הפיתוי להיות מאושרים - לורנצו מרונה

הפיתוי להיות מאושרים - לורנצו מרונה

תרגום: יערית טאובר

הוצאה: כתר

אוקטובר 2018

עותק דיגיטלי. אינדיבוק

"קוראים לי צֶ'זָרֶה אָנוּנציָאטָה, אני בן שבעים ושבע, ובמשך שבעים ושתיים שנה ומאה ושנים־עשר יום זרקתי לפח את החיים שלי. אחר כך הבנתי שהגיע הרגע להשתמש בניסיון שרכשתי בתחום כדי להתחיל ליהנות ברצינות." (פרק ראשון)

התרגשתי מעבר לכל דמיון לקרוא את הסיפור של צֶ’זָרֶה אַנוּנציאטָה בן השבעים ושבע. צ’זרה אלמן, שחי לבד בנאפולי, בדירה מלאה בזכרונות. אדם אנוכי, שמודע לכך היטב. זקן  נרגן עם “פתיל קצר”. הוא לא מכיר את המושג פוליטיקלי קורקט יש לו נטייה לומר בדיוק מה הוא חושב גם כשהוא יודע שאסור לו. הוא לא מסוגל להכריח את פיו “לייצר” את המילים שהוא יודע שעליו לומר. הוא מרושע אך יחד עם זאת הוא חושב הרבה ומתבונן פנימה. יש לו שנים של ניסיון, אך הן מלאות באוסף של טעויות ובחירות לא טובות. צ’זרה הוא ההגדרה המושלמת של אדם יוצא דופן. הוא  רחוק מלהיות משוגע אבל הוא בהחלט לא בן אדם טיפוסי. הוא מתנהג באופן מביש לנשים ולאנשים. הוא תמיד “השתמש” בנשים. הוא מזכיר את אהבותיו/בגידותיו מהעבר , ואת אי היותו בעל טוב. יש לו המון חרטות: על שנשאר בעבודה ששנא, על שנשאר בנישואין לאחר שהפסיק לאהוב את אשתו, על שלא הלך אחרי מה או מי שהוא רצה. יש לו מעט מאוד חברים, אין לו מערכת יחסים טובה עם ילדיו והוא בהחלט לא הסבא האידיאלי. הוא מנהל “רומן” עם רוסנה, אחות וזונה בחצי משרה, ומתיידד ומבקש להציל את שכנתו הצעירה, אמה, קורבן להתעללות במשפחה.

רוסנה מגדירה אותו די במדויק  “אני חושבת שאתה בנאדם טוב שעושה הכל כדי להיראות רע.”

למעשה, הקורא מגלה שצ’זרה החמיר עם עצמו יותר מכפי שאי פעם החמיר עם  אחרים והוכיח שהוא בהחלט דואג מאד לחבריו ולמשפחתו. הוא בעל ראש פתוח וחוש הומור מוזר. יש לו תיאוריות נהדרות על איך צריך לחיות את החיים, או כיצד להימנע מחיים לא שלמים כפי שהוא עצמו עשה. למרות שלדעתו אדם זקן לא יכול להשתנות, הוא בהחלט עושה רושם של אחד שניסה לשנות את עצמו לטובה.

הספר עוסק באושר  (נזכרתי בטולסטוי שאמר שכל המשפחות המאושרות אומללות) ומתמקד בפרספקטיבה של צ’זרה על העולם ועל החיים והרדיפה אחרי האושר, ומעביר תובנות ומסרים שנונים בכל עמוד, לצד גינוי עצמי. גם אם הפילוסופיות של צ’זרה נדושות וצפויות, יש בהן קסם. צ’זרה נחוש להפיק את המרב ממה שנותר מחייו, לשם כך הוא מחליט להניח את כל החרטות מאחוריו ולהתמקד בהנאות הקטנות של החיים.

אהבתי את הכתיבה, את הדרך שבה כל אחת מהדמויות פילסה את דרכה אל לבי.  נהנתי מכל פרט קטן על צ’זרה, גם כשהוא התנהג כמו שוטה.  במיוחד נגע ללבי הפרק האחרון, בו הוא מתמקד במה שהוא אוהב בעולם הזה. הדברים האלה מרגשים מאד אחרי המהומה והעצב של הספר עד לאותה נקודה. שום דבר לא משמח את כולם. לכל אחד יש שמחות משלו בחיים, צריך רק למצוא אותם.

“אני אוהב את אור השמש כשכבר אין שמש…אני אוהב חנות ספרים ישנה מבולגנת. אני אוהב את הרגע שלפני הנשיקה…אני אוהב את מי שיש לו כוח להאמין בכל מאודו במשהו… אני אוהב את החיוך של הילדים שלי. אני אוהב את מי שיודע לאהוב את עצמו…אני אוהב את מי שנלחם יום אחר יום להיות מאושר”. (פרק אחרון)

יש בספר איזון שקשה להתעלם ממנו בין תיאור סיטואציות מצחיקות ודיאלוג שנון לצד רצינות בסיסית ועגמומיות בתיאור המציאות היומיומית של צ’זרה והאנשים שסובבים אותו, שבסופו של דבר מתגלה כדמות נהדרת, מסורבלת מספיק כדי לנסות להסוות את הטוב שבו.

ספר חכם, נוגע ללב וקורע לב, שעטוף בסיפורים שמרגישים כנים. כתיבה יפה על גבר מבוגר, פגום, אנוכי אך בסופו של דבר אכפתי. התיאורים של העיר נאפולי הדגישו את הצד הגרגרני שלה אבל גם את היופי, הקסם והאווירה שבה.

ממליצה!