, איכשהו הסופרת  הצליחה לגרום לי לא להיות שיפוטית ולנסות להבין אותן.

הסיפורים כולם בסגנון די דומה. כולם מסופרים בגוף ראשון וכתובים נפלא. הסגנון קליל, זורם, וחוט של הומור עובר בהם. התיאורים אמינים ומעוררים אמפתיה, ויחסי הגומלין של הדמויות  מתוארים בעומק ורגישות .

"זה כמו שנפתח חלון ואתה נכנס לחייהם של אנשים, לתודעתם, אתה מגלה הרבה עליהם ועוקב אחריהם בתקופות הקשות בחייהם. אתה מקבל תמונה של אנשים בשר ודם, כאילו היית חלק מחייהם..." אומרת גוד'רון אווה מינרוודוטיר על הסיפורים הקצרים שכתבה.

 

הסיפור הראשון "עממית" מספר על גוד'רידד'ור , שיום ההולדת המתקרב של אמה ופריחת פרחי שן הארי מעוררים בה מחשבות על מי שהיא ועל חוסר הבטחון החברתי ממנו היא סובלת, על היעדר שורשים במשפחתה הקטנה לעומת משפחתו של סטפן ארוסה מזה שש שנים ואת התחושה שרוב הזמן היא חיה בשקר ומוליכה אותו שולל. אירועי ההווה שוזרים בתוכם זכרונות ילדות .

 

הסיפור השני "בורקה מזכוכית" מספר על הילדיגונור,  פסיכולוגית, שמעבירה קורסים בהעצמה ובאלימות מיגדרית, שמשתפת את בעלה בתקריות, אנשים ונושאים איתם היא מתמודדת בהרצאות, כדי שלא יאבד בה עניין שיגרום לסיום נישואיהם. רוב הזמן היא מרגישה בת מזל על מי שהיא על נישואיה אך בעקבות הרצאה שנתנה ושיחה עם יוסטיין, בעלה, היא נזכרת באגנר, הגבר הראשון שהיה לה איתו רומן סודי, גבר מבוגר ממנה בשנים רבות.

חלום שחלמה ונסיעה לגן החיות עם בתה הלנה וחברתה פריה מובילים למפגש עם אוסטין מטקסס ושותפו דיוויד, מסיונרים שעוסקים "בציד נשמות" .

הסיפור השלישי "מידבק" עוסק ביוהנה, נשואה די טרייה עם יונאס, שנפגשת לראשונה עם קאורי, הדוד המוזר של חברתה הטובה בטקס הסיום לקבלת התואר השני בספרות ונמשכת אליו  באופן בלתי ברור. סיפור נוגע ללב שאהבתי מאד.

 

הסיפור הרביעי " דממה"  מספר על שרה , שמרבה בשתיקה, על האלימות הפיסית שספגה מבן זוגה ואבי בנה, על הביטול העצמי וההערכה העצמית הנמוכה שלה כלפי עצמה ועל מערכת היחסים הלסבית בינה לבין  חברה לעבודה, שדינה נחרץ עוד לפני שממש התחיל...

הסיפור החמישי והאחרון "בית הגוססים" מספר על מרגרט שסובלת מטרשת נפוצה בשלב מתקדם מאד ומערכת חיסונית חלשה. מרגרט מצטיירת כאשה בעלת אנרגיות חיוביות למרות גופה המתפורר והידיעה שמותה קרוב ובעקבות מפגש עם אוסטין המסיונר שמגיע אל ביתה עם שותפו לציד הנשמות, מערכת יחסיה עם סוטי, שותפה לשתייה בבר "דאלאס" וידידה הטוב, מקרבת ביניהם מאד.

 

"אוסטין,טקסס" הוא ספר עדין ורגיש, ספוג אהבה לדמויות גם אם הן לא מושלמות.

אני אהבתי. 

אני ממש רוצה את העוגה! - סימון פיליפ

אני ממש רוצה את העוגה! - סימון פיליפ

איור: לוסיה גאג’יוטי

נוסח עברי: יונתן דובי

הוצאת אגם. 2021

ילדה קטנה מנסה להתגבר על הפיתוי  לאכול עוגת שוקולד אבל מה לעשות כשלפעמים

"אני ממש רוצה את העוגה!"

זו הדילמה שעומדת בפני הילדה הקטנה בסיפור הזה.

 

ריח העוגה מושך את תשומת לבם של ילדה קטנה והכלב שלה. אמא אפתה עוגה, השאירה פתק בו היא מבקשת לא לאכול ממנה, אך הריח נפלא, הפיתוי גדול וככל שהיא מנסה להתעלם מהעוגה היא לא מצליחה להוציא אותה ממחשבותיה. כל הנסיונות שהיא עושה כדי להסיח את דעתה, נכשלים.

מי מאיתנו היה מוצא את הבקשה של אמא קלה לביצוע?

בסופו של דבר, היא נכנעת.

רק ללקק טיפ טיפה יהיה  בסדר ... נכון?

לא בדיוק. כי בסופו של דבר היא והכלב אוכלים את כל העוגה ואז היא עומדת בפני דילמה חדשה לגמרי...

 

כאן הסיפור מקבל תפנית בלתי צפויה. במקום שאמה תגיע הביתה, והילדה תסבול מתוצאות מעשיה, היא מצליחה לאפות עוגה חדשה תוך שהיא עושה בלגן גדול במטבח, והספר מסתיים בכך שהיא מגישה לאמה עוגה מהודרת לא פחות.

 

הטקסט קצר ומחורז, מסופר בבהירות, ויש מסר נחמד על עמידה בפיתוי ולקיחת אחריות על מעשיך.

האיורים בסגנון וינטאג'י מקסימים ומעבירים כולם את הדחף שאי אפשר לעמוד בפניו של ילדה צעירה לעוגה האסורה.

בסוף הסיפור בונוס: מתכון להכנת עוגת שוקולד...

ד.א. אני תוהה אם זה טוב שהכלב יאכל את עוגת השוקולד. זה פרט קטן, אבל עד כמה שאני יודעת שוקולד רעיל לכלבים .

 

מומלץ לגילאי 3+  

סיפורו של יתום - פאם ג'נוף

סיפורו של יתום -  פאם ג'נוף

תרגום: עפרה אביגד

הוצאת ידיעות ספרים

אוגוסט 2019. 360 עמודים

"סיפורו של יתום" מתרחש בגרמניה וצרפת של שנות הארבעים במהלך מלחמת העולם השנייה ומציג את סיפורן של שתי נשים יוצאות דופן המופיעות בקרקס נודד בשנת 1944.

סיפור של הקרבה והישרדות.

 

אוּנה, נערה הולנדית בת 16, נכנסת להיריון מחייל גרמני. כשהוריה מגלים זאת הם דורשים ממנה לעזוב את הבית, וממש זורקים אותה לרחוב בבושת פנים. היא מגיעה למעון לנערות במצבה, אך לאחר הלידה כשמתברר שהתינוק שנולד הוא שחור שיער ושחור עיניים ולא מזכיר את הגזע הארי, הוא נלקח ממנה והיא מוצאת את עצמה ללא קורת גג. באופן מקרי לחלוטין היא מוצאת עבודה בתחנת רכבת קטנה אותה היא מנקה בתמורה לאוכל ולמקלט. כשהיא מגלה קרון המכיל עשרות תינוקות  יהודיים שמיועדים להגיע למחנה ריכוז, חלקם מתים וחלקם נאחזים בחיים, היא נזכרת בילד שנלקח ממנה ובהחלטה אימפולסיבית היא מחלצת את אחד התינוקות כדי להציל אותו מהגורל המר הצפוי לו, מעשה שישנה את מהלך חייה.

אונה והתינוק בורחים מהתחנה ונודדים בדרך לא דרך, בקור ובשלג עד שהם נמצאים על ידי פיטר, ליצן הקרקס, לאחר שאונה קורסת באפיסת כוחות ביער ליד בית החורף של קרקס גרמני נודד. אונה והתינוק מוצאים מקלט בזכות מנהל הקרקס הר נויף, אך כדי להישאר, אונה חייבת  להשתלב במופעי הקרקס. לשם כך היא מתחילה ללמוד את רזי הלוליינות, מאסטריד, לוליינית הטרפז הראשית,  שלא מקבלת אותה במאור פנים. אסטריד קשוחה, קשה וסגורה, חוששת לגורלה, בדומה לאונה שדואגת לתינוק היהודי שהבריחה. היא  יודעת שיהיה קשה מאד להכשיר את אונה בזמן קצר כל כך והטינה והסודות בין שתיהן  גורמות לבעיות.

לאט לאט מתגלים הסודות ואסטריד מספרת לאונה שהיא למעשה אינגריד היהודיה, חלק ממשפחה יהודיה שבבעלותם היה קרקס,  שהתחתנה עם בחור גרמני שהפך לקצין אס אס, שנאלץ להתגרש ממנה כאשר הפיהרר הורה לכל החיילים הגרמנים להתגרש מנשותיהם היהודיות. אינגריד נאלצה לעזוב את ברלין  וכשחזרה לעיירת ילדותה ונעוריה גילתה שמשפחתה והקרקס שלהם  נעלמו. היא מוצאת מקלט בקרקס הגרמני, נאלצת לשנות את זהותה ולהפוך לאסטריד ומאז חיה בפחד יומיומי ובתקווה שהנאצים לא יתפסו אותה. כשהקרקס מתחיל את סיורו בצרפת הקרועה בעקבות המלחמה, אונה ואסטריד תוהות עד כמה  הן תהיינה בטוחות, ומה יהיה עתידן, אך גילוי הסודות ביניהן, ואהבתן העזה לתיאו, התינוק, יוצר ביניהן קשר חזק. שתי אמניות הטרפז מוכרחות לתת אמון זו בזו ולהיאחז אחת בשנייה כדי לשרוד. לאט לאט הן לומדות להכיר אחת את השניה, לתמוך ולהיעזר זו בזו, להיות אוזן קשבת ומגינה, כמו אחיות מסורות. כשמצבו של הקרקס נעשה רע וארוע רודף ארוע, אונה ואסטריד עומדות בפני בחירה גורלית.  

נהנתי מאוד מהדמויות ותאור הקרקס ברקע. יכולתי להריח את החציר, לראות את עמודי האוהלים, את בגדי הגוף, הפילים, התופים, וההופעה של אונה ואסטריד כשהקהל צופה בהן. הרגשתי את הפחד מפני השוטרים , את החשש ממלשינים, את הקשיים שאיתם התמודד הר נויהוף.

הדמויות המשניות לא זכו להרחבה וחבל. כך בנו של מנהל הקרקס תואר כאיש רע אך בקושי היה חלק מהעלילה.  נקודת המבט של השען היהודי המבוגר היתה מסקרנת אך סיפורו לא הובא בהרחבה, ולא ברורה תרומתו לעלילה, והאהבה הנרקמת בין אונה ולוק התפתחתה במהירות לא ברורה.

קראתי הרבה ספרים על השואה וכל פעם מחדש אני נרגשת  לגלות נקודת מבט אחרת על גברים ונשים אמיצים שסיכנו את חייהם ועשו את "הדבר הנכון"  כשהסתירו יהודים על אף שידעו שאם יתפסו זה  יסתיים בכלא, עינויים או מוות לעצמם.

"סיפורו של יתום" הוא  רומן בדיוני היסטורי,  המספר משתי נקודות מבט מתחלפות את סיפורן של אסטריד ואונה. (עדיין לא הבנתי למה קראו לספר "סיפורו של יתום") .זהו סיפור על חברות בתקופה בה יש מעט תקווה להישרדות, משפחה, אומץ, סודות והקרבה שנכתב בהשראת אנשים ואירועים אמיתיים, כפי שנכתב ב"אחרית דברים"  שם פאם ג'נוף כותבת כי הסיפור בדיוני, אך הוא מחווה לאומץ לבם של אנשים אמיתיים שהגנו על היהודים, ולשני מקרים שהתרחשו באמת.

ספר קריא, זורם, רגיש ונוגע ללב.

טעמה העצוב של עוגת הלימון – איימי בנדר

טעמה העצוב של עוגת הלימון – איימי בנדר

תרגום: קטיה בנוביץ'

הוצאת אחוזת בית

מרץ, 2011. 296 עמ' מודפסים

איימי בנדר מספרת את סיפורה המרגש של רוז, ילדה שהמתנה הקסומה שלה היא גם קללה.

 

משפחת אדלשטיין נראית "נורמלית" בעיני מי שמתבונן מבחוץ, אך חוסר התיפקוד של כל אחד מבני המשפחה מהווה את תמצית הסיפור של רוז הצעירה, שערב יום הולדתה התשיעי, נוגסת בעוגת הלימון-שוקולד הביתית שאמה הכינה ומגלה שיש לה מתנה מיוחדת במינה. היא מזהה בטעם העוגה את הרגשות האמיתיים של אמה ומבינה שאמה העליזה והמיוחדת לא באמת כזו ורגשותיה האמיתיים מוסווים. מרגע זה ואילך, האוכל הופך לסכנה ולאיום על רוז, והיא לומדת איך לחיות, להבין, ולהתמודד איתו , עם משפחתה וסודותיה.

 

המידע הסמוי, הרגשות המוסתרים שהיא מגלה בכל פעם שהיא אוכלת או טועמת את האוכל שאדם מסוים הכין הופכת להיות קללה. היא יכולה מיד לדעת איך האדם הרגיש כשהוא בישל או הכין אותו,  והאם הוא מורכב ממרכיבים אורגניים או שזה מזון תעשייתי מעובד. היא מזהה תחושות כמו בדידות. יאוש. אושר. עצב. אשמה. שנאה. כעס. מבוכה. כולל מקור המרכיבים מהיכן הגיעו וכד'  כמו כשקרה כאשר טעמה את אומללותה של אמה בפרוסת עוגת הלימון, ומאוחר יותר כשהיא מגלה תוך אכילת בשר צלוי בארוחת הערב על רומן מחוץ לנישואין. היא חשה את הדיכאון של אמה, את הסודות הנואשים של אחיה, את התסכול של העובדת במעדניה, את הכמיהה של השף במסעדה, וכד'. כאשר רוז מתבגרת היא לומדת לרתום את מתנתה ונעשית מודעת לכך שיש סודות שאפילו בלוטות הטעם שלה אינן יכולות להכיל. היא יודעת שהמזון הבטוח היחיד עבורה הוא מזון מעובד המיוצר על ידי מכונות קרות ונטולות רגש שלא יגרום לה לתחושות לא רצויות, וכשהרגשות מכבידים עליה מידי, היא מקלה על עצמה על ידי הפחתה באכילת אוכל ביתי.

 

"טעמה העצוב של עוגת הלימון" עוסק ברגשות ובאוכל. על הקושי העצום לאהוב מישהו באופן מלא כאשר אתה יודע יותר מדי עליו. זהו סיפור על משפחה, על רצון לגרום לדברים לעבוד כשנראה שהם מתפרקים, על לסמוך אחד על השני, על להיות כן כלפי עצמך וכמובן על השלמה עם מי שאתה.

סיפור מעורר מחשבה, קצת מוזר, קצת בדיוני, סוריאליסטי, עצוב.

הניסיון לתאר את הספר הזה אינו משימה קלה. הוא עצוב, אך לא מדכא. הוא  לא מתאים לכל אחד, והאמת שלא הייתי לגמרי בטוחה שהוא בשבילי, אך בפועל נשאבתי לחייה של רוז. הסיפור עוקב אחרי רוז במשך כמה שנים מרכזיות בחייה , כשהיא בת 9, 12, 17 ו -22. כל שנה מאופיינת במהפך גדול, ורוז מנסה בכל כוחה לנווט את דרכה. הוא מסופר על ידי רוז, בגוף ראשון, והרגשתי כאילו רוז יושבת לידי ומספרת לי אותו. לפעמים הזדהיתי איתה, ולפעמים לא, אבל ככל שהמשכתי לקרוא, התחלתי להבין למה היא עשתה (או לא עשתה) את הדברים שעשתה. למרות שמשפחת אדלשטיין מורכבת מאנשים אבודים ופגומים לאט לאט הם נכנסים ללב. העלילה קלה לקריאה, הרבה פרטים נשארים פתוחים אך למדתי מה קרה עם אחיה, ג'וזף, שחלק גדול מהספר עוסק בו וביחסיה הסוערים של רוז איתו. יותר מכל אהבתי את התובנות של רוז ואת הדרך שהיא מצאה כדי לגשר על בדידותה.

 

סיפור מתוק-מריר,  לא כמו עוגת לימון, אלא כמו עוגת לימון שוקולד.